טור יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צא

א – מגע אוכל צונן

טור יו"ד צ"א

בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרין אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן

ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה

כתב בעל העיטור ש"מ כל מידי דבעי הדחה כגון בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה

ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה

וכיון דבצונן בעי הדחה צריך ליזהר שלא יגע בשר לח בלחם שאם יגע בו אסור לאוכלו עם גבינה וכן אם יגע בו גבינה אסור לאוכלו עם בשר

והכי איתא בירושלמי הדין דאכל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתי פירוש מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה

בית יוסף יורה דעה סימן צא

א בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותר אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן ומותר לצור אותם במטפחת אחת. בפרק כל הבשר (קז:) תנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה ובגמרא וכי נגע זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי:

ב כתב בעל העיטור (ח"ב, שער ראשון ח"ד הל' הכשר הבשר יג ע"ד) שמע מינה כל מידי דבעי הדחה כגון בשר היתר צונן וכו' ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה. כ"כ הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד סוף ש"א כא:) בשם העיטור ובשם הראב"ד וכן פסק בתורת הבית הקצר (שם יט.). ודבר פשוט הוא שבעל העיטור קאי אהא דאמרינן שצריך להדיח מקום נגיעתן וקאמר דמדתנן ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה שמע מינה כל מידי דבעי הדחה וכו' אסור לכתחלה:

שו"ע יורה דעה צא:ב

כל מידי דבעי הדחה, כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן, אסור לכתחלה, דילמא אכיל בלא הדחה. ודוקא מבושל, דלאו אורחיה בהדחה, אבל מידי דאורחיה בהדחה, כגון בשר חי וכיוצא בו, שרי לכתחלה. הגה: ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת, אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי רק בצונן, מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל (ד"ע). וע"ל סימן קכ"ב.

ט"ז יורה דעה סימן צא ס"ק ב

(ב) אסור לכתחלה כו'. - כתב רש"ל פ' כ"ה סי' מ"ד ולפ"ז לא יפה עושין ההולכי דרכים שאוכלים הרינג"ש מלוחים על כלי הכותיים שהרי צריך הדחה אחר שמונח עליהם וכ"ש שלא יפה עושים אותם הקונים מיני קשואים מלוחים שקורין אוגרקי"ש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפי' הקשואים צריכים הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא"כ המי המלח דלא שייך בו הדחה נאסרה כולה עכ"ל. ובת"ח כלל י"ז [ד"ד] כ' ושעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עובד כוכבים כדיעבד דמי עכ"ל:

ערוך השולחן יורה דעה צא:ב

...ואע"פ שהם בדרך והוא שעת הדחק מ"מ הרי יש לזה תרופה קלה לרחוץ היטב הטעלער במים נקיים ואז מותר להניח עליה מאכל צונן או משקה צוננת [פמ"ג שם ע"ש ודו"ק]:

ועיין עוד בש"ך וט"ז באותו סעיף שהאריכו בזה

 

 

ב – כשהיה אחד מהם רותח / תתאה גבר

טור יו"ד צ"א

בד"א בששניהן צוננין אבל בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד או אפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור

אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר והשאר מותר וכן בחלב

כתב ריב"א צריך שיהא בו ס' כדי הקליפה שנאסר ממנו אבל רבינו יצחק כתב שאין צריך וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב קולף הבשר שנוגע בו החלב ואוכל השאר פי' בחלב מה יעשה א"כ ר"ל שכולו מותר שאם היה בו איסור היה מפרש אותו

ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ומותר

בית יוסף יורה דעה סימן צא

דגרסינן בפרק כיצד צולין (פסחים עו.) איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא אי אפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכתב רש"י אף על פי דהלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתניתא כוותיה וכן פסקו כל הפוסקים. וכתבו התוספות תניא אידך בשר רותח וכו' תימה הא תו למה לי להביאה ואומר רבינו תם דהא קמ"ל דאפילו חלב שרי דאף על גב דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה עכ"ל וכתב הרא"ש כל זה בפרק כל הבשר (סי' לד) וכתב הר"ן בפרק הנזכר (מא: ד"ה גרסינן) שהרא"ה (ב"ד ש"א כא. ד"ה ודין) פירש דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור ואמרינן נמי דבשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו דבעי נטילת מקום והביא ראיה מפרק כיצד צולין והר"ן דחה ראייתו ואמר דהתם בצלי אבל במבושל כולו אסור וכן דעת הרשב"א בתורת הבית (הקצר שם ה:) וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הי"ז) דצונן לתוך חם הכל אסור: ודין הצלי יתבאר בסימן ק"ה (קס"ה.) בס"ד ושם אכתוב עוד בדינים הללו בע"ה: וכתב עוד הר"ן שם דפלוגתייהו דרב ושמואל בשנטלו מן האור אלא שעדיין הוא חם שאילו האחד מהם על האור כולהו מודו דכחם בתוך חם דמי: כמה יהא שיעור החום שיאסור את הנופל בתוכו יתבאר בסימן ק"ה (קסד:) בס"ד. והא דתניא בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור דמשמע דבין בשר בין חלב אסור היינו בשאין בחלב ששים כנגד הבשר אבל אם יש בחלב ששים כנגד הבשר חלב מותר ובשר אסור וכמו שיתבאר בסימן שלאחר זה וגם שם יתבאר דין טיפת חלב שנפלה לתוך קדרת בשר או לחתיכת בשר שיש בה ששים. תשלום דינים אלו כתב רבינו בסימן ק"ה. אם חתך בשר רותח בסכין חולבת כתב רבינו בסימן צ"ד (קנ.). אם נפל גבינה לתוך תנור של פאנד"ש יתבאר בסימן צ"ד. אם נתנו גבינה מטוגנת בקערה של בשר יתבאר שם: כתוב בתרומת הדשן סימן קפ"א קדרה מלאה חלב רותח שפותה אצל האש על הכירה ומחמת הרתיחה יצא החלב למעלה מאוגני הכלי והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דפני הקדרה על גבי הכירה עד שהגיע אצל בשר שהיה ג"כ על גבי הכירה יראה דאם היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר חשיבי כהאי גוונא עירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר עכ"ל ונראה דעל כרחך הבשר היה צונן דאל"כ למה הוצרך לומר שחלב חשיב עירוי מכלי ראשון הא אפילו היה צונן גמור הוה אסר לבשל משום דהוה צונן לתוך חם וכיון שכן על כרחך צריכין לומר דנאסר הבשר לא ליאסר הכל קאמר אלא דוקא כדי קליפה דהא חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה:

שו"ע יורה דעה צא:ד

בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח, הכל אסור, משום דתתאה גבר. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן, קולף הבשר, ושאר הבשר מותר. ( ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך, מותר בדיעבד) (ארוך כלל כ"ט). והחלב מותר כולו (רמב"ם ור"ח ור"י וע"פ). ואם נפלו זה לתוך זה צוננין, מדיח הבשר, ומותר.

ערוך השולחן יורה דעה סימן צא

סעיף ח

ודע שיש בענין זה דתתאה גבר שאלות גדולות האחת הרי קיי"ל בסי' צ"ח בכל איסור שנתערב בהיתר דמעיקר דינא דגמ' הוא שיטעמנו קפילא אם יש בההיתר טעם איסור אם לאו וכן חלב בבשר כמבואר שם וא"כ מה שייך לחקור אם תתאה גבר או עילאה גבר ופלוגתא היא בגמ' פסחים [ע"ו ב] יטעמנו קפילא אם יש טעם בשר בחלב או חלב בבשר אסור בכל ענין ואם לאו מותר בכל ענין [כרו"פ] ונהי דלשיטת רש"י שמבואר בטור שם ל"ק כלל דטעימת קפילא לא מהני אלא ביותר מששים אבל בפחות מששים אף אם אין טעם אוסר שפיר נחלקו בזה כשאין כאן ששים וקיי"ל תתאה גבר אבל לשיטת הר"י והרא"ש שם דבכל ענין מהני קפילא קשה:

סעיף ט

ובפשוטו י"ל כגון דליכא קפילא ולא נראה כן אמנם באמת הענין כן הוא דנאמנות הקפילא אינו אלא כשיש בודאי איסור לפי קבלת חז"ל אבל במקום דליכא איסור לפי הקבלה אינו נאמן הא למה זה דומה לכלי שני דלרוב הפוסקים אינו מפליט ומבליע או כלי שלישי לכל הפוסקים ואם יבא הקפילא ויאמר שיש בזה טעם איסור לא נשגיח בו דכללא בידינו דאין עכו"ם נאמן לא להתיר ולא לאסור וה"נ כשהתחתון צונן לא נשגיח כלל באמירת הקפילא כיון דקיי"ל תתאה גבר:

סעיף י

ועוד י"ל כיון דגם כשהתחתון צונן מ"מ בולע כדי קליפה כמ"ש א"כ אין ראיה כלל מטעימת הקפילא דאף אם יאמר שיש בזה טעם איסור לא נכחישנו ונאמר שהטעם הוא מהקליפה [וכעין זה תירץ הפליתי] ולפ"ז בעירוי דמבליע כדי קליפה כמ"ש בסי' ק"ה לא יועיל טעימת קפילא אמנם לפי תירוצים אלו לא יועיל טעימת קפילא רק להחמיר כשהתחתון הוא צונן אבל לקולא כגון שהתחתון הוא חם והקפילא יאמר שאין בזה טעם איסור למה לא יועיל וכי גרע זה משניהם חמים אך י"ל דבאמת כן הוא וחז"ל לא אמרו רק להיפך דכשהתחתון צונן ודאי מותר אבל כשהתחתון חם אסור עד שיטעמנו קפילא והוא ככל האיסורים דמהני קפילא [והנוב"י סי' כ"ח תירץ דאין זה כלל שתמיד יתן טעם ע"ש ואינו מובן דא"כ איך סמכו על טעימת קפילא]:

סעיף יא

עוד יש לשאול ואיך נתנו חז"ל כלל בזה לומר דתתאה גבר א"כ אם נפל הרבה חלב רותח על מעט בשר צונן ונאמר דתתאה גבר ומקרר את העליון ואין לך דבר תמוה יותר מזה שהרי עינינו רואות שהחלב נשאר ברתיחתו וגם מעט הבשר נעשה רותח וכן להיפך אם נפל הרבה חלב צונן על מעט בשר רותח איך נאמר דתתאה גבר ואסור החלב כשאין ששים הרי עינינו רואות שהחלב צונן לגמרי וגם הבשר נצטנן ולפי הראות כשיש ד' או ה' פעמים האחד נגד השני בהכרח לפעול על השני שיהיה כמותו ואם נאמר שבאמת יש בזה איזה שיעור למה לא למדונו חז"ל כמה הוא השיעור:

סעיף יב

ויראה לי ברור דמיירי ששוין הן בהכמות ולפי ערך החלב כן הוא גם כמות הבשר ולכן נחלקו חז"ל האיכות של מי גובר העליון או התחתון ואיפסקא הלכתא דהתחתון גובר וראיה ברורה לזה מדברי התוס' שבת [מ"ב א] דתניא נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין ופירש"י [ד"ה חמין] משום דתתאה גבר והקשו התוס' [ד"ה נותן אדם] דא"כ תקשי מהכא למאן דס"ל עילאה גבר ופירש ר"ת דאין זה שייך לזה אלא חמין לתוך צונן משמע שהצונן מרובה מהחמין וצונן לתוך חמין משמע שהחמין שלמטה מרובין ע"ש הרי מפורש דכל היכא שיש ריבוי בכמות לא שייכא סברא זו דתתאה גבר או עילאה גבר והש"ס לא הוצרך לפרש זה ואדרבא מדלא פירשה ש"מ דשוין הן

 

 

ג. מליח הרי הוא כרותח

ומליח דינו כרותח ולא לגמרי לאסור כולו אלא כדי קליפה לחוד

ואינו תלוי בין אם הוא עליון או תחתון אלא בין עליון או תחתון

המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו הלכך בשר וגבינה לחין המלוחין שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתן ואם הבשר מליח והגבינה תפילה הבשר שרי בהדחה והגבינה צריכה קליפה ואם איפכא איפכא

ואם הן יבשין אפילו אם הם מלוחין או לחין ולא מחמת מליחה סגי בהדחה

והא דמליח חשיב ברותח דוקא בשאינו נאכל מחמת מלחו ופרש"י דהיינו מליחת בשר להצניע שאינו נאכל עד שישרוהו במים וידיחוהו היטב וי"א דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד שמולחין אותו הרבה לצורך הדרך ורבינו תם פירש דכל מלח שמולחין לקדרה מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא הוי כרותח

ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו לשאינו נאכל מחמת מלחו אבל בצלי אין חילוק שאפילו נפל למליח שנאכל מחמת מלחו בעי קליפה ואם יש בקעים או מתובל בתבלין אפילו אין בו בקעים והוא חי כולו אסור.

בית יוסף יורה דעה סימן צא

ומליח דינו כרותח. בפרק כיצד צולין (עו.) אמר מר צונן לתוך צונן מדיח אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח:

ה - ו ולא לגמרי לאסור כולו אלא כדי קליפה. כן העלה הרא"ש בפרק ג"ה (סי' כד) גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה וכמדומה שראיתי שהורה רבינו מאיר ז"ל [כן] עכ"ל וכבר כתבתי בסימן (זה) [ע'] (קטו: דיבור ראשון) שכן דעת הרשב"א (תוה"ק והארוך ב"ד ש"א ב:) והר"ן (מב. ד"ה דג טהור) שלא כדעת הרמב"ן (חולין קיב: ד"ה ורבינו שלמה) וכנראה מדברי הרמב"ם (מאכ"א פט"ו הל"ד) שאוסר הכל וגם לא כדעת הרא"ה דמצריך נטילת מקום ומיהו היינו בשאין הבשר שמן שאם הוא שמן כל חתיכת הגבינה אסורה וכן כל חתיכת הבשר שעל ידי השומן הוא מפעפע בכולה ורבינו לא כתב זה כאן לפי שסמך על מה שכתב בסימן ק"ה (קסז:) דכי היכי דמפלגינן בין כחוש לשמן בצלי הכי נמי מפלגינן במליח:

ואינו תלוי בין אם הוא עליון או תחתון אלא בין עליון או תחתון המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו. כבר כתבתי בסימן ע' (קטו. ד"ה בשר שחוטה) שזהו דעת התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר גבי טהור מליח וטמא תפל וכתבתי שם שדעת הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"א ב:) לחלק בין מליח עליון למליח תחתון וכתב רבינו שתי הסברות בסימן ק"ה (שם):

הילכך בשר וגבינה המלוחים [לחין] שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתן. זה מבואר ממה שכתבתי בסימן ע' דאיתא בפרק כל הבשר (קיג.) דבשר שחוטה שמלחו עם בשר טרפה וכן דג טהור שמלחו עם דג טמא אם היו שניהם מלוחים אסור שאף ע"פ שהטהור מליח אין זה מעכבו מלבלוע מהטמא שהוא מליח:

ומ"ש ואם הבשר מליח והגבינה תפילה הבשר שרי בהדחה וכו' ואם איפכא איפכא. כלומר שאם הבשר תפל והגבינה מלוחה הבשר צריך קליפה והגבינה שריא בהדחה גם זה מבואר ממה שכתבתי בסימן ע' דאיתא בפרק כל הבשר (שם) שאם היה טהור מליח וטמא תפל מותר מפני שאין הטמא התפל מבליע את הטהור המליח ואם היה טהור תפל וטמא מליח אסור מפני שהטמא המליח מבליע את הטהור התפל וה"נ הדבר המליח מבליע את חבירו התפל והוא אינו בולע ממנו ומשום הכי אותו שהוא תפל צריך קליפה ואותו שהוא מליח סגי ליה בהדחה. ורבינו סתם הדברים כאן כדעתו וכדעת הרשב"א והמרדכי שכתבתי בסימן ע' (קטו: ד"ה כתב בשבלי הלקט) דטהור מליח וטמא תפל דאמרינן דשרי אפילו בנוגעים זה בזה שרי ושלא כדעת הר"ן שכתב דלאו בנוגעים זה בזה עסקינן אלא שעומדים בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה דמשמע מדבריו שאם היו נוגעים זה בזה היה אסור משום דהוה ליה שניהם מלוחים ומיהו מאי דמשמע מדבריו שאוסר כשעומדים בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה כשטמא מליח וטהור תפל או בשניהם מלוחים כ"כ בספר התרומה (סי' סג):

ואם הם יבשים אפילו הם מלוחים או לחים ולא מחמת מליחה סגי בהדחה. כ"כ בספר התרומה (שם) וז"ל הבשר שנמלח או גבינה שנתייבשו שאינם כלל לחים מבחוץ אפילו נוגעים זה לזה אינם אסורים וכן אם הודחו ונרחצו שעתה הם לחים אין אוסר זה את זה כי כשהם לחים מחמת מלח קרוי רותח המפליט לחלוחיתו ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח עכ"ל וכ"כ הגהות מיימוניות בפ"ט (דפוס קושטא הי"ז) וכ"כ המרדכי בפרק כל הבשר (סי' תשיח). כתוב בהגהות שערי דורא (סו"ס כב אות ז) שאל הר"י אם האחד לח והאחד יבש ונגעו זה בזה או אם הציר נוטף על גבי גבינה יבשה ויש לדקדק מספר אור זרוע פרק כל הבשר (סי' תסט) דקאמר בשר או גבינה שיש קצת זמן ארוך שנמלחו וכו' עד לענין דברים שיפלו עליהם או שיפלו בהם אבל אם הם יבשים וניכרים לעינים שאין כאן לחלוחית כלל אין לחוש וכו' משמע אפילו שיפול בדבר לח שאין לחוש עכ"ל:

והא דמליח חשיב כרותח דוקא בשאינו נאכל מחמת מלחו. בפרק כיצד צולין (פסחים עו.) ובפרק כל הבשר (קיב.) אמרינן דכי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי היכא דאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא ומשמע דמליח שהוא נאכל מחמת מלחו אין צריך אלא הדחה בעלמא כצונן בצונן וכן כתב הרשב"א ז"ל (תוה"א ובקצר ב"ד ש"א ג.):

ופירוש רש"י דהיינו מליחת בשר להצניע וכו'. בפרק כל הבשר פירש אינו נאכל מחמת מלחו אינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין [מליחת] בשר להצניע:

ויש אומרים דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד וכו'. כ"כ שם התוספות (חולין קיב. ד"ה הני מילי) והרא"ש (פכ"ה סי' לג) והמרדכי (סי' תשיד) בשם ה"ר יעקב ישראל:

ורבינו תם פירש דכל מלח שמולחין לקדרה מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו. כן כתבו שם התוספות והרא"ש והמרדכי בשמו ונראה שהם מסכימים לדעתו וכן הסכים הרשב"א בתורת הבית (בקצר ובארוך שם) וגם רבינו ירוחם (נט"ו אות כה קלד ע"ג) כתב שכן נראה עיקר וכן הסכים הר"ן (חולין מא: בדיבור ראשון) וכתב וז"ל הילכך נקטינן דכל ששהה שיעור מליחה לקדרה מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו לפי שאינו ראוי לאכלו אלא אם כן מדיחו וכן נמי מליח דקא בעי ליה לאורחא דאפילו אחר שהעביר מלחו מעליו אין דרך לאכלו אלא לאחר שרייה במים הוה כרותח לעולם ואפילו אחר הדחה ותרי הני גווני הוו בכלל אינו נאכל מחמת מלחו עכ"ל וכתב בשם הרב הנשיא אלברצילונ"י דכל ששהה במלחו שיעור שהייה לקדרה הוי רותח ומקמי הכי לא והמרדכי כתב בפרק כל הבשר (סו"ס תשכ) טמא מליח וטהור תפל אסור ואם מלחן יחד וסילקן קודם גמר פליטתן כתב ראב"ן (סי' ערה) שמותר ואין נראה לראבי"ה (סו"ס אלף קיט) דציר נבלה חזק הוא ומבליע אפילו קודם גמר פליטה עכ"ל: וכתב הרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ד ש"א ג סוע"א) כל מליח לקדרה אינו נאכל מחמת מלחו קרינן ליה אבל ודאי מליח דצלי לא קרינן ליה אינו נאכל מחמת מלחו שהרי הוא נאכל עם המלח שבו וא"ת ומאי שנא מחום של בית השחיטה או מחומו של אש שאע"פ שאינו אלא חום מועט אמרינן דמבליע י"ל דמלח אין (נבלע) [מבליע] בחומו אלא בחריפותו וכל שאין בו אלא מלח מועט עד שנאכל עם אותו המלח אין בו כח להבליע ואף ע"פ שמלח מועט יש בו כח להפליט קצת היינו משום דעיקר טבע של מלח למשוך דם ולהפליטו וכיון שכן אע"פ שאין בו אלא מועט מפליט הוא אלא שאם יש בו הרבה מבליע ג"כ בחריפותו עכ"ל והגהות מיימון כתבו בפרק ט' (דפוס קושטא הי"ח) בשם סמ"ק (בהגהות סי' רה אות ח) דמליחה מועטת דלצלי לא הוי הבשר כרותח ע"י כן אבל הציר הנוטף ממנו הוי כרותח דהציר מיהא אינו נאכל מחמת מלחו כדפירש רבינו ברוך (סה"ת סי' סג) עכ"ל וכן כתב המרדכי בפרק כל הבשר (סי' תשיח): כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן רס"ה) שאמרו בשם התוספות דמליח אין שם רותח עליו עד שימלחנו משני צדדיו והוא ז"ל כתב שאינו מחוור בעיניו אלא בנמלח מצד אחד נמי סגי וכתבתי לשונו בסימן ס"ט (קט סוע"א) וסמ"ק כתב בסימן ר"ה (בהגהות אות י) דברי התוספות:

ז ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו לשאינו נאכל מחמת מלחו אבל בצלי אין חילוק וכו' ואם יש בו בקעים או מתובל בתבלין וכו'. בפרק כל הבשר (שם) ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כהאי גוונא אי לאו רב חיננא דגברא רבה הוא קסבר כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי היכא דאינו נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו והני מילי חי אבל צלי קליפה בעי ואי אית ביה פילי כוליה אסור ואי מתובל בתבלין כוליה אסור וכתב הרא"ש (פכ"ה סו"ס לג) אבל צלי בעי קליפה ואפילו צונן דע"י צלייה רכיך הוא ובולע. ואי אית ביה פילי אסור כוליה ולא סגי ליה בקליפה לכאורה משמע דאצלי קאי ובספר התרומה (סי' סג) כתב דאפילו חי ואי מתובל בתבלין אסור אף על גב דלית ליה פילי עכ"ל אבל הר"ן (מא: ד"ה וחי וצלי) כתב וחי וצלי דאמרינן חי היינו צונן וצלי היינו רותח אבל צלי צונן הרי הוא כשאר צונן דעלמא דסגי ליה בהדחה ודאמרינן ואי אית ביה פילי [בדק הבית] כוליה אסור היינו בכלי רותח דאגב פילי [עד כאן] בלע ואי מתובל בתבלין והוי רותח אף על גב דלית ביה פילי כוליה אסור [בדק הבית] לפי שהתבלין מושכים את הכמכא ומבליעים אותו בכולו וזה שלא כדברי ספר התרומה שכתב דאפילו חי אי אית ביה פילי אסור [עד כאן] דצונן ודאי בהדחה בעלמא סגי ליה וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ד ש"א ג:) וז"ל פירש רש"י שהבר יונה מליח היה אלא שהיה נאכל מחמת מלחו וכן הכמכא נאכל הוא מחמת מלחו והילכך הוי ליה צונן בתוך צונן ובהדחה בעלמא סגי ליה והני מילי חי כלומר חי צונן אבל צלי רותח קליפה בעי וכן כתב הראב"ד ז"ל (תשובות ופסקים סי' עה) והילכך אם נפל צלי צונן לכמכא אף הוא בהדחה סגי ליה דלאחר שנצטנן הלכה רתיחתו והרי הוא כצונן גמור ואינו בולע והא דאמרינן ואי אית ביה פילי אסור ואי מתובל בתבלין אף על גב דלית ביה פילי נראה מדברי רש"י (חולין קיב. ד"ה ואי אית, פסחים עו. ד"ה ולא אמרן) דאצלי קאי כלומר ואם צלי הוא ואית ביה פילי בלע טפי וכולו אסור דכיון דאית ביה תרתי לגריעותא חדא דצלי רותח הוא ועוד דאית ביה פילי בלע טפי ואי נמי צלי ומתובל בלע טפי אבל בעל התרומה פירש דאפילו חי אי אית ביה פילי אסור ודברי רש"י נראה לי עיקר שאם אתה אומר כן נמצאת אתה אומר דאפילו צונן בצונן אי אית ביה פילי אסור ואי קשיא לך לדברי רש"י כיון דצלי רותח הוא אפילו כי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה והלא הכמכא רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם כמתבשל בתוכו י"ל כל שנפל הבר יונה לתוך הכמכא ה"ל כחם לתוך צונן וקיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר ואע"פ שהבר יונה שוקע לתוך הכמכא והכמכא צף על הבר יונה אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו הוא הגובר והילכך כיון שנפל הבר יונה לתוך הכמכא שהוא במקומה הוא הגובר ומקרר הבר יונה דנפיל לגוויה הילכך בקליפה סגי ליה כנ"ל עכ"ל ודברי הרמב"ם בפרק ט' (הי"ט) סתומים כדברי הגמרא ואין בהם הכרע ורבינו סתם דבריו כדעת בעל התרומה:

ח כתב האגור (סי' אלף רנד) בשם המרדכי (ע"ז סי' תתכח) יש להוכיח דאם נאסר בשר בחלב ע"י מליחה או על ידי כבוש דדוקא באכילה אסור ולא בהנאה ויש דוחים הילכך המתיר בהנאה אין מוחין בידו עכ"ל: [בדק הבית] ועיין לעיל סימן פ"ז (קלט: ד"ה כתוב בהגהות) [עד כאן]: כתוב בהגהות שערי דורא (סי' פה ס"ק יד, וסי' כב ס"ק ב) בשר שנפל בחלב צונן פסק רבינו תם דאם שהה יותר מיום אחד שהוא אסור מדרבנן מטעם כבוש דאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים מד:) דאי תרו ליה כולי יומא שרי משמע הא יותר מיומא חד אסור מטעם כבוש ודלא כאותם האומרים דלא אמרינן כבוש אלא בחומץ דהא עכברא בשיכרא פרק בתרא דע"ז (סח:) דהיינו צונן בצונן דאסור מטעם כבוש ותנן במסכת שביעית סוף פ"ז ורד שכבשו בשמן חדש חייב בביעור וריב"א אוסר אפילו ביום אחד וכן כל איסור צונן בצונן ביום אחד אסור אור זרוע (ע"ז סי' רפה) עכ"ל. ואם הוא אסור בהנאה כתבתי בסוף פ"ז. דין גבינות שנעשו בדפוסי הגוים כתב רבינו בסימן הנזכר:

שו"ע יורה דעה צא

סעיף ה

מליח, שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו, דהיינו כעין מליח שמולחים לקדירה, ושהה כדי מליחה לקדירה, כל זמן שלא הדיחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו. הגה: וי"א דלאחר ששהה במלחו שעור מליחה לא מקרי אח"כ רותח (תוספות והרא"ש פכ"ה וסמ"ג לחד שינוייא). ולצורך גדול, כגון בהפסד מרובה והוא לצורך סעודת מצוה, יש לסמוך אמקילין. אבל בלאו הכי, אין להקל כלל (ת"ה סימן קנ"ט). אפילו לא נמלח הבשר משני צדדין, רק מצד אחד, כל שנמלח מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו, מחשב רותח (ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' רס"ה). אבל כל שלא נמלח כל כך, מחשב צונן, אפילו נמלח משני צדדין. וי"א דאנן אין בקיאין בדבר, ויש לנו לחשב אפילו מליחת צלי כרותח (ארוך כ' י'). וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה. ומליח כעין מליח דבעי לה לארחא, אפילו לאחר שהדיח, הוי אינו נאכל מחמת מלחו, וכל זמן שלא שראו במים דינו כרותח, לאסור כדי קליפה. ואין חילוק בין מליח עליון ותפל תחתון למליח תחתון ותפל עליון, לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו. הלכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה, צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם. ואם אחד מהם מלוח והשני תפל, המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה. הגה: וי"א דבכל מליחה אנו משערין בס' (רוב המורים קמאי ובתראי). ועיין לקמן סימן ק"ה כיצד נוהגין. והא דטהור מלוח וטמא תפל שרי, היינו שהטמא יבש, אבל אם הוא דבר צלול, נאסר הטהור, מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו, בולע האיסור שאצלו ושניהם אסורים (כן משמע במרדכי וכ"כ בהגהות מיימוני וש"ד וסמ"ג והגהת מרדכי). ודוקא שהטהור לח קצת, אבל אם הוא יבש לגמרי, אינו בולע מדבר לח שאצלו. ואם הם יבשים, אפילו הם מלוחים, או לחים ולא מחמת מליחה, סגי בהדחה. הגה: כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי, חשוב רותח (הגהות מיימוני פ"ט בשם מ"כ וש"ד והג"א מא"ז ואגודה פכ"ה). ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי, אוסר (ארוך). אפילו במקום שאין הבשר אוסר, דלא נחשב רותח, מכל מקום הציר חשוב אינו נאכל מחמת מלחו. וציר של בשר שאוסר, שנפל על הכלי, צריך הגעלה. ואם הוא כלי חרס, צריך שבירה (ש"ד שם ואו"ה). ואם לא נפל רק על מקום אחד, בכלי עץ וכיוצא בו, קולף מקומו, ודיו (או"ה וע"ל ס"ד ההג"ה א').

סעיף ו

היכא אמרינן דאינו אסור אלא כדי קליפה, כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה, שאם היתה שמינה כולה אסורה, (ע"ל סימן ק"ה סי"א). וכן חברתה אסורה כולה, מפני שהשומן מפעפע (ועיין לקמן סימן ק"ה).

סעיף ז

הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו, הני מילי בבשר חי, אבל צלי רותח שנפל למליח, אפילו נאכל מחמת מלחו, בעי קליפה. ואם יש בו בקעים, או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו, אסור. הגה: וה"ה אפוי ומבושל (מהרא"י בהגה' ש"ד והגהת מרדכי וסמ"ק ורש"ל). וי"א דאפילו הם צוננים, דינא הכי (ב"י לדעת הרא"ש ובת"ה וטור), וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה.

סעיף ח

אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה או ע"י כבוש, אלא באכילה, אבל לא בהנאה.