טור יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכ

דיני טבילת כלים:

הכשר כלים הנקחין מן הנכרים: הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה וכתב בספר המצות אבל לא במעין אע"ג דמעין מטהר בכלי טמא בכל שהוא בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ' סאה ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה וצריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה שאם מהדקו בידו בשעת טבילה הוי חציצה ומיהו אם ליחלח ידו במים תחילה אין לחוש ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על טבילת כלי. ואם מטביל ב' או ג' ביחד יאמר על טבילת כלים ואין צריך טבילה אלא לכלי מתכות והן צרכי הסעודה כגון כוסות וצלוחיות יורות וקומקומי' וכיוצא בהן שהן מצרכי הסעודה אבל שאר כלים כגון מספרים וכיוצא בהן שאינם צרכי סעודה או כלים שהן צרכי סעודה ואינם משל מיני מתכות לא וכלי זכוכית ככלי מתכות דמי וכן כלי חרס המצופין באבר וה"מ במצופים בפנים דהשתא דמו לכלי סעודה שהצפוי בפנים במקום התשמיש אבל אם אינן מצופים אלא בחוץ א"צ טבילה ומטעם זה נמי כלי של עץ שיש לו חשוקים של ברזל שמעמידים אותו א"צ טבילה אפי' למי שהולך אחר המעמיד כתב בספר המצות כוס של כסף מחובר בכלי עץ צריך טבילה כיון שמשתמש בשל כסף אבל מבחוץ לא אע"ג דמעמיד ויש מחמירים להטבילו בלא ברכה ודוקא בלוקח כלי מן הנכרי אבל שואל או שוכר ממנו א"צ אבל ישראל שלקח מן הנכרי והשאילו לחבירו אסור להשתמש בו בלא טבילה כיון שכבר נתחייב ביד הראשון ואם משכן לו הנכרי כלי אם נראה בדעת הנכרי שרוצה לשוקעו בידו צריך להטבילו ואם אינו יודע אם בדעתו לשוקעו מיבעיא אם צריך טבילה ולא איפשיטא וי"א לקולא שא"צ טבילה וטוב להטבילו בלא ברכ' או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו ישראל שנתן כסף לאומן נכרי לתקן לו כלי א"צ טבילה אפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי כיון שלא נקרא שם הנכרי עליו וריצב"א כתב דאפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו אם לא היה מחזיק רביעית קודם לכן ותקנו שמחזיק רביעית צריך טבילה דקיי"ל הכל הולך אחר המעמיד ישראל שמכר כלי לנכרי וחזר ולקחו ממנו צריך להטבילו אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו א"צ להטבילו אע"פ שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם נשתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילנו עוד:

 

בית יוסף יורה דעה סימן קכ

א (א) הכשר כלים הנקחין מן הגוים:

הלוקח כלים חדשים מן הגוי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם טבילה הוגנת וכו'. פשוט בסוף מסכת ע"ז (עה:) ומייתי מדכתיב בפרשת מדין (במדבר לא כג) אך במי נדה יתחטא כלומר מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה ופירשו בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) דטבילה היא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. ומה שכתב כלים חדשים לרבותא נקטינהו וכל שכן ישנים וכן מפורש שם בגמרא:

וכתב בספר המצות (סמ"ק סי' קצט) אבל לא במעין. פירוש אבל לא במעין כדין מעין שהוא מטהר בכל שהוא והוא שיהא כל גוף הכלי עולה בו דהיינו דוקא לענין טבילת טומאה אבל בכלים הלקוחים מן הגוים אף במעין צריך ארבעים סאה וטעמו של סמ"ק שמחלק בין טבילת כלי מטומאה לטבילה זו מפורש בדבריו (שם בהגהות סק"ד) משום דאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה וליכא למימר היינו דוקא בכלי גדול אבל בכלי קטן סגי ברביעית דמקוה קודם שבטלו או במשהו דמעין כמו גבי טומאה דהא בתר הכי דרש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת דהיינו טבילה ומסיק דצריכי דאי כתיב וטהר הוה אמינא בכל שהוא קמ"ל במי נדה דבעינן ארבעים סאה והשתא הא דקאמר הוה אמינא בכל שהוא ליכא לפרושי פחות מרביעית דמקוה דהא אפילו לענין טומאה לא סגי בהכי וגם ליכא לפרושי במשהו דמעין ובכלי גדול דהא נמי אפילו לענין טומאה לא מהני כיון שאין גופן עולה בו אלא ודאי מיירי בכלי קטן דלענין טומאה סגי במשהו דמעין או ברביעית דמקוה קודם שבטלו אפילו הכי קאמר דלענין טבילה דלוקח מן הגוי בעי ארבעים סאה כמו נדה עכ"ל. ודינו של סמ"ק מדברי התוספות למדו שכתבו בסוף מסכת עבודה זרה (שם ד"ה מים) גבי מים שהנדה טובלת אע"ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינורות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי ארבעים סאה וכ"כ בתשובות הרשב"א (ח"ד סי' שיח) בשם ר"ת ז"ל (ספר הישר לר"ת חלק השו"ת סי' ח אות ב):

ומ"ש רבינו ולא נהירא דאין להחמיר בטבילה זו מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה. כלומר דכיון דלא ידעינן דכלי גוים בעו טבילה אלא מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא אין להחמיר בהם יותר מבנדה עצמה ויש לתמוה עליו שנראה שהוא תופס בפשיטות דנדה אינה צריכה ארבעים סאה במעין והרי ר"י אינו סובר כן וכתב רבינו בסימן ר"א (צה:) שלדבריו הסכים הרא"ש ז"ל (הל' מקוואות סו"ס א) וכיון שכן היאך כתב ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה שהרי לדעת ר"י והרא"ש אינו מחמיר בזו יותר מבטבילת טמאה:

ב וצריך שיהא הכלי רפוי בידו וכו' עד אין לחוש. יתבאר בסימן (קצ"ז) [קצ"ח] (פח. ד"ה לא תאחוז) בס"ד:

ג ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי וכו'. כתב המרדכי בסוף ע"ז (סי' תתנט) וז"ל כתב רשב"ם דאין לברך עליהם על הטבילה ויש מברכים על טבילת כלים ויש מברכין על טבילת כלי מתכות:

א (ב) ואין צריך טבילה אלא לכלי מתכות. הכי איתא בסוף ע"ז (עה:) וטעמא משום דכלי מתכות אמורים לענין טבילה בכלי מדין (במדבר לא כב) אך את הזהב וגו':

והן צרכי הסעודה. כלומר ועוד צריך תנאי אחר שיהיו צרכי סעודה והכי איתא בסוף ע"ז (שם) ומפרש טעמא משום דכלי סעודה אמורין בפרשת כלי מדין פירוש דכתיב (שם לא כג) כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא כלים של צרכי סעודה:

ד כתב סמ"ק (בהגהות סי' קצט אות א) טריפיידי"ש אין צריך טבילה דאף על גב ששופתין עליה קדרה של מאכל כיון שאין נותנים עליו המאכל עצמו אינו צריך טבילה אבל הגריילי"ש צריך טבילה לפי שצולין עליו ממש המאכל עצמו:

ה (א) כתב המרדכי בפרק קמא דחולין (סי' תקעז) דסכין של שחיטה אינו צריך טבילה:

א (ג) וכלי זכוכית ככלי מתכות דמו. בסוף ע"ז (שם) אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו ופירש רש"י זכוכית שנשתבר ראויה להתיכו ולעשותו כלי:

וכן כלי חרס המצופים באבר. שם קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו והלכתא כסופו ופירש רש"י קוניא פלומי"ר תחלתו של חרס וחופין אותו בחופיא של אבר: כסופו. בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכת וכלי מתכות הוא ובעי טבילה:

ומ"ש והני מילי במצופין בפנים וכו' עד אפילו למי שהולך אחר המעמיד. כן כתבו שם התוספות (עה: ד"ה והלכתא) והרא"ש (סי' לה) וכן כתב סמ"ק (בהגהות סי' קצט אות ב) וטעמא משום דכיון שאינו משתמש במקום האבר או במקום הברזל לא הוי דומיא דכלי סעודה דמדין והמרדכי (ע"ז סי' תתנט) כתב שאבי העזרי כתב דבין מצופה מבפנים בין מחופה מבחוץ ולא מבפנים טעון טבילה דלא חילקו חכמים בין מבפנים למבחוץ והר"פ הורה להטבילם בלא ברכה עד כאן. והר"ן (לט: ד"ה גמ') כתב דאיכא מ"ד דהא דאמרינן גבי קוניא הלכתא כסופו דוקא כשהוא מצופה קוניא מבית ומבחוץ ולפיכך כל שאינו מחופה טובלו בלא ברכה עד כאן. וסמ"ק כתב (שם) קדרות של חרס שהן מצופין באבר מבחוץ אין צריכים טבילה אבל אותן שהן פלומי"ץ מבפנים צריכין טבילה אך בלא ברכה לפי שאינן עשויין אלא לנוי עד כאן:

ו ובענין כלי של עץ שיש לו חשוקים של ברזל כתב המרדכי (שם) כסברת התוספות שאין צריכין טבילה ואח"כ כתב שרבינו מאיר (שו"ת מהר"ם מרוטנברג ד"פ סי' תרכא) מצריך טבילה דאזלינן בתר המעמיד (שבת טו:) לענין טבילה כמו לענין טומאה. וצורת כלי זה שכתבו הפוסקים היינו שלוקחין כמה דפין של עץ ועושין להם שוליים של עץ ומעמידין הכל על ידי שמקיפין הדפים שבצדדין סביב בחתיכות ברזל אחת למטה סביב לשוליים ואחת סמוך לפה ואחת באמצע:

ז כתב סמ"ק (סי' קצט) כוס של כסף מחובר בכלי עץ צריך טבילה כיון שמשתמש בשל כסף. זהו כעין כלי של עץ שיש לו חשוקים של ברזל שמעמידין אותו דבסמוך וכך כוס זה עשוי מחתיכות כסף ועומדות החתיכות ההם על ידי שמקיפין אותם עץ סביב וזה שכתב מחובר בכלי עץ כלומר שהוא מחובר על ידי כלי עץ שהוא מקיפו סביב וכן מבואר יותר בדברי סמ"ק עצמו שכתוב שם כלשון הזה כוס של כסף מחובר בתוך כלי עץ דלישנא דבתוך כלי משמע בהדיא שהעץ מקיף את הכסף סביב ואפשר דבלישנא דרבינו משתמעי תרתי חדא שהוא מחובר על ידי העץ המקיפו תרתי שהוא קבוע ברגל של עץ וקאמר דצריך טבילה כיון דמשתמש בשל כסף ולא במה שמבחוץ דהיינו העץ שאין המשקה נוגע בעץ וזה שכתב כיון שמשתמש בשל כסף אבל מבחוץ לא אי נמי הכי פירושו ברישא קאמר דכוס של כסף שהוא עומד על ידי כלי עץ המקיפו סביב ומחברו כדפרישית שצריך טבילה כיון שמשתמש בשל כסף וכדאמרינן גבי כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל שמעמידין אותו והדר קאמר אבל מבחוץ לא אף על גב דמעמיד כלומר דוקא כשהכסף מבפנים והעץ מבחוץ הוא צריך טבילה אבל אם הכסף הוא מבחוץ והעץ מבפנים אף על פי שהכסף מעמיד את העץ כמו אותו כלי עץ שמעמידין אותו חשוקי הברזל אינו צריך טבילה דהכל הולך אחר המקום שמשתמש בו המשקה שאם המקום ההוא מתכת אף על פי שמעמידו עץ טעון טבילה ואם המקום ההוא עץ אף על פי שמעמידו מתכת אינו טעון טבילה דלא חיישינן למעמיד כלל וזה הפירוש נראה עיקר:

ומ"ש ויש מחמירין להטבילו בלא ברכה. נראה דאתרווייהו קאי בין הוא של כסף ומעמידיו של עץ בין הוא של עץ ומעמידיו של מתכת דמספקא להו אי נקטינן כר"מ דאמר בתר מעמיד אזלינן אי כדברי התוספות והרא"ש דסברי דלא אזלינן בתר מעמיד ולפיכך מחמירין להטבילו בלא ברכה מספק והכי נקטינן:

ח ודוקא בלוקח כלי מן הגוי אבל שואל או שוכר ממנו אין צריך. בסוף מסכת ע"ז (עה:) אמר רב נחמן לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה פירוש בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולים וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ד ש"ד לב:):

ומ"ש אבל ישראל שלקח מן הגוי והשאילו לחבירו אסור וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה אבל) והרא"ש (סי' לה) בשם רשב"ם וכן כתב סמ"ק (סי' קצט) וכתוב בהגהות אשירי (שם) אבל אם לקחו חבירו לחתוך קלפים ולא לצרכי סעודה אין צריך להטבילו שהרי שאול הוא בידו עכ"ל והיה נ"ל דישראל שקנה כלי מגוי לסחורה אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו דכיון דלא נתחייב ביד הראשון שהרי לא היה עומד אלא לסחורה ודמי להא דהגהות אשירי בלקחו לחתוך ולא לצרכי סעודה אבל מדסיים וכתב שהרי שאול הוא בידו משמע שאם היה לקוח בידו היה חייב טבילה ואם כן הוא הדין בלוקח מהעומדין אצל ישראל לסחורה כיון שמגוי לקחם וכן הורה מורי הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל:

ט ואם משכן לו הגוי כלי וכו'. שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן לו גוי כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמי אי משום דחזי לגוי דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לו דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא ופסק הרמב"ם בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ו) לקולא וכתב הר"ן (לט: סוד"ה גמ') דלטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מדברי סופרים אבל הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"ד לה:) כתב בשם הראב"ד (ע"ז עה: ד"ה משכנתא) דמשכנתא צריכה טבילה ונראה לי שהוא העיקר ע"כ. וכתב סמ"ג (לאוין קמח נז.) שגם מקצת רבותינו שבצרפת פוסקים להקל ויש מטבילין אותו בלא ברכה וכן כתב במרדכי (סי' תתנט):

ומ"ש רבינו או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו. כן כתבו התוספות (עה: ד"ה אי) וכן כתב המרדכי (שם) בשם רש"י והכי נקטינן: מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית כשנשתקע ברשות ישראל צריך טבילה שניה בלא ברכה דראשונה כלא זבניה דמי וכעומד ברשות הגוי דמי הילכך לא מהניא אותה טבילה וצריך להטבילו לאחר שבא לרשות ישראל:

י (א) ישראל שנתן כסף לאומן גוי לתקן לו כלי. פירוש שנתן לו חתיכת כסף לעשות ממנה כלי אפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה דכיון שלא נקרא שם הגוי עליו שאין הכלי נקרא אלא על שם בעליו ולא על שם האומן כי לא דמי למעשה שהיה שהיו הכלים של מדין כן כתבו התוספות בסוף ע"ז (עה: ד"ה אי). וז"ל הרא"ש שם (סי' לה) הנותן כסף לאומן גוי לתקן לו כלי יש שהיו רוצים לומר למ"ד אומן קונה בשבח כלי טעון טבילה ופליגי בה אמוראי בפרק הגוזל קמא (ב"ק צח: צט.) ובעל ההלכות (בה"ג סי' מג צ ריש ע"ג) פסק כרב אשי דאמר אומן קונה בשבח כלי והרי"ף (ב"ק לה:) פסק כרבא דדחי התם אין אומן קונה בשבח כלי [בדק הבית] ונראה דאפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי [עד כאן] (ו)אין צריך טבילה כיון שלא נקרא שם הגוי עליו ולא דמי לכלי מדין:

