שבת קמג.

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה - מקנחין בו, ואם לאו - אין מקנחין בו.

רש"י שם

אין מקנחין בו - שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו.

שם קמג:

משנה... אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן - אסורין. רבי יהודה אומר: אם לאוכלין - היוצא מהן מותר, ואם למשקין - היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן - אסורין, ורבי אליעזר מתיר.

רש"י שם

אין סוחטין את הפירות - דהוה ליה מפרק, תולדה דדישה.

גמרא שם

אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים. מאי טעמא - כיון דלסחיטה נינהו יהיב דעתיה. ועולא אמר רב: חלוק היה רבי יהודה אף בזיתים וענבים. ורבי יוחנן אמר: הלכה כרבי יהודה בשאר פירות, ואין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים. אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא: אלא במאי פליגי? - אמר ליה: לכי תשכח. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, בתותים ורמונים פליגי. דתניא: זיתים שמשך מהן שמן, וענבים שמשך מהן יין, והכניסן בין לאוכל בין למשקין - היוצא מהן אסור. תותים שמשך מהן מים, ורמונים שמשך מהן יין, והכניסן לאוכלין - היוצא מהן מותר, למשקין ולסתם - היוצא מהן אסור, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: בין לאוכלין בין למשקין - היוצא מהן אסור...

רש"י שם

מודה ר' יהודה בזיתים - דאף על גב דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור, דכיון דרובן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה - יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי.

אפילו בזיתים וענבים - הואיל והני לאוכלין נכנסו.

מסתברא בתותים ורמונים פליגי - דאיכא דבעו להו למשקין, הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים, ור' יהודה פליג עלייהו, אבל שאר פירות - ליכא דבעי להו למשקין, הלכך מודו רבנן בהם

גמרא שם

אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל - אוכל הוא...

אמר רבי זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. ודג לצירו - אפילו לתוך הקערה. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי: אתון משמיה דרב מתניתון ולא קשיא לכו, אנן משמיה דשמואל מתנינן לה - וקשיא לן: מי אמר שמואל דג לצירו אפילו לתוך הקערה והאיתמר: כבשים שסחטן, אמר רב: לגופן - מותר, למימיהן - פטור, אבל אסור. ושלקות - בין לגופן בין למימיהן - מותר. ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. אמר ליה: הא-להים, (איוב יט) עיני ראו ולא זר (כלו כליתי בחקי וגו'). מפומיה דרבי ירמיה שמיע לי, ורבי ירמיה מרבי זירא, ורבי זירא מרב חייא בר אשי, ורב חייא בר אשי מרב.

גופא: כבשים שסחטן, אמר רב: לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן - מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - חייב חטאת. מיתיבי: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. וזיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחט - חייב חטאת. קשיא לרב, קשיא לשמואל, קשיא לרבי יוחנן. רב מתרץ לטעמיה, שמואל מתרץ לטעמיה, רבי יוחנן מתרץ לטעמיה, רב מתרץ לטעמיה: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. במה דברים אמורים - לגופן, אבל למימיהן - פטור אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן - מותר. וזיתים וענבים - לא יסחוט, ואם סחטן - חייב חטאת. שמואל מתרץ לטעמיה: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, הוא הדין לשלקות. במה דברים אמורים - לגופן, אבל למימיהן - פטור אבל אסור. וזיתים וענבים - לא יסחוט, ואם סחט - חייב חטאת. רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: סוחטין כבשים לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. אחד כבשים ואחד שלקות, במה דברים אמורים - לגופן, אבל למימיהן - לא יסחוט, ואם סחט - נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד.

טור אורח חיים סימן שכ

זיתים וענבים אסור לסוחטן ואם יצאו מעצמן אסורין ואפילו עומדין לאכילה דלא הוה לן למיחש שמא יסחוט אפ"ה כיון שרובן לשתייה חיישינן שמא ימלך עליהם לשתייה ואם נתרסקו יפה מע"ש מותרין המשקין היוצאין מהן: ...תותים ורמונים אסור לסוחטן ואם יצאו מעצמן אם עומדין לאכילה מותר ולא חיישינן שמא ימלך עליהן לשתייה כיון דרובן לאכילה עומדין ואם עומדין לשתייה אסורים חיישינן שמא יסחוט ושאר כל הפירות מותר לסוחטן לכתחלה הא דאמר רב סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך קדירה פי' שיש בה אוכל והוה ליה משקה הבא לאוכל ולא לתוך הקערה פי' שאין בה אוכל והוה ליה משקה הבא למשקה ואסור וכן הא דאמר רב חסדא חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה פי' ר"ח שאינו הלכה וכן הסוחט כבשין ושלקות מפני שצריך למימיהן כתב שחייב חטאת ואפילו לתוך הקדירה אבל רי"ף פסק שסוחטין אשכול וכבשין ושלקות לתוך הקדרה ולכתחלה אפי' בצריך למימיהן אבל לתוך הקערה פטור אבל אסור ולגופן שאינו צריך למים ואינו מכווין אלא לתקנן לאכילה אפי' לתוך הקערה מותר וחולב אדם עז לתוך הקדרה בי"ט קאמר ולכך מותר וכן התיר הרב רבי יוסף לסחוט בוסר לתוך האוכל וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובת שאלה על סחיטת בוסר לתוך הקערה שיש בה אוכל מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים והמחמיר תע"ב והתיר לסחוט לימוני"ס ואסר לסחוט רמונים אפי' לצורך חולה אם לא שיהא בו סכנה. ור"ת כתב דבוסר ודאי אסור דלא שרינן אלא באשכול של ענבים שראוי לאכילה אבל בוסר שאינו ראוי לאכילה ואפי' האוכלו בטלה דעתו הוי כבורר אוכל מתוך פסולת אין מרסקין השלג והברד אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש אף על פי שמתמחה כיון שאינו עושה בידים שרי על כן צריך ליזהר בחורף כשנוטלין הידים שלא יהא במים לא שלג ולא ברד והר"ם מרוטנבורק התיר להטיל מי רגלים בשלג שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש וא"א הרא"ש ז"ל נזהר בדבר שאינו דומה לדריסת הרגלים כי על ידי השתן ודאי נימוח ואבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו כתב בעל התרומות שאסור לשפשף הידים במלח בשבת לפי שהוא נימוח והוי נולד הסוחט בגד להוציא מים שבו חייב הלכך אסור לפרוש סודר ע"פ החבית וליתן על גביו הכלי שדולין בו שמא יבא לידי סחיטה אבל בגד העשוי לפרוש עליו מותר שאינו חושש עליו לסוחטו ואסור להדק מוכין בפי חבית שיש בו משקין שמא יבא לידי סחיטה: ספוג אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה משום גזירה שמא יסחוט: חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום הנקב שמוציאין ממנו היין התיר בערוך להסירו בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט וה"ל פסיק רישיה וקי"ל כל פסיק רישיה אסור אפ"ה הכא שרי כיון שאינו נהנה בסחיטה זו שהרי היין נופל לארץ הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי אבל אם היה כלי תחתיו לקבל היין אסור ור"י היה אוסר אפי' היכא דלא ניחא ליה:

בית יוסף שם

א (א) זיתים וענבים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אסורין. בריש פרק חבית (קמג:) ויתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא:

ב ואם נתרסקו יפה מערב שבת מותרין המשקין היוצאין מהם. נתבאר בסימן רנ"ב (יא:):

כתב בעל התרומה (סי' רכג) גיגית מלאה ענבים שבועטין בה במקלות וכו'. כן כתוב בספר מצות גדול (לאוין סה יג.) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפד) וכן כתב המרדכי סוף פרק קמא דשבת (סי' רנט) דשרינן יין היוצא בשבת על ידי שמתבטל ביין שיצא מערב שבת ולא דמי לדבר שיש לו מתירין שיכול להמתין עד לאחר השבת ואפילו באלף לא בטיל (ביצה ג:) דהני מילי כשהאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול:

ג וכתבו עוד דענבים שדרכן והוציא היין ונתנו עליהם מים לעשות תמד מותר למשוך מהם ולשתות ואפילו לא נתן מים והיין מתמצה וזב מאליו מותר כיון דרסקן מבעוד יום ורבינו לא הזכיר דין זה לפי שהוא בכלל מה שנתבאר בסימן רנ"ב:

א (ב), ו (א) תותים ורימונים אסור לסחטן וכו'. בריש פרק חבית (קמג:) תנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רבי יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהם מותר ואם למשקין היוצא מהם אסור. ופירש רש"י אין סוחטין את הפירות. דהוה ליה מפרק תולדה דדישה: ואם יצאו מעצמן אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחלה: רבי יהודה אומר אם לאוכלין. הם מכונסין אותם פירות: היוצא מהם מותר. דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למיגזר שמא יסחוט. ובגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים מאי טעמא כיון דלסחיטה נינהו יהיב דעתיה ופירש רש"י מודה רבי יהודה דאף על גב דהכניסן לאוכלין היוצא מהם אסור דכיון דרובן לסחיטה קיימי כי אתי לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי ועולא אמר רב חלוק היה רבי יהודה אף בזיתים וענבים ורבי יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות ואין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא אלא במאי פליגי אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא בתותים ורימונים פליגי דתניא זיתים שמשך מהן שמן וכו' אשכחת (קמד.) רבי יהודה דמודה לרבנן בזיתים וענבים רבנן דמודו לרבי יהודה בשאר פירות מנא לן דתניא סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברימונים ושל בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברימונים. ופירש רש"י סוחטין בפגעין. וכו' דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברימונים. דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא. היו רגילין לסחוט רימונים בחול אלמא דאיכא דסחיט להו הילכך בשבת אסור. אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם וכתב הרי"ף (ס.) נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל והתותים והרימונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם לאוכלין היוצא מהם מותר ואם למשקין היוצא מהם אסור כרבי יהודה ושאר פירות כגון פגעין ופרישין סוחטין אותם בשבת לדברי הכל עכ"ל וכן כתב הרא"ש (סי' ב) וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ב) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה יב ע"ג) אבל סמ"ק (סי' רפב עמ' רפב) כתב וזה לשונו זיתים וענבים אין סוחטין אותם ואם יצאו מעצמם אסורין ושאר פירות סוחטין אותן לכתחלה ותותים ורימונים אין סוחטין אותם וכו' ותו מסקינן התם (קמה.) כבשים ושלקות שסחטן לגופן מותר וכו' למימיהן פטור אבל אסור עכ"ל סמ"ק ועל זה כתב בהגהות סמ"ק (שם אות י) למימיהן פטור אבל אסור אף על גב דהמים אינם יוצאין מגופן אפילו הכי אסור לכתחלה כל שכן סוחט פירות דהמים היוצאין מגופן הוא דאסור לסחטן להוציא מימיהם ואם כן הא דשרי בפנים בשאר פירות חוץ מזיתים וענבים ותותים ורימונים דוקא למתק קאמר ואפילו הכי זיתים וענבים תותים ורימונים אפילו למתק [אסור] גזרה אטו למשקין עכ"ל וגם רבינו ירוחם כתב בחלק ח' (ני"ב עז ע"ד) דשום פרי אין מותר לסחוט לדעת רש"י ולמדו כן מדאיתא בגמרא אהא דאמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא ופירש רש"י דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רימונים לסחיטה ואסיקנא דהיינו טעמא כדרב חסדא דאמר רב חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוה להו משקה ה"נ כיון דאחשבינהו הוה להו משקה ופירש רש"י אלא היינו טעמא. דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא. דאף על גב דלעלמא לא חשיב כיון דחשביה איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דסוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן [הואיל] דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הילכך בשבת אסור אפילו למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למיעבד לשם משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש [להכי] דאין אדם עושה אותו משקה, וכן כתבו התוספות (קמד: ד"ה ה"נ) וזה לשונם ה"נ כיון דאחשביה הוו להו משקה תחלה סלקא דעתך דסוחטין בפגעין וכו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליצי"ר בלע"ז למתק הפרי כדפירש בקונדריס עכ"ל. וא"ת ולדברי הפוסקים שכתבו סתם דשאר פירות מותר לסחטן ומשמע דאפילו להוציא מימיהם נמי שרי היאך יתרצו הא דאוקימנא להאי דאסור כדרב חסדא דאם כן כל אדם שסוחט שום פרי למימיו אף על פי שאין דרך לסוחטו כיון דאחשביה הוי להו משקה ואסור וי"ל דלא ס"ל דטעמא דרב חסדא משום דכיון דאחשביה הוי להו משקה אלא כדאמר רב פפא דטעמא משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה ופירש רש"י רב פפא אמר טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמיפסל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה וכו' וכיון דלמאי דאמר רב פפא לא צריכינן לאפוקי לישנא דסוחטין מפשטיה הכי נקטינן. ונ"ל דגם לרש"י ותוספות יש לומר כן דמה דפירשו דסוחטין לאו להוציא מימיהן קאמר אלא למתק הפרי היינו למאי דסלקא דעתך דטעמא דרב חסדא משום דכיון דאחשביה ה"ל משקה אבל למאי דאסיק רב פפא כיון דמצינן לפרושי סוחטין כפשטיה הכי נקטינן ואם תאמר אכתי תיקשי מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא ואפשר לומר דשל בית מנשיא לאו דוקא דאינשי טובא נמי הוו סחטי להו בחול אלא דנקט חד מינייהו וחשיבותא דרבים הויא חשיבותא אף על גב דלאו רובא דעלמא נינהו כדאמרינן שם בגמרא גבי שכן בערביא מקיימין קוצים מידי איריא ערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם: ומשמע לי דתותים ורימונים לאו דוקא אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסחטו למימיו שאסור לסחטו בשבת וכן נראה ממה שכתב הרא"ש (כלל כב סי' ב) וזה לשונו וששאלת על סחיטת לימוני"ש נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת עכ"ל. משמע שאם היה דרך לסוחטו לצורך משקה היה אסור כמו תותים ורימונים ועל כרחך צריך לומר כן שהרי בימי התלמוד היו עושין יין מתפוחים כדאיתא בסוף פרק אין מעמידין (ע"ז מ:) ואם כן ודאי חמירי מרימונים דלא היו עושין יין מהם מדהוו אמרי דמנשיא בן מנחם בטלה דעתו אצל כל אדם ואפילו הכי לא הזכירו תפוחים אלא ודאי כדאמרן דתותים ורימונים לאו דוקא ולא עוד אלא אפילו אם רובא דעלמא אין נוהגין לסחוט אותו פרי למימיו אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו אסור לסחטו כדאשכחן ברימונים שלא היו נוהגים לסחטן ואפילו הכי אסרו משום דבית מנשיא ואפילו מאן דאקשי ומנשיא הוי רובא דעלמא לא אקשי הכי אלא משום דכיון דיחידאה הוא בטלה דעתו אבל אם היה מנהג מקום אחד לסחטן הוה ניחא ליה דניחוש להם וכדחיישינן למנהג ערביא גבי מקיים קוצים בכרם. מיהו הני מילי כשדרך בני המקום ההוא לסחטו לשתות מימיו להסיר הצמא או לתענוג אבל אם אין דרכם לסחטו למימיו אלא לרפואה נראה לי דלא מיתסר משום הכי דאם לא כן פרישין דתניא דסוחטין ופירש רש"י שהם קודוניו"ש וכן לימוני"ש שהתיר הרא"ש וכן רימונים למאן דאקשי ומנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא מי לא סחטי להו הרופאים לעשות ממימיהם משקין אלא ודאי כל שאין סוחטין אותו אלא לרפואה אינו בכלל תותים ורימונים דדוחק לומר שבימיהם לא היו סוחטין אותם הרופאים כלל. ויש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר ואפשר דלא מיתסר אלא כשותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר אי נמי דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי ולסחטן לתוך התבשיל בלאו הני טעמי שרי כדבעינן למימר לקמן סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה: וכתוב בשבלי הלקט (סי' צ) כתב הרב רבי יאשיה כל שדרכו בסחיטה כגון תפוחים שמוציאים מהם יין וכן לימונים חדשים שסוחטין אותם למימיהם אסורים דדמו לרימונים והרב רבי יהודה ב"ר בנימין כתב נראה דמותר לסחוט הלימוני דלא דמו לשום ובוסר ומלילות דהני דרכן בכך והוו דומיא דזיתים וענבים שהרי רגילים לסחוט הבוסר לצורך הקיץ וגם השום דרכו בכך כדאמרינן (עדיות פ"ב מ"ו) שום שריסקו מערב שבת וכו' אבל הלימוני דומים לפגעין ופרישין דאין דרכן בכך ומותר לסחטן בקערה אף על פי שאין בה אוכל ועתיד לערב שם אוכל דכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עביד ולא לצורך משקה אבל אם היה אוכל בקערה וסוחטן עליו ליכא מאן דפליג דודאי שרי עכ"ל. ולפי דברי ההגהות (מיימוניות) שכתבו בפרק כ"א (אות י) בשם ר' אליעזר ממיץ (יראים השלם סי' רעד קלג.) שאסור למוץ בפיו ענבים וכיוצא בהם דאלמא מוצץ בפה מיקרי סוחט אסור למצוץ קנה הסוקר בשבת שהרי דרך לסחטן למימיהם לעשות מהם הסוקר וגם כשמוצצים אותם הם נסחטים לתוך הפה ולא גרעי מתותים ורימונים מיהו לפי מה שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט דסחיטה לתוך הפה לאו סחיטה היא פשיטא דשרי:

ד הא דאמר רב סוחט אדם אשכול של ענבים וכו'. גם זה שם (קמד:) אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ופירש רש"י לתוך הקדרה. של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו אלא כמפריד אוכל מאוכל: אבל לא לתוך הקערה. דזימנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא שתי אינש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור עכ"ל וכן כתב הרי"ף (ס.) פירוש הקדרה יש בה אוכל הלכך הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי והקערה אין בה אוכל ולפיכך הוה ליה משקה ואסור וכתב עוד (הרי"ף שם) דאיכא מאן דאמר דהאי מימרא דסוחט אדם אשכול ביום טוב איתמר ולא בשבת דהא תנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין וכו' ואוקימנא בזיתים וענבים דבין למשקין בין לאוכלין היוצא מהם אסור וזה דעת בעל הלכות פסוקות ואיכא מאן דאמר דהאי מימרא בשבת איתמר ומוקי למתניתין בסוחט לתוך הקערה דהוו להו משקין אבל לתוך הקדרה סוחט כשמואל ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב וכן הדעת נוטה ורב חננאל כך היה דעתו אלא שאמר שדברי שמואל ורב חסדא דדייק מינייהו לאו הלכה אינון משום דס"ל דרבי יוחנן פליג עלייהו מדאמר הסוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת ולא מפליג בין קדרה לקערה והרי"ף (שם ע"ב) דחה דבריו והכריע דלא פליג רבי יוחנן עלייהו בהא הילכך הכי נקטינן וכן נראה שהוא דעת התוספות (קמה. ד"ה ורבי יוחנן) וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' (ה"י) וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שהעתיק בפסקיו (סי' ג) דברי הרי"ף ולא חלק עליהם אלא שבתשובה (כלל כב סי' א) כתב פלוגתא דרבוותא היא ומי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והתוספות מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן כל שכן במקום שגם הרא"ש סובר כן משורת הדין. וכתב הר"ן (ס: דבור ראשון) דטעמא דבשבת מותר לסחוט אשכול ואסור לחלוב עז משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה מה שאין כן בעז דלא חזיא בשבת כלומר וה"ל בורר אוכל מתוך פסולת וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק ח' (ד"ק ה"י) בשם סמ"ק (סי' רפב עמ' רפב) וכתב הכל בו (סי' לא כו.) וזה לשונו והראב"ד נמי כתב דהא דאשכול מיירי בין בשבת בין ביום טוב מיהו דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור ובעל ההשלמה כתב דהא דאשכול מיירי בין לאכילה בין למשקה עכ"ל:

ז ומ"ש רבינו וכן הסוחט כבשין ושלקות וכו'. גם זה שם (קמה.) כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר ושמואל אמר אחד זה ואחד זה לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור רבי יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ופירש רש"י לגופן. אם לאכול הכבשין סוחטן ממשקה הצף עליהם והנבלע בהן: מותר. לכתחלה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך: פטור. שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשין שלא גדל בתוכן: אבל אסור. אטו זיתים וענבים: שלקות. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל. וכתב הרי"ף (שם) שרבינו חננאל (בגליון קמה.) פסק כרבי יוחנן דאמר למימיהן חייב חטאת בין לתוך הקערה בין לתוך הקדרה אבל הוא ז"ל פסק דלית הלכתא כרבי יוחנן לענין חיוב חטאת דה"ל רב ושמואל בחדא שיטתא וה"ל רבי יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים ומיהו איסורא איכא כדאמר שמואל דקאי רבי יוחנן כוותיה לענין איסור דהא ליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב חטאת וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) וכן נראה שהוא דעת הרא"ש (שם) שהעתיק דברי הרי"ף ולא חלק עליו וממה שכתבתי בסמוך יתבאר לך דלא מיתסר לסחוט למימיהן אלא בסוחט לתוך הקערה כלומר שאין בה אוכל אבל לסחוט לתוך האוכל מותר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי לדעת הרי"ף וסייעתו:

ח ומשמע בגמרא (שם) דהסוחט דג לצירו דינו כסוחט שלקות למימיהן:

א (ג) וכתוב בהגהות (מיימוניות) פרק כ"א (אות י) בשם רא"מ (יראים השלם סי' רעד קלג.) שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת וכל שכן שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם. ושבלי הלקט (סי' צ) כתב על זה בשם הרב רבי בנימין דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל ואפילו תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירי מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים דחשיב אבל הכא מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו ואפילו אם יתכוין למצוץ המשקה ממנו בפיו אוכל הוא חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכן כתב בעל הדברות (עטור הלכות יו"ט סוד"ה מחלוקת יב) דאפילו למצוץ משקה מן הענבים מותר לכתחלה דאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו ביה ואינה תולדה עכ"ל ועל פי זה יש להתיר מציצת קנה הסוקר בפיו בשבת כמו שכתבתי בסמוך (פח. ד"ה וכתוב):

ה (א) ומ"ש רבינו וכן התיר ה"ר יוסף לסחוט בוסר לתוך האוכל. כלומר כי היכי דשרינן באשכול ענבים לסחטן לתוך האוכל כן התיר הרב רבי יוסף בבוסר. והיתר זה דה"ר יוסף כתוב בסמ"ג (לאוין סה יב ע"ד) וכתב שלא הודה לו רבינו תם והביאוהו הגהות בפרק ח' (ד"ק ה"י) והמרדכי בפרק חבית (סי' תלז) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפב) לא הביא אלא דברי רבינו תם דאסר ורבינו הפסיק בין דברי ה"ר יוסף ודברי רבינו תם בדברי הרא"ש בבוסר ולימוני"ש ורימונים:

ומ"ש הרא"ש על הבוסר מי יכניס ראשו בין ההרים. לא מפני שעלה בדעתו שיש חילוק בין בוסר לענבים אלא משום דלרבינו חננאל לא קיימא לן כהא דסוחט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שהרי כך הוא לשון התשובה הנה ידעת כי פלוגתא הוא דרבוותא רבינו חננאל פסק הלכה כרבי יוחנן דשלקות למימיהן חייב ואומר כי רבי יוחנן פליג אהא דשמואל והרי"ף פסק כשמואל ומי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל:

ו (ב) ומה שהתיר לסחוט לימוני"ש. כן כתב גם כן רבינו ירוחם בחלק ח' (ני"ב עז ע"ד) ובסמוך הארכתי בדין זה:

ומה שאסר לסחוט רימונים. נתבאר גם כן בסמוך (ד"ה תותים ורימונים):

ה (ב) ומ"ש ורבינו תם כתב דבוסר ודאי אסור וכו'. הוא אשר כתבתי (ד"ה ומ"ש רבינו וכן התיר) בשם סמ"ג שהרב רבי יוסף התיר ולא הודה לו רבינו תם מטעם זה שכתב רבינו:

ט אין מרסקין השלג והברד אבל נותן הוא לתוך הכוס וכו'. ברייתא בסוף פרק במה טומנין (נא:) ופירש רש"י מרסקין. משברין לחתיכות דקות: כדי שיזובו מימיו. משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים הללו: אבל נותן לתוך הכוס. של יין בימות החמה ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש. וכתב הר"ן (כג: ד"ה ואין) ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) ודוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחם בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרים הם דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהם לכל דבר, אבל בספר התרומה (סי' רלה) כתב דאסורים משום נולד ולפי זה אפילו הניחם בחמה ונפשרו או שזבו מאליהם אסורים משום נולד והא דשרי ליתנו לתוך הכוס או לתוך הקערה שאני התם שמתערב ומתבטל ביין או מים שבכוס ואינו ניכר וכבר כתבתי בסוף סימן שי"ח (פה. ד"ה ואסור) שרוב הפוסקים חולקים על בעל התרומה בדין זה. וכתב הרב המגיד בפרק כ"א (שם) בשם הרמב"ן (נא: ד"ה והא דקתני) שבתוספתא (פ"ד הט"ו) התירו אפילו לרסקו לתוך הקערה וכן כתב הר"ן (שם) כלומר דכל שיש יין או מים בקערה אף על פי שהוא נמחה וזב על ידי ריסוקו כיון שהוא מתערב במשקה שבקערה ואינו ניכר שרי. ומשמע דהא דאסרינן לרסק דוקא במרסקו לחתיכות קטנות כדפירש רש"י אבל לשבר חתיכה ממנו שרי וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו אבל הכא שאין מימיו זבים על ידי כן ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי ועוד שאינו מתכוין לכך ועוד שהם הולכין לאיבוד וכן נהגו להתיר ולפי שראיתי מי שערער בדבר כתבתי זה:

יא ומ"ש על כן צריך ליזהר בחורף וכו'. כן כתבו התוספות (שם ד"ה אין) והרא"ש (סי' יג) בסוף פרק במה טומנין ורבינו ירוחם כתב בחלק י"ג (ני"ב פד.) בברד או בשלג או במים שיש בהם ברד אסור ליטול ידיו ואם יטול יזהר שלא ידחוק:

י ואבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח וכו'. כן כתב המרדכי בסוף פרק במה טומנין (סי' שלא) וכן כתוב בשבלי הלקט:

טו הסוחט בגד וכו' הילכך אסור לפרוס סודר על פי החבית וכו'. פשוט בריש פרק במה טומנין (מח.) גבי עובדא דרבה ורבי זירא בי ריש גלותא וטעמא משום דבגד העשוי לפרוס על חבית לא קפיד עליה אם הוא שרוי שהרי לכך עשוי והילכך לא אתי לידי סחיטה כך פירש רש"י (ד"ה מאי שנא מפרונקא) וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ב (הט"ו) ורבינו ירוחם כתב בחלק י"ז (צו ע"ג) וזה לשונו כיסוי שמשימין על חבית של מים אם הוא מבגד שלובשים כגון חלוק או כיוצא בו אסור לכסות בו אבל כיסוי מבגד אחר שאין לובשין אותו מותר ונ"ל שאין דבריו מדוקדקים, אלא כדברי הרמב"ם ורש"י עיקר. ואף על פי שעיקר איסור סחיטת פירות הוא משום דש ואיסור סחיטת בגד היא משום מכבס וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' (ה"י) ובפרק ט' (הי"א) ובפרק כ"א (הי"ב) ובפרק כ"ב (הט"ו) כתבם רבינו בסימן אחד משום דשם סחיטה אחת היא:

טז ואסור להדק מוכין וכו'. בסוף פרק תולין (קמא.) אמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופירש רש"י אודרא מוכין שסותמין בהן פי הפך:

יז ספוג אין מקנחין בו וכו'. משנה סוף פרק נוטל (קמג.) ופירש רש"י אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו וכתב הרב המגיד בפרק כ"ב (שם) בהשגות קשיא לי וכי יש לו אחיזה מאי הוי אי אפשר לקינוח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה עכ"ל:

שו"ע או"ח שכ

סעיף א

זיתים וענבים, אסור לסחטן ( ע"ל סי' רנ"ב ס"ה); ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. ותותים ורמונים, אסור לסחטן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר; ואם עומדים למשקים, אסור. ושאר כל הפירות,  מותר לסחטן. הגה: ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים; אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש (ב"י). וכל זה דוקא לסחוט אסור, אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (הגה"מ פכ"א).

ביאור הלכה שם

* דינו כתותים ורמונים - ולענין תפוחים משמע מב"י דג"כ דינו כרמונים משום דיש מקומות שסוחטין אותם למשקה אבל מביאור הגר"א משמע דס"ל דתפוחים דמי לשאר פירות [אך דבריו שם קצת מקושי הבנה דהראיה שמביא הב"י לדבריו מע"ג דף מ' דאיתא שם דרבי חש במעיו והביאו לו יין תפוחים של א"י של ע' שנה ושתה ונתרפא עוד איתא שם בא"י אחד שהיו לו ג' מאות גרבי יין של יין תפוחים דאלמא דמנהגן היה לסחוט תפוחים הרבה ונקט רמונים וכ"ש תפוחים ע"ש בב"י אותה ראיה גופא הביא הגר"א להיפך שהביא ראיה דלרפואה לא נקרא משקה מדלא הזכירו תפוחים [לאיסור סחיטה] אע"פ שהיה בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש בע"ג עכ"ל משמע דס"ל דזה היין היה נעשה רק לרפואה ומנ"ל לומר כן דכי משום שהוא טוב לרפואה ההכרח לומר שעשה רק לרפואה דדוחק גדול הוא דג' מאות גרבי יין יהיו נעשים רק לרפואה וצ"ע] וכן הט"ז בסק"ה ס"ל דדמי לשאר פירות וטעמו משום דבמדינתנו אין נשמע שיהיו עושין יין תפוחים [וכונתו דאין נשמע כלל בזמנינו שיהו עושין יין תפוחים בשום מקום דאלו היו עושין במדינה אחרת הרי מבואר בב"י דמשום זה אסור בכל העולם והט"ז נסתייע לדבריו מן הב"י ע"ש וכן מצדד במאמר מרדכי בפירוש דברי הט"ז ועיין בפמ"ג] אבל הח"א כתב דכהיום שהמנהג בארץ אשכנז למלאות מהם חביות לאלפים למשקה ואלו היו בשאר מדינות תפוחים לרוב כמו התם היו ג"כ עושין מהן משקה ולכן אסור לסחטן עכ"ד וכן נראה דאין להקל בזה בזמנינו כיון שהמנהג לסחטן וכמו שהחמיר המ"א לענין אגסים וגם הט"ז היה מודה אם היה רואה כן בזמנו:

סעיף ב

זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש, משקים היוצאים מהם מותרין; ואפי' אם לא נתרסקו מע"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית.

סעיף ג

חרצנים וזגים שנתן עליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם ולשתותם; ואפי' לא נתן מים, והיין מתמצה וזב מאליו, מותר לשתותו.

סעיף ד

מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל אסור.

סעיף ה

יש מי שאומר דה"ה לבוסר שמותר לסחטו לתוך האוכל, ור"ת אוסר בבוסר ( הואיל ואינו ראוי לאכול) (טור).

סעיף ו

מותר לסחוט לימוני"ש.

ביאור הלכה שם

לסחוט לימוני"ש - עיין במ"ב מה שכתבנו דהוא אפילו למשקין דהנה מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש שהובא בב"י וז"ל וששאלתם על סחיטת לימוני"ש נראה דהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת עכ"ל וע"כ ר"ל כיון שאין המנהג לסחטן למימיהן לכך מי שירצה לסחטן למימיהן מותר כדין שאר פירות דבודאי לא הוצרך הרא"ש להתיר לסחטן לתוך אוכל דהרי אפילו אשכול של ענבים מותר לסחטו לתוך אוכל וכ"ש לימוני"ש דהוי כשאר פירות עכ"ל ספר מטה יהודה וכן משמע ממ"א ושארי אחרונים דכונת השו"ע הוא אפילו למשקין.

סעיף ז

לסחוט כבשים (פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) ושלקות, אם לגופם, שא"צ למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור. ולר"ח, כל שהוא צריך למימיהן, חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל. (ולדבריו, הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור) (טור).

סעיף ח

הסוחט דג לצירו, דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן.

סעיף ט

השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים.

סעיף י

מותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו.

סעיף יא

צריך ליזהר, בחורף, שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד; ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק.

סעיף יב

יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח.

סעיף יג

דורס שלג ברגליו ואינו חושש.

סעיף יד

הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר.

סעיף טו

אסור לפרוס סודר ע"פ החבית וליתן ע"ג הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה; אבל בגד העשוי לפרוס עליו, מותר שאינו חושש עליו לסוחטו.

סעיף טז

אסור להדק מוכין בפי פך שיש משקין, משום סחיטה.

סעיף יז

ספוג, אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט.

סעיף יח

חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו)(וע"ל סי' ש"א עוד מדיני סחיטה). שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב.