טור יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צה

דגים רותחין מיד לאחר שסלקן מן האש שנתנן בקערה צוננת של בשר או שהדגים צוננין והקערה רותחת מותר לאכלם בחלב אבל אם נתבשלו בקדרה של בשר יש אוסרין לאכלם בחלב ורש"י מתיר אפילו שנתבשלו בקדרה של בשר אא"כ נתבשלו עם הבשר בעצמו ובעל התרומות מתיר כשנתבשלו ואוסר בנצלו שכיון שנצלו בלא מים קבלו טעם בשר מעיקר הכלי ואסור לאוכלם בחלב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב ירקות או דגים שנתבשלו בקדרה של בשר מותר לאוכלם בחלב רק שהיתה הקדרה רחוצה יפה שלא היה שום שומן דבוק בה אבל אם נצלו בכלי של בשר אסור לאוכלם בחלב וכן התיר הרמב"ם כשנתבשלה שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים מותר לאוכלם בחלב דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ואיני מבין למה כתב שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן בחלב דה"ה נמי מבושלין עמו שהרי לא התיר אלא כשנתבשל בקערה של בשר ואם בא להחמיר בצלי א"כ למה כתב עם הבשר אפי' בלא בשר נמי בכלי של בשר אסור: קערות של בשר שרחצו אותם ביורה חולבת והיא על האש או אפי' אינה על האש והמים חמין שהיד נכוית בהן כתב בסה"ת אם הקערות והיורה שניהן בני יומן הכל אסור אפי' היו הקערות מקונחות יפות שאין שום שומן דבוק בהן אבל אם אין היורה בת יומא מותר ובלבד שיהיו הקערות מקונחות יפות שאין שומן דביקה בהן וא"א הרא"ש ז"ל מתיר אפי' הן שניהן בת יומן וכתב אמנם יש לחוש לפי שכשמדיחים קערות נשאר השומן ממה שאכלו בהן דבוק בהן ונוגע ביורה ונאסר היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור הלכך אין להתיר עד שיאמרו ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בה אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר:

בית יוסף יורה דעה סימן צה

א, ב (א) דגים רותחין מיד לאחר שסלקן מן האש שנתנן בקערה וכו'. מסקנא דגמרא בפרק כ"ה (קיא:) דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכלן בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נתינת טעם קודם שיבוא לכלל איסור וכתבו התוספות (ד"ה הלכתא) והרא"ש (פכ"ה סי' כט) דגים שעלו פירוש שעלו מן הצלי או צוננים בקערה רותחת ומתוך לשון רש"י משמע דאין חילוק בין עלו לנתבשלו וריב"ן חתנו כתב משמו עלו אין נתבשלו לא ואף ע"ג דבעלו נמי קבלו כדי קליפה טעם מן הבשר בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט אבל נתבשלו ונבלע כל טעם הבשר שהיה בלוע בקדרה אסור לאכלו בכותח. וכתב הרא"ש עוד (סי' ל) ובספר התרומה (סי' סא) התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה בת יומא חולבת רק שתהא נקייה מחלב לאכלן בתבשיל של בשר ואפילו אם נאמר עלו אין נצלו לא כשנתבשלו שרי משום דאיכא שלשה נ"ט החלב בקדרה והקדרה במים והמים בירק ועודנו היתר וגמגם בדבר שיש לחוש לפי שהירק והקטניות נוגעים בקדרה ובולעים מן הקדרה עצמה ואעפ"כ הכריע להתיר דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים וגם הירק אינו בולע מדופני הקדרה אלא ע"י רתיחת המים וכן מסתבר דנתבשלו איכא טעם שלישי ושרי אבל נצלו אסור עכ"ל וכן דעת סמ"ק (סי' ריג ד"ה ודגים עמ' רטז) וסמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) דדגים שעלו פירוש דגים רותחים שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח מותר לאכלם בכותח לפי שנ"ט בר נ"ט הוא וכל שכן נתבשלו במחבת אפס דגים שצלאן בשפוד שצלו בו בשר שמא יש להחמיר בהם יותר מדגים שעלו בקערה וגם הרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פו., ובקצר פה:) והר"ן (מ: ד"ה דגים שעלו) הסכימו דבנתבשלו שרי אלא שנראה מדבריהם שאינם מחלקים בין נצלו לנתבשלו וכן נראה מדברי ראבי"ה (סי' אלף קטו) וזקנו שכתב המרדכי (חולין סי' תשי) וכן נראה ממ"ש בהגהות אשיר"י (סי' כט) לר"י נראה הלכה למעשה דאין חילוק בין עלו לנתבשלו והכל שרי וכן קבל מרבינו תם שהורה כן הלכה למעשה עכ"ל ואם היו מחלקים בין צלייה לבישול לא הוה ליה למישתק מיניה וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ג) קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותם דגים מותר לאכלן בכותח ולא חילק בין צלייה לבישול כלל שמ"ש (שם) דגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב לא בצלאן מחוברים ממש לבשר מיירי כדקס"ד דרבינו עד שמפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו אלא בצלאן בתנור אחד נפרדין מן הבשר מיירי דס"ל דריחא מילתא היא לענין בשר בחלב כמ"ש בסימן צ"ז (קנג. ד"ה וכתב ע"ז) ונקט לישנא דגמרא דאיירי בדג שצלאו עם הבשר דגרסינן פרק כיצד צולין (פסחים עו:) ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזקייא למיכלא בכותחא ופירש רש"י דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד: אסרה רבא למיכלא בכותחא. שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא: ומתוך לשונו של הרמב"ם עצמו (שם) משמע כן שכתב כלשון הזה פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב ומה פת שאפאה עם הצלי בתנור אחד משמע ואע"פ שאינם מחוברים יחד כיון שהם בתנור אחד אפאה עם הצלי קרי ליה אף דגים שצלאן עם הבשר דקאמר בצלאן בתנור אחד מיירי ואע"פ שהם נפרדים מן הבשר ובלאו הכי כיון דבגמרא אשכחן ההיא דדגים שצלאן עם הבשר לענין ריחא מילתא היא ולא אשכחן לה בענין צלאן מחוברים ממש לבשר ועוד דמילתא דפשיטא דאסורים ולא ניתן ליכתב ע"כ לומר דהא דדגים שצלאן עם הבשר נמי לענין ריחא מילתא היא איירי ואינו ענין לנדון שלפנינו כלל וכן פירש בעל ההגהות מימוניות (שם אות ק): ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרשב"א והר"ן ואבי העזרי וזקנו ור"י אין מחלקין בין נצלו לנתבשלו דבכל גוונא שרי וגם מדברי רש"י משמע כן הכי נקטינן: [בדק הבית] כתב רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז:) תבשיל שנתבשל בקדרת בשר מותר לאכול גבינה אחריו אפילו בלא קינוח ואם אינה בת יומא מותר לאכול אותו תבשיל עם גבינה עכ"ל ואין דבריו נכונים אלא אפילו היא בת יומא מותר לאכלו עם גבינה דהוה נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר וכתב עוד (שם קלז ע"ד) ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה חולבת אפילו היא בת יומא מותר לאכלו בתבשיל של בשר ונראה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר עכ"ל ואין דבריו נראים אלא לכתחלה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר כנ"ל [עד כאן]: מצאתי כתוב דגים שעלו בקערה וכו' דוקא שאחד מהם חם אבל שניהם חמין לא אפילו דיעבד כן משמע ביורה דעה ע"כ ונראה מדבריו דדייק לה מדכתב רבינו בתחילת הדיבור דגים רותחים שנתנן בקערה צוננת או שהדגים צוננים והקערה רותחת מותר לאכלן בחלב משמע דוקא משום דחד מינייהו צונן הא אם שניהם חמין אסור ונראה דהיינו בשאין שם רוטב משום דהוי כנצלו בקערה אבל כשיש שם רוטב פשיטא דשרי דלא גרע מנתבשלו וא"ת לדברי האוסרים נצלו בקערה רותחת ודגים צוננים הוה להו למיסר דהא קיימא לן דתתאה גבר והוי כאילו שניהם חמין. ונ"ל דאף על גב דקיימא לן תתאה גבר מכל מקום אין נתינת טעם שלו כ"כ כמו כששניהם חמין הילכך לא מחמירין ביה טפי מבנתבשלו ולפי מה שפסקתי דבין נצלו בין נתבשלו [מותר] אפילו בשניהם חמין שרי. ורבינו ירוחם (שם) בדגים חמין שעלו בקערה צוננת או שהקערה רותחת ודגים צוננים כתב שצריך לקלוף מן הדגים מה שנגע בקערה ולא משמע לי הכי כלל דאם כן אמאי איצטריכין לטעמא דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא כיון שאנו מסירים עד מקום שמתפשט הטעם ועוד מאי טעמא דמאן דאסר בגמרא דגים שעלו בקערה ואין לדחות ולומר דאף על גב דבקערה צוננת סגי בקליפה בקערה חמה לא סגי בקליפה דתתאה גבר דהא בגמרא לא אידכר קליפה כי היכי דנימא הכי ועוד דהא אפילו בקערה רותחת אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום בלבד כמבואר בסימן ק"ה (קסה.) ואם כדבריך לא נחלקו אלא בקערה רותחת ובמה שבין קליפה לנטילת מקום ואין זה במשמע דבריהם כלל אלא ודאי אפילו בקערה רותחת לא בעי קליפה כמו שכתבתי ורבינו ירוחם לישנא דתוספות (קיא: ד"ה הלכתא) והרא"ש (פכ"ה סי' כט) אטעייה שכתבו אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק אלא כשהאחד מהם חם דבין עילאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי ע"כ ועלה בדעתו דלמימרא דהכי נמי בעי קליפה ואין הדבר כן כמו שהוכחתי אלא הכי קאמר דקליפה מיהא בעי היכא דהוי נ"ט גופיה אבל הכא דהוי נ"ט בר נ"ט שרי בלא קליפה כלל וזה נ"ל ברור: כתב סמ"ק (סו"ס ריג בהג"ה אות ח) אפילו נצלו או נתבשלו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאכלם בכותח וכן כתב גם בסימן קצ"ח ודייק לה מדקאמר דגים שעלו בקערה בלשון דיעבד. וכ"כ הגהות מיימוניות בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (דפוס קושטא הכ"ג ד"ה ובשלו) וכ"כ ג"כ רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז ע"ד) אבל בעל התרומה כתב במפתחות (סי' סא) דקטניות שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדרה של בשר ואפילו הקדרה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה וכו'. כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ד פה:) לא הדיח את הקדרה יפה יפה קודם שבשל בה את הדגים אם יש בממשות שעל פני הקדרה יותר מאחד בששים בדגים אסור לאכלן בכותח: כתב הר"ן (חולין מא. דיבור הראשון) דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמו כלל אוסר עד סוף כל העולם עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקי"ו) ונראה שדעת כל הפוסקים שוה לזה וכן כתב בפירוש בשערי דורא (סי' נז נט) דלא שרי דגים שעלו בקערה לאכלם בכותח אלא משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא אבל במחבת או יורה של גוי שיש בהן נותן טעם של איסור ונכנס טעמו של איסור במים אסור לכתחלה ללוש [פת] במים שנתחממו בהם אף על גב דסתם כלים של גוים אינן בני יומן מכל מקום אסור ללוש [פת] בבתינו מן המים שחממו בהן דאין להתיר נותן טעם לפגם לכתחלה אבל לאכול מפת של גוי מותר דהיינו דיעבד עכ"ל וכתוב בהגהות (סי' נט ס"ק ג) דאין להתיר נותן טעם לפגם לכתחלה שעדיין לא התחילה הנאתן שהרי לא הוחמו לשתייה אלא לאפייה ולענין זה הוי לכתחלה עכ"ל:

ב (ב) כתוב בתשובות הרשב"א (שם) ביצה שנתבשלה במים בקדרה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה דהא נ"ט בר נ"ט הוא כדגים שעלו בקערה אבל ביצים שנתבשלו בקדרה עם בשר ואפילו בקליפה אסור לאכלן בכותח שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותה צבע ולכן אסרו חכמים (חולין צז סוע"ב) ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא:

ג קערות של בשר שרחצו אותן ביורה חולבת וכו' כתב בספר התרומה (סי' סא) אם הקערות והיורה שניהן בני יומן הכל אסור וכו'. כ"כ סמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) וסמ"ק (סו"ס ריג בהג"ה אות ט) ושיעורי דורא (סי' נז) והוא מדברי התוספות (קיא: סוד"ה הלכתא) בשמעתא דדגים שעלו בקערה ונתנו טעם משום דלא דמי לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת. וכתב הר"ן (מא. בא"ד ראשון) שהרמב"ן (מהד' ריכמן חי' חולין קיא: ד"ה כתב בעל התרומות) חלק על דברי בעל התרומה וכתב דהיינו דגים שעלו בקערה דיורה היינו קערה מים רותחים שפלטה בהם היינו דגים מחבת חולבת היינו כותח כשם שהדגים מותר לאכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותם בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ואע"פ שהסכמנו לפרש דשלשה נותני טעמים בעינן כאן נמי שלשה נותני טעמים הם הבשר בקערות קערות במים מים בחלב ולא אמרינן חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרין בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ויהא אוסרן וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנותן טעם הילכך ה"ל טעם שלישי והכל מותר ע"כ ונמשכו לדעתו הבאים אחריו הרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פו.) ואחרים ז"ל ותמיהני עליהם שאני רואה דברי בעל התרומה נכונים והעלה דמסתברא כדברי בעל התרומה ז"ל. והרא"ש (פכ"ה סי' כט) כתב וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם בני יומן ה"ל נ"ט בר נ"ט והכל מותר: [בדק הבית] ולענין הלכה כיון שהאחרונים מסכימים להתיר ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן [עד כאן]:

ומ"ש רבינו בשמו אמנם יש לחוש וכו'. גם זה בפרק הנזכר ונראה דהאי הכל אסור לא לגמרי קאמר אלא היינו לומר שאם אין במים ששים כנגד ממשות שעל פני הקדרה אסור אבל אם יש בהם ששים כנגדו מותר וכמו שכתבתי בסמוך (לעיל ד"ה כתב סמ"ק) בשם הרשב"א בענין דגים שעלו בקערה: והיכא דאחד מהן אינו בן יומו נתבאר יפה בדברי שערי דורא (סי' נז) וז"ל קערות שאכלו בהם רוטב של בשר רותח היום והודחו במים רותחים שהידים סולדות בהם במחבת חולבת שאינה בת יומא הקערות פשיטא שמותרות שלא קלטו רק טעם חלב מכלים שאינן בני יומן וגם המחבת מותר לבשל בה חלב עוד משום דיש בה שלשה נ"ט בר נ"ט מן הבשר בקערה ומשם במים ומשם במחבת ואכתי היתר גמור הוא כיון שאינו בן יומו ודוקא כשהקערות מקונחות שאין מלוכלכות מן המרק של בשר קודם שהודחו אבל אם האחת מלא שמנונית או (שאר) [שיורי] מאכל של בשר או של חלב במחבת או בקערות [הכל אסור] דטעם ראשון הוא וכן הדין אם הוא איפכא קערה חולבת בת יומא והדיחוה במחבת של בשר שלא היתה בת יומא ע"כ: [בדק הבית] ומה שאסר במלוכלכות מהמרק של בשר אינו נ"ל דלא אסרינן אלא בממשות בשר אבל במרק לא ומיהו אם שומן מודבק בקערות היינו ממשות הבשר [עד כאן]: וכתוב בהגהות שערי דורא (ס"ק ו) על לשון זה יראה דהכל אסור לאו דוקא דאם אותה שאינה בת יומא מקונחת לא תאסרה חברתה כלל דלעולם טעם הנפלט ממנה פגום הוא אלא לצדדים קאמר דהכל אסור היכא שאותה שאינה בת יומא אינה מקונחת:

ומ"ש רבינו שרחצו אותן ביורה חולבת והיא על האש או אפילו אינה על האש והמים חמין שהיד נכוית בהם. היינו לומר דאם אין היד סולדת בהם אין שם רותח עליהם ונראה שאע"פ שהיא על האש נמי אם אין היד סולדת בהם שרי ואם עירה המים בכלי שני חולב ואח"כ נתן שם קערות של בשר לדברי האומרים שאין מפליט אלא חום של כלי ראשון מישרא שרי אע"פ שהיד סולדת בו אבל להרשב"א דחום דכלי שני מבליע ומפליט ואפילו אין היד סולדת בו כמ"ש רבינו בסימן ק"ה (קסד:) משמע דהכי נמי נאסר ומצאתי בהגהות שערי דורא (סי' נז ס"ק ה) מהרי"ח פסק דכלי שני מבליע בכלי חרס לפיכך יראה דיש לדקדק כשמדיחין קדרות יחד ולפעמים נמצאת אחת של חלב תוך האחרות של בשר או איפכא וזו היא מלוכלכת בשיורי מאכל אוסרת האחרות אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו אבל אם הם נקיות כולן אין לחוש דנהי נמי דכלי שני מבליע בכלי חרס מכל מקום אינו מפליט ממנו וק"ל ע"כ:

ה - ו אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ וכו'. בפרק כל הבשר (קיב.) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא אמר ליה אסור דחלא מאי אמר ליה שרי ומאי שנא האי איתיה לאיסורא בעיניה והאי ליתיה לאיסורא בעיניה. ופירש רש"י דמיבעיא ליה אי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר או יתן ממנו לתוך הקדרה: האי. כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. וכתבו התוספות (ד"ה מהו לאנוחי) והרא"ש (פכ"ה סי' לב) אין ליזהר מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו [להזהר] שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל ואע"פ שכתוב בהגהות אשיר"י (שם) שיש להחמיר שלא להניח שני תבשילין של בשר וחלב סמוך זה לזה בתיבה אחת אם לא (שיבחנו) [שיכסנו] בטוב מצאתי כתוב בשם מהרא"י ז"ל (הגש"ד סי' ס"א ס"ק ח) דליתא לההיא הג"ה מקמי התוספות והרמב"ם נראה שהוא מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמישאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב שכתב בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ה) אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך מפני ששואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך שאין החומץ שואב ממנו וכתב הר"ן (מא. ד"ה גרסינן בגמ') שכן פירש ר"ח ובודאי דלהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסורא בעיניה אלא שגירסא אחרת היתה להם:

ז דין מלח הנתון בקערה של בשר [אם] מותר ליתנו בחלב בסימן ק"ה (קסז:). דין גבינות שנעשו בדפוסי הגוים בסימן הנזכר (שם.):

שו"ע יורה דעה צה

סעיף א

דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח.

סעיף ב

ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת, מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה. אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר, ואפילו בקליפה, אסור לאכלה בכותח. הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז). והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין (סמ"ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך (סברת עצמו). וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (שם בארוך). וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם (בארוך כלל כ"ד וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן תמ"ט וב"י סי' צ"ו בשם סה"ת והגהות ש"ד סי' ס"ב בשם מהר"ש ואגור בשם מרדכי). ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו (וע"ל סימן צ"ו).

סעיף ג

קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה. הגה: ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה), אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור. והכי נוהגין, ואין לשנות. ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון, אבל אם הודחו זה אחר זה, או בכלי שני אפילו ביחד, הכל שרי (בארוך כלל ל"ד). ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו. אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד, ואפילו שומן דבוק בהם, הכל שרי, דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם, יבלעו זה מזה (שם). ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר, לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים (הגהות ש"ד ואו"ה).

סעיף ד

יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם.

סעיף ה

אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח, אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ. הגה: ודוקא אם הכלים מגולים. ואפילו הכי אם עבר ונתנו ביחד, מותר, ולא חיישינן שמא נפל אל המלח (הגהות ש"ד וארוך).

סעיף ו

מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל של חלב. הגה: ויש מחמירין לכתחלה (הגהות אשיר"י בשם א"ז). וטוב ליזהר לכתחלה במקום שאינו צריך.

סעיף ז

מלח הנתון בקערה של בשר, מותר ליתנו בחלב. הגה: והמחמיר גם בזה, תבא עליו ברכה כי יש מחמירין לכתחלה (תוס' וסמ"ג ואו"ה).