ומ"ש רבינו וריצב"א כתב דאפילו אם נותן לו כלי שבור וכו'. כלומר לא מיבעיא בנותן חתיכת כסף לאומן גוי לעשות לו כלי מחדש שצריך טבילה אלא אפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו אם לא היה מחזיק רביעית ותקנו שמחזיק רביעית צריך טבילה דקיימא לן (שבת טו:) הכל הולך אחר המעמיד כלומר וכיון שהכלי זה אינו עומד כתיקונו אלא על ידי גוי חשיב כאילו הוא של גוי כן נראה לי לפרש דברי רבינו אלא שהלשון דחוק לפרש דקיימא לן הכל הולך אחר המעמיד כענין שפירשתי ואין לפרש דברישא מיירי בכלי שניקב ונתנו לאומן גוי לתקנו וישראל נתן לו את הכסף וקאמר דאין צריך טבילה משום דאין אומן קונה בשבח כלי וכדמשמע מדברי המרדכי (סי' תתנט) וסמ"ק (בהגהות סמ"ק סי' קצט אות ב) דבכלי שניקב מיירי וכדדייק לישנא דלתקן לו כלי דכתב רבינו ואפילו בניקב למטה מרביעית מיירי וקאמר דאין צריך טבילה דהא סתמא קתני ובכל גווני משמע וריצב"א פליג ואמר דהני מילי שלא ניקב למטה מרביעית אבל אם לא היה מחזיק רביעית צריך טבילה דאם כן קשה כיון דסברא קמייתא מיירי בכלי שניקב ונתנו לתקנו מאי אפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו דקאמר ריצב"א הא סברא קמייתא נמי בהכי עסיק ואתי ומיהו אפשר לומר דריצב"א לא אסברא קמייתא קאי אלא בעלמא קאי והכי קאמר לא מיבעיא הנותן כסף לגוי לעשות כלי חדש דצריך טבילה אלא אפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו אם לא היה מחזיק רביעית קודם לכן צריך טבילה. אלא דאכתי קשה במאי מיירי ריצב"א אי בשישראל נתן לו החתיכה לתקנו בה מאי הכל הולך אחר המעמיד דקאמר הרי גם המעמיד הוא של ישראל ועל כרחך צריך לדחוק דהגוי עצמו קאי כמו שדחקתי לפירוש ראשון ואי בחתיכת מתכת של גוי מיירי ריצב"א קשה למה הוצרך להביא רבינו דבריו שהרי דברים אלו בכלל סברא קמייתא דהא לא קאמר דאין צריך טבילה אלא בשישראל נתן לו הכסף לתקנו הא אם לא נתן לו הישראל אלא הגוי עשאו משל עצמו צריך טבילה ועוד דלישנא דוריצב"א כתב משמע דפליג אסברא קמייתא ולפי פירוש זה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועוד קשה לפירוש זה דמפרשינן דסברא קמייתא בכלי שניקב ונתנו לאומן גוי מיירי משמע דדוקא בכהאי גוונא הוא דאין צריך טבילה אבל אם נתן לו כסף לעשות לו כלי מחדש צריך טבילה ואמאי הרי שייך ביה טעמא דשלא נקרא שם הגוי עליה ודוחק לפרש דשלא נקרא שם הגוי עליו לא לשם בעלים קאמר דוקא אלא אפילו לשם אומן קאמר שלא נקרא שם הגוי עליו דכלי שניקב ונתקן אין דרך לשאול מי תיקן כלי זה אבל כלי חדש דרך העולם לשאול עליו מי עשאו ונמצא ששם הגוי נקרא עליו דהא כיון דמשום דדומיא דכלי מדין בעינן הוא דממעטינן כל שלא נקרא שם הגוי עליו אם כן דומיא דכלי מדין ממש בעינן דנקרא עליו שם הגוי לשם בעלים ולא לשם אומן בלבד ולפיכך נראה דפירוש ראשון עיקר בדברי רבינו: ודע שהמרדכי (סי' תתנט) כתב דברים הללו בלשון זה הנותן כלי לאומן לתקנו נראה לר"י דאף למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כיון שאין שם הגוי עליו שאין כליו דומיא דמדין ומיהו אם ניקב למטה מרביעית ולא היה מחזיק מפני הנקב ונתנו עליו חתיכת מתכת צריך טבילה דקיימא לן כרבי נחמיה דאמר פרק קמא דשבת (טו:) הכל הולך אחר המעמיד אבל תפרו בפתיל מתכת אין בכך כלום שאין זה כי אם מחבר חתיכותיה והני דליים ששואבים בהם מים והם מחושקים ברזל סביב אם לקחן מן הגוי אין צריך טבילה ואף על גב דהכל הולך אחר המעמיד הני מילי היכא דנשתמש דרך המעמיד כמו הנקב שנסתם שמשתמש דרך העמדה בהם אבל הני דליים שהמעמיד בתוכו אין צריך טבילה ורבינו מאיר (שו"ת מהר"ם מרוטנברג ד"פ סי' תרכא) מצריך להם טבילה. וכתב עוד (שם בהג"ה) בשם ר"מ (שם סי' תרכ) המחבת שניקבה ותקנה אם ניקבה למטה בשוליה בכדי טהרתה דהיינו בכונס משקה נתבטלה לגמרי מתורת כלי וכשחזר ותקנה פנים חדשות באו לכאן וצריכה להטביל ואם כן מן הצד נמי כיון דמן הנקב למעלה כמאן דליתיה דמי דאין מקבל ממנו ולמעלה אם חזר ותקנו הוי ליה ככלי מתכת שאינו מחזיק אלא סאה והוסיף עליו בגבהו והעמידו על סאתים שיש לחזור ולהטבילו עבור תוספת הכלי כיון דהולך אחר המעמיד הוי ליה כאילו הוא כולו חדש ממנו ולמעלה. ובתוספתא דמסכת כלים (ב"מ פ"א ה"ב) יש קיתון שעשאו מן הטמא ושוליו מן הטהור טהור עשאו מטהור ושוליו מן הטמא טמא הכל הולך אחר המקבל עכ"ל. משמע מדבריו דמאי דיהיב ר"י טעמא משום דאין אומן קונה בשבח כלי היינו בנתן כלי לאומן לתקנו והוא שלא ניקב למטה מרביעית אבל אם ניקב למטה מרביעית ונתן עליו הגוי חתיכת מתכת צריך טבילה ומשמע לי דהיינו דוקא בשחתיכת המתכת היה של גוי דאי אפילו בשחתיכת מתכת של ישראל קאמר דצריך טבילה מה בין זו לתפר בפתיל מתכת הא בין בזו ובין בזו אין שם חתיכה של גוי ואדרבה ההיא דתפר בפתיל מתכת גריעא מינה שהפתיל מיהת הוא של גוי ובנתן עליה חתיכה אין שם שום דבר של גוי אלא ודאי בנתן עליה גוי חתיכת מתכת משלו מיירי אבל אם היה חתיכת המתכת של ישראל אינו צריך טבילה והגהות מיימון כתבו בפי"ז (מהלכות מאכלות אסורות דפוס קושטא ה"ו) בשם סמ"ק (סי' קצט בהגהות אות ב) בלשון זה הנותן כלי לאומן גוי לתקנו אינו צריך להטביל דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי מכל מקום אין שם הגוי עליו משמע דרוצה לומר אפילו לא היה מחזיק רביעית קודם שתקנו הגוי והתוספות פירשו לפי שאין עיקר הכלי של האומן ולפי זה כשלא היה מחזיק רביעית קודם לכן אם כן עיקר הכלי של האומן וצריך טבילה למ"ד הכל הולך אחר המעמיד ומכל מקום אותם הדלאים המחושקים ברזל מבחוץ אע"ג דהברזל מעמידן אין צריכין טבילה לפי שאין משתמשין בו דרך הברזל וכן בכוס המחושק כסף מבחוץ ויש מחמירין להטביל בלא ברכה והקונה כוס מאזרי"ן בלעז והם מתוקנים ברתוקות ובמסמרות של כסף אם אינם מחזיקים רביעית בלא התיקון צריכים טבילה עכ"ל:

יא ישראל שמכר כלי לגוי וחזר ולקחו ממנו צריך להטבילו. כן כתבו שם התוספות (עה: ד"ה אי) והרא"ש ז"ל (סי' לה) ונתנו טעם מפני שנקרא שם הגוי עליו:

ומ"ש אבל אם משכנו בידו וכו'. כן כתבו גם כן התוספות והרא"ש ז"ל שם וכתבו דאף על גב דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני לענין הא ודאי פשיטא דלאו כזביני:

טז (א) אף על פי שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם נשתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה וכולן) והרא"ש ז"ל (סי' לו) וכתב הרא"ש דהכי איתא בירושלמי (ע"ז פ"ה הלכה טו) וכן כתב הר"ן (מ. ד"ה וכולן) בשם הראב"ד (ע"ז עה: ד"ה וכולן) וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ד):

י (ב) כתוב בהגהות אשירי (סי' לה) נפח ישראל שעשה כלי מתכת א"צ טבילה עד כאן ואשמעינן שאע"פ שקנה המתכת מן הגוי לית לן בה:

ה (ב) כתוב עוד בהגהות אשירי (שם) כלי ברזל שכופין על הלחם לאפותו וכן שמשימין על היורה א"צ טבילה אבל כיסוי ברזל שמכסין יורה או קדרה צריך טבילה:

יב כתב המרדכי (סי' תתנט בהג"ה) דצריך להטביל ידי הכלי דמה לי ידיו מה לי בית תשמישו הא לאו בפליטת איסור תליא מילתא דהא אפילו חדשים צריכין טבילה. ועוד יתבאר דין ידות הכלים בסימן ר"ב ושם יתבאר דין טבילת הכלים וחציצתן. ובסימן ר"א יתבאר דין טבילת הכלים:

יג כתוב בהגהות אשירי (שם) סכין צריך להעביר חלודה ואם הטביל כן לא עלתה לו טבילה ובסמ"ג (לאוין קמח נז.) כתב מורי דבספרי תניא המטביל סכין צריך להעביר חלודה וטעמא אומר ר"י משום חציצה ובמקפיד עליה: וכתב הכל בו בסימן פ"ו (נה.) וז"ל כתב ה"ר שמשון ז"ל אותם כלי מתכות שהעלו חלודה ואין יכולין להעביר החלודה על ידי שפשוף ועל ידי גחלים שלא ישאר מעט הוה ליה מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ בטבילה עד כאן. עוד תנן בפ"ט דמסכת מקואות (מ"ב) לא יטבול את הקומקומוס בפחמין אלא אם כן שפשף ופירש הרמב"ם (שם) קומקומוס הוא כלי שמחממין בו חמין ופעמים כשיש בו מים מכבין בו פחמין וקאמר שצריך שישפשף הפחמין שבתוכו ויסלקם ממקום למקום שלא ידבק זה בזה ויחוצו וכתב שם הרא"ש (בפירושו שם) וכך מסתבר דלא קאי אשחרות הנדבק בקומקומוס מבחוץ שאין אדם מקפיד עליו ודרכו בכך וחשוב כדופן הכלי ואפילו בכולו אינו חוצץ עכ"ל:

יד כתוב בתרומת הדשן סימן רנ"ז שאין לשלוח קטן להטביל כלים דכיון דטבילת כלים דאורייתא לא מהימנינן לקטנים עלייהו ומכל מקום להטבילם קטן בפני ישראל כתב דשרי ואפילו להגהת אשירי בפ"ב דחולין (סי' ח) שפסק כרבי יוחנן (חולין לא.) דאמר אשה לבעלה בעיא כוונה אף על גב דחולין הוא דקטן בר כוונה הוא אם עומדים על גבו ומלמדים אותו כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דחולין (יב: ד"ה מאן) ולענין טבילה זו נראה דיכולין ללמדו שיכוין לטהר אפילו אם לא יעמדו ע"ג ועוד מאן לימא לן דהך טבילה דאינה מטומאה לטהרה ואינה אלא גזירת הכתוב מנ"ל דבעי כוונה:

טו ובתשובות להרמב"ן סימן קנ"א כתוב דלהטביל כלים על ידי גוי דמותר ובתשובות הרשב"א (ח"ג סימן רנה) כתוב כלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כולם מודים בו ומדברי הרמב"ם יראה שהוא סבור שהוא מדאורייתא ופשטא דשמעתא דשילהי ע"ז הכי משמע טפי ומכל מקום כל לחולין לא בעי כוונה ואפילו לגבי נדה משום דכל לבעלה חולין הוא ואיפליגו בה רב ורבי יוחנן ופסקו הפוסקים כרב דלבעלה מותרת ואפשר משום דהתם משמע דרב נחמן אית ליה כרב ועוד נראה לי דלגבי טבילת כלים לא בעי שליחות דמנא תיתי ואילו הטבילו ישראל שלא מדעת הבעלים עלתה לו טבילה וכל היכא דלא בעי שליחות אפילו טבילת גוי למה לא תעלה ועוד אפשר דאפילו טבילת גוי אפילו לרבנן לא גרע מירדה להקר ומכל זה יראה לי שעלתה לו טבילה עכ"ל:

טז (ב) כתב המרדכי בפ"ב דביצה (סי' תרעז) מי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב יתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו והוי ליה כשואלו מן הגוי דאין צריך טבילה ע"כ ותיקון זה אפשר לעשות אפילו בחול במקום שאין מצוי מקוה מים להטביל בו:

 

שו"ע יורה דעה קכ

סעיף א

הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכת או של זכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה (טור בשם סה"מ ועב"י). הגה: יש אומרים דכלים המצופים באבר, אפילו בפנים, יטבול בלא ברכה (ב"י בשם סמ"ק וארוך), וכן נוהגין.

סעיף ב

צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש. ( ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה, אבל לא במים תלושים). (כ"מ ממרדכי פרק השוכר).

סעיף ג

יברך: על טבילת כלי; ואם הם שנים או יותר, מברך: על טבילת כלים.

סעיף ד

טריפיד"ש ששופתים עליהם קדירות, אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא"ש, טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו.

סעיף ה

סכין של שחיטה ( או סכין שמפשיטין בו), (ארוך), יש מי שאומר שאינו צריך טבילה. הגה: ויש חולקין (תשב"ץ). וטוב לטובלו בלא ברכה. הברזלים שמתקנים בהם המצות, אינם צריכים טבילה (ארוך). וכן כיסוי שכופין על הפת לאפותו, אבל כיסוי קדירה צריך טבילה (הגהות אשירי).

סעיף ו

כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידין אותו, אינו טעון טבילה.

סעיף ז

כוס של כסף מחובר בכלי עץ, צריך טבילה. הגה: וכן רחיים של פלפלין שבתוך העץ, יש ברזל קבוע שטוחנין בו צריך טבילה (מרדכי). וכן המשפכות של ברזל או הברזות של ברזל ושאר מתכות, כולן צריכים טבילה (ארוך). ודווקא שעיקר הכלי הוא של מתכת, אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ רק שמעט ברזל קבוע בו, הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל, אין צריך טבילה. אבל כלי המתוקן ביתדות של ברזל, ובלא היתדות לא היה אפשר להשתמש בו, והם מבפנים, צריך טבילה (כך משמע מב"י בשם הגהות מיימוני פי"ז).

סעיף ח

השואל או שוכר כלי מהעו"ג, אינו טעון טבילה. אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון. ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה, אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו, אין צריך להטבילו. הגה: אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה, אפילו דרך עראי, בלא טבילה, אף על פי שלקחו לצורך קלפים (ד"ע ואו"ה). וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה, צריך טבילה גבי השני (בית יוסף).

סעיף ט

משכן עובד כוכבים כלי לישראל, אם נראה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקעו בידו, טעון טבילה. ואם לאו, יטבילנו בלא ברכה או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו. ( ואם לבסוף נשתקע בידו, יחזור ויטבילנו בלא ברכה) (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית ואגור והוא בתשובת מהרי"ל סימן ס' /נ"ט/).

סעיף י

ישראל שנתן כסף לאומן עובד כוכבים לעשות לו ממנו כלי, אינו צריך טבילה. (כן משמע ממרדכי). הגה: ויש חולקין (טור בשם ריצב"א). ויש לטובלו בלא ברכה. ואם מקצת הכסף שנעשה ממנו הכלי של עובד כוכבים, צריך טבילה (משמע ממרדכי). וכן אומן ישראל שעשה כלי לעובד כוכבים וקנאו ממנו, יטבילנו גם כן בלא ברכה אם העובד כוכבים נתן כל המתכות (ארוך); אבל אם עשאו לעצמו רק שקנה המתכות מן העובד כוכבים, או שנתן מקצת מתכות משלו, אין צריך טבילה (ב"י בשם הגהות אשיר"י).

סעיף יא

ישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו, צריך טבילה. אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו, אינו צריך טבילה. הגה: ישראל ועובד כוכבים שקנאו כלי בשותפות, אין צריך טבילה. ישראל שגנבו או גזלו ממנו כליו והוחזרו לו, אין צריך טבילה; אבל שר או מושל שאנסו ישראל ולקחו כליו והוחזרו לו, צריכין טבילה, דכבר נשתקעו ביד העובד כוכבים (ארוך).

סעיף יב

צריך להטביל ידי הכלי.

סעיף יג

צריך להעביר החלודה קודם טבילה; ואם לא העביר, אם מקפיד עליו, חוצץ. ואם שפשף ונתן בגחלים ונשאר עדיין מעט של חלודה שלא יכול לעבור על ידי כך, הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו, ואינו חוצץ (ועיין לקמן סימן ר"ב מדין חציצה).

סעיף יד

אין מאמינים קטן על טבילת כלים. ( אבל אם טבלו לפני גדול, הוי טבילה) (ת"ה סימן רנ"ז).

סעיף טו

אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים, עלתה להם טבילה. ( אבל אינו נאמן על הטבילה) (ד"ע).

סעיף טז

אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו. הגה: וכן יעשה אפילו בחול, במקום שאין לו מקוה (ב"י). ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, לא נאסר מה שנשתמש בו, ויטבלנו עוד. (טור והפוסקים).