ברכות לג. – לג:

איבעיא להו: המבדיל על הכוס, מהו שיבדיל בתפלה? - אמר רב נחמן בר יצחק, קל וחומר מתפלה: ומה תפלה דעיקר תקנתא היא - אמרי: המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס; המבדיל על הכוס, דלאו עיקר תקנתא היא - לא כל שכן? תני רב אחא אריכא קמיה דרב חיננא: המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, ואם הבדיל בזו ובזו - ינוחו לו ברכות על ראשו. - הא גופא קשיא! אמרת, המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, אלמא: תפלה לחודה סגי, והדר תני: אם הבדיל בזו ובזו - ינוחו לו ברכות על ראשו, וכיון דנפיק ליה בחדא - אפטר, והויא ברכה שאינה צריכה; ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום: +שמות כ'+ לא תשא! אלא, אימא הכי: אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו - ינוחו לו ברכות על ראשו. בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: טעה בזו ובזו מהו? - אמר ליה: טעה בזו ובזו - חוזר לראש. אמר ליה רבינא לרבא: הלכתא מאי? - אמר ליה: כי קידוש, מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא מקדש אכסא, אף הבדלה נמי - אף על גב דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא. ...

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים, כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן - אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה - לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!

שיטה מקובצת מסכת ברכות דף לג עמוד א

כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וכו'. פירוש מדרבנן קאמר ואסמכתא בעלמא הוא. והכי משמע ממאי דאמרינן לעיל בפרק מי שמתו ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא אמת ויציב מדאורייתא. ואי אמרת ברכה שאינה צריכה אסורה מדאורייתא הרי מכניס עצמו בספק איסורא דאורייתא ועדיף ליה דלא לימא כלל בספק לו שאינו אלא שב ואל תעשה מלעבור בספק לאו דאורייתא. אלא ודאי מדרבנן הוא וטוב לו שיוציא עצמו מספק דאורייתא אף על פי שעובר בספק איסורא דרבנן:

תוספות מסכת ראש השנה דף לג עמוד א ד"ה הא רבי יהודה

...היכי דפטירי [ממצוה, ועושים בתורת רשות –א"פ] שרי לברוכי ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא ליכא דההיא דרשה דרבנן דהא אמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כא.) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה (דף ג. ד.) מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה...

רא"ש מסכת קידושין פרק א

מט רבינו תם היה אומר דנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא דאע"ג דפטירי ואפילו מדרבנן לא מחייבי כדמוכח בברכות פרק מי שמתו (דף כ ב) גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ואין כאן משום לא תשא את שם לפי שמברכות ברכה שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרי' בפ' מי שמתו (דף כא א) ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא יחזור ויקרא ולא אסרינן מספק משום בל תשא הלכך כיון שמתכוונות לברכה אין כאן משום בל תשא ואי לאו הכי במה היה שמח רב יוסף והלא היו כמה ברכות ברכת ציצית ותפילין וכל ברכת מצות עשה שהזמן גרמא ואמרינן בפרק המניח (דף ל א) האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' בתרא דעירובין (דף צו א) דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים לרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות אבל רבי יהודה פליג עליה התם ואמר מיחו ומסתבר למימר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכת שמע מינה לדרבי יוסי שרי לברוכי ועוד הביא ראיה מדאמר רב אחא בערבי פסחים (דף קטז ב) סומא פטור מלומר ההגדה ופריך ליה והא אמר רבינא שאילתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת בי רב יוסף רב יוסף ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאין אחרים אבל מה שברכו הם עצמם לא קשיא ליה אע"ג דאיכא ברכה דאשר גאלנו מיהו אין זו ראיה כל כך דעדיפא מינה פריך ועוד דבברכה אשר גאלנו ליכא וצונו ותימה הוא היאך תאמר וצונו במילתא דלא מיחייבא לא מדאורייתא ולא מדרבנן גם נראה דמסומא אין כל כך ראיה דסומא אע"ג דפטור מדאורייתא מיחייב מדרבנן כדמוכח ההיא דפסחים דמשני קא סברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה דרבנן ולכך היו יכולין להוציא אחרים ש"מ דאינהו מיחייבי מדרבנן הלכך יכולין לברך ולימא וצונו כמו שמברכין בנר חנוכה ובכל מצות דרבנן ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כמי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות אבל אשה מחייבת במצות עשה שלא הזמן גרמא (ובמצות לא תעשה) ורבי יצחק בר יהודה ז"ל הביא ראיה דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא מהא דאמרי' (מגילה דף כג א) הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה ואפילו קטן ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה ואומר ר"ת ז"ל דאינה ראיה דברכת תורה לפניה ולאחריה לאו משום מצות ת"ת שהרי אפילו בירך הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה תדע שכהן הקורא במקום לוי חוזר ומברך ועוד דילמא מה שאשה וקטן עולין למנין שבעה היינו באמצע כדאמר במגילה בפ' הקורא את המגילה עומד (דף כא ב) תניא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה:

רמב"ם ברכות א

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.

ערוך השולחן אורח חיים הלכות ברכת הפירות רו:יב

מי שיש לפניו מיני פירות הרבה שכולן ברכתן העץ או כולן האדמה ורצונו לאכול כולם מברך ברכה אחת על כולם ואסור לו לברך על מין אחד ולכוין שלא לפטור בברכה זו שארי מינים ואחר כך יברך על השני וכן על השלישי כדי להרבות בברכות וזהו כברכות לבטלות ועל כיוצא בזה אמר הנביא [ישעיה א, יא] למה לי רוב זבחיכם יאמר ד' ואפילו היתה בשבתות וי"ט וכוונתו למלאות מאה ברכות אסור לעשות כן אך יכול לעשות באופן זה שיביאו לפניו מין אחד ויברך עליו ויכוין שלא לפטור שארי מינים ואח"כ יביאו לפניו את המין השני ויברך עליו ויכוין שלא לפטור מין אחר וכן לעולם וגם בזה יש מגמגמים דכיון שרצונו לאכול כולם למה לא יביאם כולם ויברך ברכה אחת אך בעניין זה כדי למלאות מאה ברכות יש לסמוך על המתירים אבל לא כשכולם לפניו [א"ר סק"ח בשם הר"ם גלאנטי]:

שו"ע אורח חיים רטו

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הר"ז נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן.

מגן אברהם סימן רטו ס"ק ו

כנשבע לשוא - דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא (תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין) ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמוד' והתו' מפרשי' דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועסי' י"ז ס"ב, אמרי' ביומ' ד"ע וניתי ס"ת אחרינא וניקרי אר"ל משום ברכה שא"צ דכשיביא ס"ת אחרת יצטרך לברך שנית ואסור לגרו' ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה א' וכ' הרשב"א בת"ה סוף בית א' דאסור לשיח בין שחיטה לשחיטה מה"ט וכ' ב"ש ד' נ"ח בשם הרבה פוסקים דבכל הברכות אמרינן כן דלא כמ"ע בתשובה סי' כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרי' כן דלא נתקנה אלא משום כבוד צבור דליתא, וכ' של"ה דבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים ק' ברכות וקשה דהא בגמרא בי"ה עסקי' וחסר ממנין מאה ברכות ובשל"ה עצמו דחק היאך יכול להשלים מנין ק' ברכות ואפ"ה אסור לגרום ברכה ק"ו בשבת ועוד שבתוס' שבת דף קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות משום דגורם ברכה שא"צ ואף דלא קי"ל הכי היינו משום סעודה ג' אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף, ור"מ גלאנטי בתשובה סי' ל"ח כת' דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת עכ"ל וה"ה דיכול לצוות להביאם אחר הסעודה ומיהו אף בחול אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט או שחפץ לאכול אחר הסעודה רשאי אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה ובכ"ה כ' בשם ס' הזכרונות דאפי' מצוה שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכות ועיין בספר שתי ידות דף ק"ב ע"ב:

משנה ברורה סימן רטו ס"ק כ

(כ) כנשבע לשוא - הוא לשון הרמב"ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא את שם וגו' ומ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא אבל אם הוא מזכירו להשם ח"ו לבטלה בלא ברכה לכו"ע יש בו איסור תורה שהוא עובר על מ"ע דאת ה' אלהיך תירא שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה [דף ד'] כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה. ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך. כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך:

שו"ת יחווה דעת חלק ו סימן כו ד"ה וראיתי להגאון

היה נראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלפי דעת הרמב"ם בתשובה (ירושלים תרצ"ד סימן פד, ובשו"ת פאר הדור סימן קה) שאיסור ברכה שאינה צריכה מן התורה, (וכן מתבאר ממה שכתב הרמב"ם בפרק יב מהלכות שבועות הלכה ט' וי"ל). וכן דעת רב נטרונאי גאון בשו"ת חמדה גנוזה (סימן א'). וכן כתב בספר האשכול חלק ב' (עמוד צט) בשם רבינו האי גאון. וכן הוא בשו"ת תמים דעים (סימן רכד). ע"ש. וכן דעת הנשיא רבינו יהודה אלברצלוני בספר העתים (עמוד קצב). וכן הוא בשו"ת הגאונים שערי תשובה (סימן קטו). וכן דעת רבינו משולם בתשובה לרבינו תם בספר הישר (דף פא ע"א). (ובדפוס חדש בשו"ת ספר הישר סימן סה אות ד', ייחסו תשובה זו לרבינו אפרים). וכן דעת מרן השלחן ערוך /או"ח/ (סימן רטו). ע"ש. לפי זה הגורם לברכה שאינה צריכה, אף על פי שבשעה שמברך הברכה האחרת היא כדת וכדין, מכל מקום יש איסור מדרבנן /מדאורייתא/ לגרום ברכה שאינה צריכה, אבל לדעת התוספות ראש השנה (לג), והרא"ש (בפרק קמא דקידושין סימן מט), שאיסור ברכה שאינה צריכה ממש אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ורק המזכיר שם שמים לבטלה עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ע"ש. אם כן הגורם לברכה שאינה צריכה אין בו איסור אפילו מדרבנן, ולכן התיר הרא"ש להפסיק הסעודה ולברך ברכת המזון ושוב ליטול ידיו ולברך המוציא.

שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן פג:ה

דבאמת גם במברך כיון שאומר דרך שבח אין זה לבטלה, אלא דאחרי שבאו חכמים וקבעו נוסח הברכות ואסרו לברך ברכה שא"צ, א"כ קבעו דברכה שא"צ אינה שבח והודאה למקום ואדרבה הוי כעין זלזול, ושוב ממילא יש בזה איסורא דאורייתא כיון שאין זה דרך שבח... ולפ"ז בשגג ובירך, או בנפל מידו, שעצם אמירתו היה דרך שבח, לא הוי בכך שום זלזול ואיסור, ולכן אומר בשכמל"ו לגלות שבדרך הודאה נתכוין, דרשאי אדם לברך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רצ"ל כל היום כולו בדרך שבח והודאה, ואין כאן ש"ש לבטלה.

תוספות מסכת ברכות דף לט עמוד א

ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא"צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו.

נשמת אדם חלק א כלל ה

א. דעת התוס' בר"ה ל"ג וכן משמע במנחות (ס"ז) [סו, א] ד"ה זכר, דאע"ג דנפקא מקרא ד"את ה' אלהיך תירא", אזהרה למוציא ש"ש לבטלה, דוקא בלא ברכה, אבל במברך ברכה לבטלה, כיון שאומרה עכ"פ בדרך ברכה, מותר מן התורה. לכן בספק אם בירך, מותר לברך מספק. והוכחתם מדאמרינן בברכות כ"א, ספק אמר אמת ויציב, חוזר ואומר אמת ויציב, ומדלא אמר ספק הזכיר יציאת מצרים חוזר ומזכיר יציאת מצרים, ש"מ דאפי' לומר הברכה מותר מספק, כיון שהיא דאורייתא, חייב לברך. ובשאר ברכות שהם מדרבנן לגמרי, עכ"פ מותר לברך אם ירצה ואין כאן איסור, וכ"כ הר"ן שם בר"ה. (השיב לי רב אחד, מה שכתבתי בשם תוס' ור"ן כשמסתפק אם בירך דמותר לברך, ולא נמצא כן בהדיא, והאריך בחריפות. והשבתי לו באמת בח"א כתבתי דאסור לברך, אלא דלדעתי כן פשוט לדבריהם. ובהשמטות בנ"א כתבתי דאף למ"ד דנשים וסומא מברכים, מ"מ בנפטר ע"י דחיה, אסורים לברך. ונ"ל דזה דוקא במי שנפטר בודאי, אבל המחוייב אלא שנסתפק אם כבר נפטר, מסתבר דיותר יש לו כח לחייב את עצמו מנשים, ולא אמרינן ספיקא דרבנן להקל אלא לענין שאינו מחוייב, אבל רשות בידו להחמיר. וקצת ראיה שהרי הגהות מימוניות שם בהלכות ציצית כתב בשם רש"י דנשים אסורין לברך, ובפרק מי שמתו כתב רש"י דאין צריך לברך (אף שאינו דומה כ"כ). ומלישנא דשאלתות שהביא הרא"ש וכ"כ רי"ו נתיב י"ג דאין צריך לחזור, משמע דאם רוצה, חוזר. ויעיין מר בתשובת רשב"א סי' צ"א. ואמנם עיינתי בשאלתות פ' יתרו סי' מ"ג, ומשמע מדבריו להדיא להיפך ממה שהעתיק הרא"ש דבריו, ואדרבה משמע שם דאסור לחזור ולברך, וצ"ע). וכ"כ תרומת הדשן ססי' ל"ז בשם הגאונים, וכ"כ החינוך. ונ"ל דכן דעת השאילתות הביאו הרא"ש בפ' מי שמתו סי' ט"ו וז"ל, מכאן פסק השאילתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא לו אי אמרן או לא, אין צריך לחזור ולאומרן, ע"ש. מדקאמר א"צ ולא אמר אסור לחזור ולאמרן, מוכח דס"ל דאין כאן איסור, אלא דא"צ, כדין כל ספק דרבנן להקל. ובזה מיושב ג"כ מה שכתבו תוס' דף י"ב בברכות, בדנקט כסא דשכרא ופתח בדחמרא, דהוי איבעיא דלא איפשיטא, וכ' תוס' דאזלינן לחומרא. והוא תמוה, דאף דנימא דתוס' לשיטתם דמותר לברך מספק, אבל עכ"פ אין כאן חיוב. ואפשר דס"ל כתשובת רשב"א סי' צ"א והביאו הפרי חדש בסי' ק"ז כיון דמותר לברך, חייב לברך ע"ש שלא כתב זה אלא בתפלה.

ונ"ל ע"פ מה שכתב בהגהות מימוניות (פ"א) [פרק ב'] מהלכות חמץ [הט"ז] סי' א' דהרמב"ם ור"ח סבירא להו דכל תיקו דרבנן, לקולא. ושאר גאונים ס"ל דתיקו דאיסורא אפילו בדרבנן, לחומרא, ועיין במנחת יעקב כלל א' ס"ק ו'. והנה ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה הוא איסור דרבנן, כדאמרינן בהדיא ריש כיצד מברכין, אסור לאדם ליהנות כו'. וי"ל דגם ר"י בעל תוס' ס"ל כשיטת הפוסקים דאיבעיא דלא איפשטא אזלינן לחומרא אפילו בדרבנן, וכיון דברכת הנהנין הוא איסור דרבנן ליהנות בלא ברכה, כתב דאזלינן לחומרא, כדין כל איסור דרבנן באיבעיא דלא נפשטא. משא"כ באמת ויציב שהיא ברכת הודאה וכיוצא בו, דלא שייך איסור, נקטינן לקולא דאינו מחוייב לברך, אבל אינו איסור. ומצאתי באורחות חיים הלכות סעודה סי' י"ט וז"ל, נסתפק לו אם בירך המוציא, תוס' כתבו כיון דברכת הנהנין אסמכוה אקרא דקודש הלולים, ואמרו שהנהנה מעולם הזה מעל ואסור להנות בלא ברכה, וכיון שכן, אם מסופק ועדיין אוכל, חוזר ומברך בכל דבר הנאה, עכ"ל, הרי להדיא כמש"כ. ומ"מ אפשר דאסור משום בל תוסיף מדרבנן, כמש"כ רשב"א בתשובה. ובדף כ"ט תוס' ד"ה מפני, משמע דבספק מותר לברך, ואפילו שלא לצורך כלל. אלא אחר תחנונים, אינו אלא מגונה:

אבל המ"א כתב סס"י רט"ו דלדעת רמב"ם המברך ברכה לבטלה, עובר אדאורייתא, וז"ל [הרמב"ם] פ"א מהלכות ברכות, כל המברך ברכה שאינה צריכה, ה"ז נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, עכ"ל וכ"כ בש"ע סימן רט"ו, והוא פשטא דלישנא דגמרא ברכות ל"ג, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר משום "לא תשא". עוד כתב הרמב"ם סוף הלכות שבועות וז"ל, השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שא"צ עובר משום נושא שם שמים לשוא, כמו שבארנו בהל' ברכות, ה"ז חייב לנדותו כו' ולא שבועה לשוא בלבד אסור, אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה, אסור, ואע"פ דלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר: "ליראה את השם הנכבד והנורא", ובכלל יראתו שלא יזכיר לבטלה. לפיכך אם טעה בלשון והוציא שם שמים לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יהיה לבטלה. כיצד, אמר השם, אומר "ברוך הוא לעולם ועד" וכיוצא בו, כדי שלא יהיה לבטלה, עכ"ל, מלשון זה ודאי משמע דהוא דאורייתא. אך צ"ע שהרי בסנהדרין נ"ו אמרינן שם דאימא קרא ד"ונוקב שם ה'" היינו שמפרש השם לבטלה ואזהרתיה מן "את ה' אלהיך תירא", ומשני אזהרת עשה לא שמא אזהרה. וכן מסיק הש"ס בתמורה ג' ע"ב דאמרינן המקלל חבירו בשם, לוקה, מקרא "דאם לא תשמור" גו' "ליראה את השם" גו' "והפלא ה' את מכותך", והפלאה זו היא מלקות, ופריך ואימא למוציא שם שמים לבטלה תסגי ליה במלקות, אבל מקלל חבירו בשם כיון דקא עביד תרתי כו' לא תסגי ליה במלקות, ומשני מדכתיב לא תקלל חרש, ואי אמרת בשלמא לקלל חבירו, אזהרתיה מהכא לא תקלל כו'. אלא אי אמרת למוציא שם שמים לבטלה, אזהרתיה מהיכא. פירש"י כלומר אשכחן עונש "והפלא", אלא אזהרה מנין, ומשני, מדכתיב "את ד' אלהיך תירא", ופריך, ההיא אזהרת עשה היא, פירש"י ולא שמה אזהרה, וע"כ קרא ד"ליראה השם" כו' "והפלא" קאי אמקלל חבירו בשם, ע"ש. הרי להדיא דלכל היותר איכא עשה במוציא שם שמים לבטלה, וכ"כ הרא"ש בפירוש נדרים ז' ע"ב להדיא, וקרא דליראה את השם הנכבד קאי על מקלל חבירו בשם, ולמה כתב הרמב"ם שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד שהוא קרא ד"והפלא", ואם כן לוקין עליו, והוא נגד מסקנת הש"ס. ומיהו יש ליישב זה, דס"ל לרמב"ם כגירסת רש"י שם בל"א, וכן משמע שם גירסת התוס' דהא דמשני לא מצית אמרת דלא תסגי במלקות למקלל חבירו מדכתיב "לא תקלל חרש", ובתר הכי גרס ואי בעית אימא אי אמרת בשלמא, ע"ש. וס"ל לרמב"ם בקושית הש"ס ואימא למוציא שם שמים לבטלה, ר"ל דתרווייהו שמעינן, וגם במוציא שם שמים לחייב מלקות, ולמסקנא דמשני לא מצית אמרת, היינו דלית ליה דקאי רק על הוצאת ש"ש, דע"כ גם במקלל סגי במלקות, ופסק כתירוץ זה ולא כאב"א. וא"ל כיון שכתב הרמב"ם שדומה לשבועת שוא וכדאמרינן באמת בגמרא, וא"כ מאי (שנא) [פריך] בסנהדרין ובתמורה אזהרתיה מהיכא, וכן הא דשקיל וטרי בתמורה אם יש מלקות במוציא ש"ש, תיפוק ליה מלא תשא. י"ל דבודאי מלא תשא ליכא למילף, דדילמא דוקא בשבועה חייב, כדפריך התם בתמורה, אבל כיון שיש עשה ומלקות מפסוק "והפלא", א"כ הוא דומה ממש ללא תשא. ואף דבפרק י"ט מהלכות סנהדרין שמנה שם לאוין שלוקין עליו כתב רק הנשבע לשוא, ולא חשיב המזכיר שם שמים, י"ל דסמך עצמו על מה שכתב בהלכות ברכות ובהלכות שבועות:

ונ"ל דזהו ג"כ דעת רש"י במנחות ל"ו שכתב, סח בין תפילין לתפילין, פירש"י סח ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה, עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, פרש"י כדאמרינן בסוטה הירא ורך הלבב, מעבירות שבידו. וצ"ע דהא לכ"ע אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כדאמרינן ביומא דאמרינן "ובעשור" כו' קורא על פה, ופריך ונייתי ס"ת אחריתי ונגלול, ומשני משום פגמו של ראשון. וריש לקיש משני משום ברכה שאינה צריכה, וא"כ יותר היה לרש"י לפרש דעבירה בידו היינו משום דגרם ברכה שאינה צריכה. ונ"ל דבסוטה מ"ד אמרינן דברייתא זו אתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל שם במשנה דאפילו משום עבירה דרבנן חוזר, אבל לר' יוסי דוקא משום עבירה דאורייתא. וס"ל לרש"י דברכה שא"צ הוי דאורייתא, וא"כ אי איתא דמשום ברכה שאינה צריכה, א"כ כר' יוסי נמי אתי, ולכן הוצרך רש"י לפרש דאפי' לא בירך חוזר משום דעבר אדרבנן והניח בלא ברכה. דס"ל לרש"י כיון דברייתא סתמא קתני, משמע ולעולם חוזר אפי' לא בירך, ומש"ה מוקי בגמ' כרבי יוסי הגלילי דוקא. וע"ש בתוס' שכתבו דמרש"י משמע דאם בירך, אדרבה שכר מצוה בידו. ובאמת זה תמוה, דעכ"פ לכ"ע אסור לגרום ברכה שאינה צריכה מההיא דיומא. ולמאי דפירשתי, ניחא:

אך מה שצ"ע, אי איתא דברכה לבטלה היא דאורייתא על מה סמכו חכמים לתקן כל הברכות, ומי נתן להם רשות, ודוד המלך ע"ה שאמר "ברוך אתה ה' למדני חקיך", מי התיר לו. ועוד צ"ע שהרי הרמב"ם כתב בפ"ד מי שנסתפק לו אם בירך המוציא, אינו חוזר ומברך, וכ"כ בפרק ח', ובסוף פרק ב' שם כתב אם נעלם ממנו אם בירך ברכת המזון, חוזר ומברך, ע"ש. והיינו משום שהוא ספק דאורייתא, ומה בכך כיון דגם לשיטתו ברכה לבטלה הוא דאורייתא, וכמו שהוכיחו מזה התוס' בראש השנה מספק אמר אמת ויציב. ואף דזה יש לדחוק לרמב"ם דס"ל דר"ל אמת ויציב בלא ברכה, מ"מ מספק ברכת המזון דפסק להדיא לברך צ"ע, וכי מותר למול ספק בשבת, עיין בשבת קל"ה בתוס' ד"ה ולא ספק. ועוד צ"ע כיון דמבואר בשתי סוגיות בסנהדרין ותמורה דהזכרת שם שמים הוא איסור עשה מ"את ה' אלהיך תירא", ואיך נאמר כשזה מברך באימה ויראה ודעתו לברך השם מחמת יראתו שמא לא בירך עדיין, יהיה עובר על עשה זו. ואם יאמר כל היום אתה הוא ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ ופרי האדמה וירבה בשמות, מותר לכתחלה, וכשיאמר תחלה "ברוך", יהיה עובר על יראת ה', ודבר זה אין בנו כח להבין. ועוד שהרי כתב הרמב"ם כשנכשל והוציא השם, יפאר ויהדר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד, כדי שלא יהיה לבטלה. הרי להדיא במה שיאמר אח"כ "ברוך" מתקן מה שהזכיר בתחלה, וא"כ איך נאמר כשאומר תחלה "ברוך" יהיה עובר ויהיה לבטלה.

ולכן נ"ל דלכ"ע אינו עובר אלא כשיזכיר השם בלא שום ברכה, או אפילו בברכה רק שאומר בדרך צחוק והיתול, דבזה מסיר יראתו מפניו. אבל אם מברך להודות לה' שברא פרי העץ אף כשלא יאכל כלום, אין כאן איסור דאורייתא כלל, אלא דרבנן אסרו. ואפי' אם כבר נפטר בברכה, אסור לגרום ברכה, כדאיתא ביומא, ואסור להוסיף ברכות אלא מה שתיקנו. ומחמת ספק סבירא להו לתוס' דאינו חייב לחזור, אבל אם ירצה, רשאי. וכן יש לפרש לשון הרמב"ם דבברכת המזון חוזר, ר"ל שחייב לחזור. ושאר ברכות אינו חוזר, ר"ל אינו חייב לחזור, אבל אם ירצה, מותר. ואף שהרמב"ם כתב כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תעשה, אינו אלא אסמכתא, והוא מעתיק לשון הגמ' כדרכו, שהרי מסוגיא דתמורה מוכח להדיא דעכ"פ לא נפיק מלא תשא. ועוד שהרי הגמ' מייתי שם מימרא זו אהא דאמר הבדיל בזו, וכיון דכבר יצא היאך מברך ברכה שא"צ, וברכה שא"צ ודאי אינו אלא מדרבנן, אף אם נאמר דברכה לבטלה הוי דאורייתא, שהרי בהלכות יום הכפורים כתב הרמב"ם "ובעשור" קורא על פה, לפי שאין גוללין ס"ת בצבור, ולמה לא יקרא בספר אחר, משום פגמו של ראשון, עכ"ל, והוא מסוגיא דיומא שהבאתי. ואי איתא דגם ברכה שא"צ היא דאורייתא, קשה למה כתב הטעם משום פגמו, דודאי אינו אלא מדרבנן, ולמה לא כתב הטעם משום ברכה שא"צ, אע"כ דאינו אלא מדרבנן, וכיון שהש"ס שם שקיל וטרי בטעמו של פגמו, לכן כתב הרמב"ם הטעם משום פגם. ואפשר י"ל עוד מדחזינן דהגמ' שקיל וטרי אליביה, ש"מ דלא קיי"ל בזה כר"ל, ואפשר הטעם משום דביוה"כ מצוה להרבות בברכות, כמ"ש המ"א ססי' רט"ו בשם השל"ה דמותר להניח פירות לאחר הסעודה בשבת כדי לברך, והקשה עליו המ"א מסוגיא דיומא, ולדידי אדרבה משם ראיה, כיון דהגמרא שקיל וטרי אליבא דאידך אמוראי, ש"מ דלא קיי"ל בזה כר"ל, וכדמוכח נמי מרמב"ם. וגם מה שכתב המ"א דדוקא משום ג' סעודות מותר לגרום ברכה שאינה צריכה, אבל לא להשלים ק' ברכות, לא ידעתי מנין לו לחלק בזה, וכן מוכח מסי' קל"ה סעיף ז' ח', וכן מעשים בכל יום שקוראין כהן אם אין כאן לוי, ומברך שנית, ואי איתא הא גורם ברכה שא"צ, אע"כ דבמקום מצוה קצת לא איכפת לן לברך שנית, ודלא כר"ל ביומא, אלא הטעם שם משום פגם, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהטעם משום פגם, דדברי ר"ל נדחו. וכן משמע בכתובות דאמרינן אבל נשיאת כפים דאיכא איסור עשה, ולמה לא אמר איסור לאו, שהרי מברך, וכ"כ רמ"א באה"ע סי' ג' דמי שאמר אני כהן, אינו נאמן לדאורייתא, ומ"מ כתב דמותר לישא כפיו.

ולפ"ז מש"כ הרמב"ם כל המברך ברכה שא"צ, כוונתו בדרך צחוק והיתול. ולפי זה כיון שהתוס' והר"ן ותה"ד בשם גאונים כתבו בהדיא דאינו אלא מדרבנן, ובספק מותר לברך לכתחלה, וכן משמע דעת השאילתות, וכן כתב החינוך להדיא, וכן יש לפרש דברי הרמב"ם, וא"כ אני תמה על כל האחרונים דאסרו לברך מספק, ומכל מקום ח"ו להקל נגד כל האחרונים: