טור יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צו

צנון או שלקות שחתכום בסכין של בשר אסור לאכלם בחלב עד שיקלוף מקום החתך או עד דטעם ליה שלא יהא בו טעם בשר והרשב"א כתב שכולו אסור וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן וכתב בס' התרומות דאפי' אין הסכין בן יומו אסור וכן הדין בשומין ובצלים וכרשים שחתכום בסכין של בשר שאין לאוכלן בחלב שגם הן חריפין כמו צנון ואם עבר ובשלום בחלב צריך ששים לבטלם ומיהו אין צריך ס' כדי כל הצנון רק ס' כדי הבלוע בו היינו כדי כל הסכין אבל אם חתכו בסכין של נכרי צריך ס' כנגד כל הצנון וה"ר מאיר מרוטנבורג התיר בין בצנון בין בשומין ובצלים אא"כ היה הסכין בן יומו ולא רצה להורות הלכה למעשה וכתב שאע"פ שאני מורה כס' התרומות לאסור איני מוחה בידי הנוהגין היתר ואם חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאוכלן בחלב בלא קליפה רק שיגרר מקום החתך ואם חתך בו לפת אפי' גרירה אין צריך רק הדחה בעלמא ולא עוד אלא אפי' צנון שחתך אחרי הלפת שרי בהדחה כמו הלפת ופירש"י לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין וכתב בספר התרומות דוקא לפת אבל חתך בו לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתוך בו אח"כ צנון או פרי או ירק חריף שרוצה לאכול עם חלב:

בית יוסף יורה דעה סימן צו

פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים בזה הסימן

[ג] תבלין שנידוכו במדוכה של בשר אם מותר לאכלם בחלב: ביצים שנכתשו במכתש חולב שאינו בן יומא וחזרו בו ביום וכתשו ביצים עם מרק בשר ותבלין: [א] שורש חריף שיש בו ספק אם נחתך בסכין של גוים: [ה] מה בין שיעור גרידה לשיעור קליפה: [ב] פירות חמוצים כגון תפוחים הוו דבר חריף כמו שומים ובצלים: [ד] חביות של לי"מוני חתוכים וכן חביות של טוני"נש היכי שרו:

א (א), ב (א) צנון או שלקות שחתכום בסכין של בשר אסור לאכלם בחלב וכו'. בפרק כ"ה (קיא:) אמר חזקיה הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח צונן שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריד לבי פיסקי ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי ופירש רש"י ואף על גב דקיימא לן דנ"ט בר נ"ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ"ט הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פלט סכינא ובלע צנון:

ומ"ש רבינו או שלקות. הוא ממ"ש דסילקא אסירי ונראה לי דצריך לגרוס בדברי רבינו סלקות בסמ"ך:

ומ"ש רבינו עד שיקלוף מקום החתך. כ"כ שם הרא"ש (סי' לא) וז"ל חורפיה דצנון מבליע השמנונית בתוכו ואוסר עד כדי קליפה ולא דמי לקורט של חלתית שאסרו כולו משום שחותכין אותו בסכין של גוים דשאני התם שהקרטים קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרו כולו והרשב"א כתב בתורת הבית (הארוך ב"ד ש"א ד סוע"א) ראיתי להראב"ד (ע"ז עו. ד"ה וסכין שאין) שכתב דבקליפה לא סגי ליה דאם כן לימא הכי בהדיא אלא מדקאמר אסור סתם איסור גדול קאמר דהיינו כדי נטילת מקום מכל מקום בכדי נטילת מקום סגי ליה ולולי שכבר אמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר דמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו ותדע לך דדברים החריפים טפי בלעי מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכין דארמאה ולגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום אלמא משום שהחריפות מבליע בכולו גזרו עליו לאסרו לעולם לגמרי כנ"ל עכ"ל ומתוך דבריו נראה שאע"פ שהיה נ"ל לומר כן הוא מבטל דעתו מפני דעת הראב"ד אלא שממה שכתב בתורת הבית הקצר (שם ד.) איסור זה של צנון וסילקא יש מי שאומר שהוא עד כדי נטילת מקום והשאר מותר ויראה לי שהכל אסור כי הרבה הם בולעים ע"כ נראה שהוא פוסק הלכה כדברי עצמו ודברי סמ"ג שאכתוב בסימן זה כדברי הראב"ד והר"ן כתב בפרק כל הבשר (מא. ד"ה צנון) סברת הראב"ד וסברת הרשב"א וכתב שהרא"ה (בבדק הבית ב"ד ש"א ג: ד"ה עוד כתב) סובר כדברי הראב"ד ומכל מקום הר"ן נראה שדעתו נוטה לדעת הרשב"א ז"ל. ועם כל זה מאחר שאותה ראיה של קורט של חלתית יישבה הרא"ש בטוב טעם ודעת נראה שיש לסמוך על דברי סמ"ג והראב"ד והרא"ה ז"ל להתיר בנטילת מקום:

ומ"ש רבינו או עד דטעים ליה אם יש בו טעם בשר. כ"כ שם הרא"ש (סי' לא) והוא מפורש שם בגמרא דאמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח ואסיקנא טעמא משום דהאי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה ופירש רש"י האי צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית וכ"כ הרשב"א אלא שהצריך הדחה וז"ל בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א ג:) צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר אסור לאכלו בכותח שהצנון חריף ובולע מן השמנונית שנקרש על הסכין במה דברים אמורים בשלא טעמו קודם שיאכלנו עם הכותח אבל אם טעמו היטב ולא הרגיש בו טעם בשר מותר לאכלו עם הכותח לאחר שידיח היטב מקום החתך דכיון דאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום ע"כ:

וכתב בספר התרומה דאפילו אין הסכין בן יומו אסור. ז"ל ספר התרומה (סי' ס) ויכול להיות שאין חילוק בסכין אלא אפילו אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או ירק מחליא והוי לשבח כדאמרינן גבי קורט של חלתית של גוים בפרק אין מעמידין (ע"ז לט.) עד כאן והוא מדברי התוס' שכתבו פרק כ"ה (קיב. ד"ה אגב) צ"ע אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמרינן גבי חלתית פרק אין מעמידין:

ג וכתוב עוד בספר התרומה סימן נ"ג דתבלין שנדוכו במדוכה של בשר ליכא למישרי בחלב משום נ"ט בר נ"ט דהא תבלין חזק וחריף והוי מדוך כמו בית שאור וגם פלפלין חריפים הוי כמו צנון שחתכו בסכין דלא שרי מחמת נ"ט בר נ"ט ואסור משום טעם ממש הנבלע שם. והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סימן תמ"ט ותש"י) על ביצים שנכתשו במכתש חולב שאינו בן יומו [עם תבלין] וחזרו וכתשו בו ביום ביצים עם מרק בשר והביצים הראשונים שמו בתרנגולת והתיר הכל הראשונים לפי שהם נ"ט בר נ"ט אפילו היה בן יומו והשניים שעם המרק לפי שהמכתש לא היה בן יומו ולא אסרם משום תבלין שמשימין בביצים וכמו שאמרו חורפא דחלתית מחליא ליה דשאני הכא דתבלין שנתערבו עם הביצים דבר מועט הוא ואין כל כך חריפות בהם להחזיר לשבח פליטת המכתשת עכ"ל:

א (ב) וסמ"ק (בהגהות סי' רי"ג דיני ביטול אות ט) כתב פירש רבינו ברוך דאפילו הסכין אינו בן יומו ולפי זה משמע אפילו בלא שמנונית בעין וכו' ועוד פירש רבינו ברוך דשומין ובצלים וכרישים יש להם דין צנון וחלתית ומיהו רבינו יחיאל אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא צנון וחלתית. וסמ"ג (לאוין קמ נג:) כתב אף לפי דברי בעל התרומה במה דברים אמורים שחתכו הבצלים דק דק כדרך שעושין לקדרה אבל לא חתכו כי אם מצד אחד אע"פ שאין די בגריד לבי פיסקי מכל מקום יחתוך מקומו בעומק ודיו ע"כ: וכתב בהגהות שערי דורא (סי' סא ס"ק ה) בשם מהרא"י העולם נהגו איסור בתמכא שקורין קרי"ן אם נחתך ראשו בסכין של גוי אמנם כמדומה פעמים ניכר בו שנעקר כך מן הארץ במרה וחצינא ואז נוהגין בו היתר ויראה שאם יש לתלות במרה וחצינא אע"פ שהוא ספק אין להחמיר כי סברות והוכחות גדולות כתב מהר"ם (תשובות ופסקים ח"ב סי' כב) דדוקא בקורט של חלתית אמרינן דחורפיה משוי ליה לשבח ולא בשום דבר אחר חריף כלל וכן רבינו יחיאל והרבה גדולים שוים להתיר עכ"ל:

ב (ב) ומ"ש וכן הדין בשומין ובצלים וכרישים וכו'. ז"ל ספר התרומה (סי' ס) צריך ליזהר שלא יחתוך בסכין חולבת לא שומים ולא בצלים וראשי כרישין אם רוצה לתתם עם בשר לפי שהם חריפין ודמו לצנון ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע ונתפשט הטעם בהם ואם אח"כ נתנם בקדרה [רותחת] מותר בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכם בסכין של גוי שזהו איסור הבלוע בירק אז צריך ששים בקדרה שיעור כל הירק דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כמוה ויכול להיות שאין חילוק בסכין אלא אפילו אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או הירק מחליא ליה וה"ל לשבח כדאמרינן גבי קורט של חלתית של גוים אבל עלין של קפלוטות וכרוב אינם חזקים וחריפים ולא בעו רק הדחה עכ"ל והם דברי התוספות בפרק כל הבשר (קיא. ד"ה אגב) וכבר נתבאר שיש חולקים על זה ואפילו כשהסכין בן יומו משמע דפליגי עליה ומשמע דסבירא להו דסילקא דאמרו בגמרא דאסורה היא דוקא יש לה דין צנון אבל שאר דברים החריפים לא וכן נראה מדברי הרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א ד.) חתך בו סילקא אסורה כצנון אע"פ שאינה חריפה כצנון משיכה יש לה בטבעה ע"כ אבל הרמב"ם (מאכ"א פ"ט הכ"ד) כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאכלן בכותח נראה דצנון וסילקא שאמרו בגמרא לאו דוקא אלא הוא הדין לשאר כל הדברים החריפים ומכל מקום משמע דבבן יומו דוקא קאמר אבל שאינו בן יומו אפילו צנון נמי שרי שהרי לא הוציא סכין שחתך בו צנון משאר כלים שאינן בני יומן:

א (ג) ומ"ש ואם עבר ובשלן בחלב צריך ששים לבטלם ומיהו אין צריך ששים כדי כל הצנון וכו'. גם זה מדברי ספר התרומה (שם) וכ"כ התוספות (שם) וסמ"ג (לאוין קמ נג סוף ע"ב) וסמ"ק (שם) ושערי דורא (סי' סא) ומ"ש דבחתכם בסכין חולבת ונתנן בקדרה רותחת מותר בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק זה דבר פשוט אף על גב דבבשר בחלב לדברי הכל אמרינן (סי' צב קמו:) חתיכה עצמה נעשית נבלה הני מילי היכא דחתיכה היא אסורה כגון טיפת חלב שנפלה בחתיכת בשר אבל הכא שאין ירקות הללו אסורות לאכלן בפני עצמן לא אמרינן שכולן נעשו חתיכת חלב ויצטרך ששים לבטל את כולם אבל מ"ש דאם חתכו בסכין של גוים צריך ששים בקדרה כשיעור כל הירק לטעמייהו אזלי דסבירא להו כרבינו תם דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן בכל האיסורין ומשום הכי בחתכם בסכין של גוים מצרכינן ששים כנגד כל הירק אבל לדברי ה"ר אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין בחתכם בסכין של גוים נמי מותר בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק: כתב בארחות חיים (איסורי מאכלות סי' ס ד"ה ולפי דרכינו) דפירות חמוצים כגון תפוחים הוו דבר חריף כמו שומים ובצלים:

והר"מ (תשובות ופסקים ח"ב סי' כב) התיר בין בצנון בין בשומין ובצלים אא"כ היה הסכין בן יומו וכו' עד איני מוחה ביד הנוהגים היתר. כל זה כתב הרא"ש בפסקיו סוף פרק אין מעמידין (ע"ז סי' לח):

ד (א) כתוב בשבלי הלקט (ח"ב סי' לז) בשם ה"ר ישעיה לימוני"ש של גוים מן הדין לאסרם שחותכים אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכים רבים בסכין אחד וממלאים מהם חביות יש לומר שבטל טעם הסכין בהם ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרים הם בטלים ברוב הילכך שרו והוא הדין לחביות של טונינ"א שרוב (החתיכות) [החתכים] מבטלות טעם הסכין עכ"ל:

ה, ד (ב) ואם חתך קישואין בסכין של בשר מותר לאכלן בחלב בלא קליפה רק שיגרור מקום החתך. כבר כתבתי לשון הגמרא וכתב הר"ן (מא. ד"ה ודוקא) דהא דלא סגי להו בהדחה מפני שמתוך לחותן אי אפשר להדיח אותם דאדרבה ע"י הדחה היה נסרך יותר ולפיכך גורר אותם ודיו והגרירה פחותה מן הקליפה שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחד מה שאין צריך כן בגרירה:

ומ"ש ואם חתך בו לפת אפילו גרירה אין צריך רק הדחה בעלמא ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת שרי בהדחה כמו הלפת. גם בזה כתבתי לשון הגמרא ואף ע"פ שלא נזכר שם דבעי הדחה וגם הר"ן (שם) כתב קילחי דליפתא שרו לפי שהלפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו ומשמע לי דכיון דאמרינן שרו סתמא דלא צריכי מידי לא גרירה ולא הדחה וכן מטין דברי רש"י ז"ל עד כאן מכל מקום הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א ד.) כתב דקילחי דליפתא דקאמר דשרו לאו לגמרי קאמר דהדחה מיהא בעו ומשום דלא אסירי כצנון ולא בעו גרירה בבי פיסקי כקישות ואבטיח קאמר קילחי דליפתא שרו דהדחה לא חשיב ליה למימני דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צונן מתוק מידי הדחה לא נפיק עד כאן והיה נראה לי דכיון שחתך בו לפת פעם אחת נתבטל טעם הסכין ואפילו יחתוך בו כמה פעמים צנון וכיוצא בו שרי בהדחה אלא שמצאתי לסמ"ג (לאוין קמ נג ריש ע"ג) שכתב ועוד מיקל אם חתך חתך אחד של לפת וחתך אחד של תרדים וכן תמיד לפי שמתיקות הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ע"כ ובאמת דלישנא דאי פתיך בהו הכי דייק שאל"כ הכי הוה ליה למימר ואי חתיך ביה ליפתא ברישא שפיר דמי ומדברי הרשב"א נראה קצת דלא מהני פתיך בהו דליפתא אלא להתיר סילקא אבל לא להתיר צנון שהרי כתב (בקצר שם ד.) חתך בו סילקא אסור כצנון אף על פי שאינה חריפה כצנון משיכה יש לה בטבעה ואם עירב בחתיכה לפתות אינה צריכה רק הדחה כלפתות לפי שהלפתות מתוקים הרבה ומונעים במתיקותם כח המשיכה מן הסילקא ולפיכך מדיח ודיו עכ"ל נראה מדבריו שאין הלפת מבטל אלא כח משיכת הסילקא אבל לא חריפות הצנון ויש הוכחה לזה בגמרא דלא קאמר אי פתיך בהו דליפתא שפיר דמי אלא גבי דסילקא אבל ספר התרומה (סי' ס) ושערי דורא (סי' סא) ורבינו מתירים בהדיא לחתוך אפילו צנון: כתב הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א ד.) הרי"ף ז"ל לא כתב בהלכות הא דקולחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרינן ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב"ם ז"ל השמיטם ולא ידעתי למה השמיטום עכ"ל ואני אומר שהרמב"ם אע"פ שלא כתבם בהדיא מכל מקום בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב (מאכ"א פ"ט הכ"ד) סכין שחתך בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין אסור לאכלן בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורר מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ"ל נראה שהוא מפרש דצנון לאו דוקא אלא דהוא הדין לכל הדברים החריפין וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דהוא הדין לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון והשתא הכל מבואר בדבריו דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע שאחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בנתיים הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בנתיים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו דליפתא שפיר דמי ומ"ש שחתך בשר צלי לאו דוקא צלי דהוא הדין למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כל כך שיאסור לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ"ש וכיוצא בו מדברים חריפים הוא ומן הטעם הזה לא הוצרך לכתוב דקולחי דליפתא שרו דדבר ברור הוא דלפת לאו מכלל דברים החריפים הוא ולהרי"ף נמי איכא למימר דמן הסתם משמע דצנון לאו דוקא אלא הוא הדין לכל הדברים החריפים כסילקא וכיוצא בה ומדנקט צנון דחריף ממילא נתמעטו כל הדברים שאינם חריפים כלפת וכיוצא בו ולפיכך לא הוצרך לכתוב דליפתא שרי ולא דסילקא אסור וצריך לומר דמשמע ליה ז"ל דממילא משמע דבסכין שלא הפסיק חתיכת דבר אחר בין חתיכת בשר לחתיכת צנון מיירי הא אם הפסיק ביניהם בחתיכת שום דבר שרי מפני שכבר נתקנח יפה השומן הנקרש על פניו בחתיכת אותו דבר שהפסיק ביניהם ומפני כך לא הוצרך לכתוב אי פתיך בהו דליפתא דשרי כנ"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסא שלהם בגמרא כגירסא שלנו אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא:

שו"ע יורה דעה צו

סעיף א

צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה. ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב, צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם. וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים. הגה: ואם חתכן דק דק, צריך לשער ס' נגד כל הצנון (ב"י בשם סמ"ק). וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור (רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ה). וכן אם חתכו בסכין של בשר, אסור כולו בחלב. וכן נוהגין לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (ב"י ואו"ה). וכל זה אם חתך הצנון עצמו, אבל אם חתך הירק שעל הצנון, אין לחוש. ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור, אזלינן לקולא (שם), לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן, כי תלינן שנעשה במרא וחצינא (שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד). ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין, נוהגין לקנותו ולהתיר ע"י נטילת מקום.

סעיף ב

אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין (ותמכא שקורין קרי"ן) וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים (אורחות חיים) ודגים מלוחים, דינם שוה לחתך בו צנון. (שבולי לקט) הגה: ומכל מקום מותר לאכול מרקחות חריפים של עו"ג כגון זנגביל וכיוצא בו, דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותן (מרדכי ואגודה פרק כיצד מברכין).

סעיף ג

תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו, אסור לאכלם בחלב. וי"א אפילו אינו בן יומו. (רשב"א סימן תמ"ט ובארוך וע"ל סימן צ"ה סוף ס"ב בהג"ה).

סעיף ד

מי לימוני"ש שמביאים העו"ג, וכן חתיכות דג מליח שמביאים העו"ג בחביות, מותרים. הגה: מפני שמביאים הרבה ביחד, ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין של עובד כוכבים, נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כן, שאינן נאסרין, כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים. וכל כיוצא בזה (בית יוסף בשם שיבולי לקט). ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט, אע"ג דפרוס וחתוך. ויש מקומות שמחמירין בזה, ואין לשנות המנהג (מהרי"ו סימן מ"ט), אבל שאר דברים שאין חריפין, כגון תפוחים או לפתות יבשים וכדומה, נוהגין בהן היתר כמו בלימוני"ש ואין להחמיר כלל (בארוך).

סעיף ה

חתך קישואים בסכין של בשר, מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד ממקום החתך. ואם חתך בו לפת, אפילו גרידה אינו צריך, אלא הדחה בעלמא. ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת, שרי בהדחה כמו הלפת, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין. הגה: ודוקא לפת, שטעמו משונה, אבל ירק או לחם ושאר דברים, לא. ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת, אבל לא הרבה פעמים, אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג).