שבת קו.-קז.

משנה. רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית - חייב. וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין - [חייב]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, שאינו מחוסר צידה - חייב.

גמרא. תנן התם: אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. אבל צדין חיה ועוף, ונותנין לפניהם מזונות. ורמינהו: ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים - אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. קשיא חיה אחיה, קשיא עופות אעופות! - בשלמא חיה אחיה לא קשיא, הא - רבי יהודה, הא - רבנן. אלא, עופות אעופות קשיא! - וכי תימא? עופות אעופות נמי לא קשיא; הא - ביבר מקורה, הא - ביבר שאינו מקורה; והא בית, דמקורה הוא, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן, צפור למגדל - אין, לבית - לא! - אמר רבה בר רב הונא: הכא בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות. דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה צפור דרור - מפני שדרה בבית כבשדה. השתא דאתית להכי - חיה אחיה נמי לא קשיא, הא - בביבר גדול, הא - בביבר קטן. היכי דמי ביבר גדול, היכי דמי ביבר קטן? אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה, ומטי לה בחד שיחייא - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול. אי נמי: כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול, ואי נמי: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי - ביבר קטן ואידך - ביבר גדול.

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה אביי: הלכה, מכלל דפליגי? אמר ליה: מאי נפקא לך מינה? - אמר ליה: גמרא גמור זמורתא תהא? תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן - חייב, חיגר וזקן וחולה - פטור. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני? - הני - עבידי לרבויי, הני - לא עבידי לרבויי. - והתניא: חולה - חייב! אמר רב ששת: לא קשיא, הא - בחולה מחמת אישתא, הא - בחולה מחמת אובצנא.

תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת - חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד - חייב, וכל שאין במינו ניצוד - פטור. תניא אידך: הצד חגבים בשעת הטל - פטור, בשעת השרב - חייב. אלעזר בן מהבאי אומר: אם היו מקלחות ובאות - פטור. איבעיא להו: אלעזר בן מהבאי, ארישא קאי או אסיפא קאי? - תא שמע: הצד חגבין בשעת הטל - פטור. בשעת השרב - חייב. אלעזר בן מהבאי אומר: אפילו בשעת השרב, אם היו מקלחות ובאות - פטור...

משנה. ישב האחד על הפתח ולא מילאהו, ישב השני ומילאהו - השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב, והשני פטור. הא למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו.

גמרא. אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו - יושב ומשמרו עד שתחשך. מתיב רב נחמן בר יצחק: ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו: פטור אבל אסור? - לא, פטור ומותר. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל דפטור ומותר, שמע מינה. איכא דאמרי, אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא, אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו - פטור ומותר? - לא, פטור אבל אסור. הא מדקתני סיפא: הא למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל דפטור ומותר, שמע מינה.

אמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר; חדא - הא, וממאי דפטור ומותר - דקתני סיפא: למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה - חייב, אם להוציא ממנה לחה - פטור. וממאי דפטור ומותר - דתנן: מחט של יד ליטול בה את הקוץ. ואידך: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו - פטור, אם לרפואה - חייב. וממאי דפטור ומותר - דתנן: כופין קערה

פרק שמנה שרצים

משנה. שמנה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן - חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן - פטור, הצדן לצורך - חייב, שלא לצורך - פטור. חיה ועוף שברשותו, הצדן - פטור, והחובל בהן - חייב.

שבת קכא.

משנה. כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת.

גמרא. רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא, לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא אייתו להו פורייתא, לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה. אשכחיה מתני ליה לבריה: ועל צואה של קטן מפני קטן. אמר ליה: אבין שטיא מתני שטותא לבניה, והלא היא עצמה מוכנת לכלבים! וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול - והתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. - ואלא היכי אתנייה? - אימא: על צואה של תרנגולים מפני קטן. - ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי. וכי תימא: גרף של רעי אגב מנא - אין, איהו גופיה - לא, והא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה! - באשפה. - וקטן באשפה מאי בעי ליה? - בחצר. - חצר נמי, גרף של רעי הוא! - באשפה שבחצר.

ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף: חמשה נהרגין בשבת, ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. מני? אילימא רבי יהודה - הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה! אלא לאו - רבי שמעון, והני הוא דשרי, אחריני - לא! - אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא, דילמא משבשתא היא? - אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה ואותיבנא לה, ואנא מתריצנא לה - ברצו אחריו ודברי הכל. תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר לו: ואותן חסידים - אין רוח חכמים נוחה מהם. ופליגא דרב הונא, דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא, אמר ליה: שלימתינהו לכולהו? תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן - בידוע שנזדמנו לו להורגן, לא הרגן - בידוע שנזדמנו להורגו, ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו.

אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו. איבעיא להו: פגע בו כיוצא בו - דשפיר עביד, או לא? תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא דבי רבי ינאי, נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן? - דילמא לפי תומו. דאמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב - דורסו לפי תומו. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי, אייתיוהו קא מצערי ליה. הוה שדי רוקא, אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא סחיפו עלויה. אמר להו: לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה: רוק דורסו לפי תומו. אמר להו: צורבא מרבנן הוא, שבקוהו.

טור אורח חיים סימן שטז

כל דבר שבמינו ניצוד חייב אין במינו ניצוד פטור אבל אסור הלכך זבובים אע"פ שאין במינן ניצוד אסור לצודן לכן כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בו זבובים אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם ונ"ל שא"צ לדקדק בזה שאין הזבובים נצודין בתיבה שאם בא לפתוח התיבה וליטלם יברחו ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסין המחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יכוין לצוד כי הכוורת קטנה היא והדבורים ניצודין בה ועוד דבכוורת גופה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי:

בית יוסף שם

וכת(ו)ב בעל התרומה שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים וכו'. המרדכי כתבו בסוף פרק כירה (סי' שיח) והאגור (סי' תעא) כתבו בשם התוספות וכן משמע מדתניא בפרק כירה (מג.) ובריש פרק משילין (ביצה לו.) פורסין מחצלת על גבי כוורת בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד. ואמרינן בריש פרק משילין (שם) ותסברא דרבי שמעון היא והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לעולם כולה רבי יהודה היא והכא במאי עסקינן דאית ביה כוי ולא תימא לרבי יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה. ופירש רש"י דאית ביה כוי. חלונות יש בדפנותיה ואף על פי שמכסה את פיה אינן ניצודין אם לא יכסה גם החלונות. וכתבו התוספות (שם: ד"ה אלא) ובלבד שלא יעשנה מצודה פירש הקונטרס שלא יכסה בו כל החלונות דלרבי יהודה אסור ולרבי שמעון מותר וגם מעיקרא כי בעי לאוקומי כרבי שמעון משמע ליה דבכל ענין מיירי אפילו לעשותו כעין מצודה לסתום כל החלונות ותימה דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ופירש הר"מ מאייבר"א דלרבי שמעון נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת אך אינו נראה וא"כ לא הוי פסיק רישיה ולרבי שמעון מותר ורבי יהודה דאסר אפילו דבר שאין מתכוין בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת עכ"ל. וגם הרב המגיד כתב בפרק כ"ה (הכ"ה) פירוש ובלבד שלא יתכוין לצוד. ואינו הכרח שיהו ניצודין שאם לא כן כבר מבואר בפרק א' (ה"ו) שאף על פי שאינו מתכוין אסור אלא אפשר שיהו ניצודין ואפשר שיברחו וכן כתבו ז"ל עכ"ל וא"כ מה שרצה רבינו לדחות דברי בעל התרומה מדקתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי אין בדיחוי זה ממש שכבר נתבאר דבעינן נמי שלא יהו ניצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פסיק רישיה: ומה שחילק בין כוורת לתיבה משום דכוורת קטנה היא א"כ אף אנו נחלק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורים (לה:) דבכוורת נמי איכא רברבי ואיכא זוטרי. אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומה הכי הוא דאיכא למידחינהו שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו (קו:) אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו אי נמי דעד כאן לא אסר רבי שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא. ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם:

שו"ע או"ח שטז

א. הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו, ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר שהם נצודים בו, חייב; ואם אינו נצוד בו, פטור אבל אסור.

(  משנה ברורה שם

(ה) פטור אבל אסור - על כל הסעיף קאי וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר כתב הח"א דמותר לנעול אם אין כונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הצפור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פסיק רישיה בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית אסור אע"ג שאינו מכוין כלל דהוי פסיק רישיה:  )

ב. צד צבי ישן או סומא, חייב; חיגר או חולה או זקן, פטור. הגה: המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה (כלבו); וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים (תהילים א, א) (א"ז).

ג. כל שבמינו נצוד, חייב עליו; אין במינו נצוד, פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אע"פ שאין במינו נצוד, אסור לצודן. הגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו....

ז.  הצד נחשים בשבת, או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה, חייב; ואם בשביל שלא ישכנו, מותר.

ח.  שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב והחובל בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר  תחת העור, חייב; ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור, ולהרמב"ם חייב.

ט. פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י). אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם.

י. כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו,  ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.

יא. לא ישפשף ברגליו רוק ע"ג קרקע, משום משוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות; ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין שרי, משום מאיסותא.

יב.  חיה ועוף שברשותו מותר לצודן, והוא שלא ימרודו; אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה. הגה: וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, פטור; (הגהות אלפסי). אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת, וכן עיקר (המגיד פ"י). חתול,  דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת. (הגהות אלפסי).

ערוך השולחן שם

לג. שנו חכמים במשנה [ק"ז.] חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכן הוא לשון הרמב"ם ספ"י חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ויראה לי דמטעם זה לא נמצא בטור דין זה דכיון דמדרבנן אסור לא חש לבאר דמדאורייתא פטור שאין זה מדרכו ורבינו הב"י בסעיף י"ב כתב חיה ועוף שברשותו מותר לצודן ע"ש והולך לשיטתו בספרו הגדול שכתב שזהו מה שאמרו בריש שבת כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהנך תלת צידת צבי וכו' ודבריו תמוהין דזה קאי על הדין שישב האחד על הפתח ומילאוהו ובא השני וישב לו בצדו דעל משנה זו המאמר הזה בסוף האורג [וגם המג"א ססקכ"ו התפלא על זה] וראיה ברורה דזהו פטור אבל אסור מתוספתא [פי"ג] דתניא אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות וכל דבר שאין מחוסר צידה פטור עכ"ל ומחוסר צידה הוא צפור לבית וצבי לגינה ולחצר כמבואר במשנה ושם פשיטא דאסור כמ"ש רבינו הב"י בסעיף א':

לד. ואיתא בירושלמי [פי"ד הל' א'] על משנה זו דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינן ברשות אדם חייב אמר ר' ייסה הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב עכ"ל ויש מי שמפרש דחדא מילתא היא דאינו ברשות אדם הוא שמרד [פ"מ] וא"כ מהו הלשון הדא אמרה ויש מי שפי' אינו ברשות האדם שאינו יכול לכבשו [ק"ע] וא"כ היינו שור שמרד ולענ"ד נראה דה"פ דוקא כשהן ברשותו בביתו או בחצירו אבל אם אינם ברשותו כגון שהלכו לחצר אחר כדרך הבעלי חיים ולא מרדו ג"כ וכשבעל הבית שורק להם יבואו לכלובן מ"מ חייב דכיון דאינן ברשותו ונצרך להביאן לרשותו מקרי צידה ולזה אמר ר"י הדא אמרה שור שמרד כלומר שאינו מניח עצמו לתפוס אע"פ שהוא ברשות הבעלים מקרי צידה ולכן אם יש תרנגולת מורדת שפורחת מפינה לפינה כשרוצים לתופסה הצד אותה חייב חטאת:

לה. וז"ל רבינו הב"י חיה ועוף שברשותו מותר לצודן והוא שלא ימרודו אבל אם הם מורדים אסור לתפסם אף בחצר אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה עכ"ל וכתב עליו רבינו הרמ"א וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן פטור אבל פרה וסוס וכ"ש שאר חיה ועוף שמרדו אם צדן חייב חטאת וכן עיקר עכ"ל ובודאי שכן הלכה ולפי מה שבארנו דברי הירושלמי אפילו כי לא מרדו אם צדן מרשות אחר חייב חטאת מיהו עכ"פ לדינא אסור להתעסק בשבת בתפיסת בהמה חיה ועוף:

לו. אמנם עכ"ז הדברים צריכים ביאור דא"כ אסור להכניס פרה וסוס לרפת ותרנגולת ללולה והרי מפורש שנינו [קכ"ח:] מדדין בהמה חיה ועוף בחצר ואפילו תרנגולת שאסורה זהו מטעם מוקצה ולא מטעם צידה כמ"ש בסי' ש"ח אמנם ענין צידה לא שייך כלל בבהמות ועופות בייתית המורגלין ומעצמן נכנסות לכלובן ג"כ ולכן אם הבעלים שורקים להם והולכים לכלובן בלי סירוב אין זה בגדר צידה כלל כמובן ובזה שנינו מדדין וכו' וענין הצידה שאמרנו חיה ועוף שברשותו מותר לצודן או פטור אבל אסור מיירי באותן שאין מורגלין עדיין ונצרך איזה השתדלות להכניסן לכלובן להפסיק להם הדרך וכיוצא בזה בזה הם כל החלוקות שנתבארו [וכעין זה ראיתי בח"א כלל כ"ט בנשמת אדם אות ב' ע"ש]:

לז. והנה בהמות וסוסים הם תמיד בני תרבות ואין שייך בהם ענין צידה אם לא כשמרדו וזה לא שכיח אבל בתרנגולים ותרנגולות צריך כל בעה"ב להשגיח על בני ביתו דאם הם מורגלים בבית ונוחין ליכנס לבית או לכלובן והיינו כששורקין ומצפצפין להם באים תיכף מותר האמנם אם אינם מורגלים ויש ביניהם שפורחין לכאן ולכאן ונשמטים מתחת יד הבעלים עד שנצרך לעמוד לפניהם להפסיק להם הדרך אם הם בחוץ אסור לישראל להכניסם לבית או לכלובן ע"י מעשה בהפסקת הדרך אלא ע"י אינו יהודי ובזה יש איסור דרבנן בכל ענין ואם הם מורדים כמשתגעים כמו שמצוי כן בתרנגולים קרוב לבא לידי איסור דאורייתא וצריך ליזהר בזה מאד מאד ואווזים ואינדיקעס נראה שהם נוחים ואין בהם צידה ומ"מ גם בהם יש לדקדק לבלי לבא לידי חילול שבת ח"ו וטוב להכניסן ע"י אינו יהודי אם אינן נוחות שיבואו ע"י שריקה וביונים נראה שאסור בכל ענין דבהן כפי הנראה ודאי שייך צידה:

לח. כתב רבינו הרמ"א חתול דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת עכ"ל ואין בזה רבותא דודאי יש במינה נצוד אלא כונתו אפילו חתול הבייתי כשיצאה אסור לעמוד בפניה ולהפסיק לה הדרך עד שתכנס להבית ואם שורקין לה בפיו ונכנסת מפני הרגילה בבית זה נראה דמותר וזה שכתב לתפשה לאו דוקא שהרי היא מוקצה אלא כלומר לעשות דבר עד שתכנס כמ"ש ודבורים שיצאו מכוורת הוה צידה ואסור להחזירן [עש"ת סקי"ח]: