1. אבות ד:ה

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:

2. בכורות כט.

מתני' הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים להעיד עדותיו בטילין להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה אם היה כהן מטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל:

גמ' מנהני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא (דברים ד') ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם תניא נמי הכי כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר תלמוד לומר (משלי כ"ג) אמת קנה ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור.

להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה ורמינהו המקדש במי חטאת באפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל אמר אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקידוש דיקא נמי דקתני הכא להזות ולקדש והתם קתני המקדש במי חטאת ובאפר חטאת שמע מינה...

אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה.

3. שו"ע יו"ד רמו

מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי. ( וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו)

4. ערוך השולחן שם, סעיף י"ח

וכבר כתבו הקדמונים שאלמלא היינו נוהגים כן כבר בטלה תורה מישראל ועוד דמדינא שרי ליטול שכר למי שעוסק כל היום ללמד לאחרים ואין לו פרנסה אחרת והוי שכר בטילה וזהו שכתבו הטור והש"ע שם דמה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפילו יש לו אם הוא שכר בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי

5. טור יורה דעה סימן שלו

ולענין שכר הרופא מותר ליטול שכר בטלה וטירחא אבל שכר הלימוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבדת גופו ואמרינן בענין עשיית המצות מה אני בחנם אף אתם בחנם הילכך שכר החכמה והלימוד אסור.

6. שולחן ערוך, יורה דעה שלו:ב

הרופא, אסור ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה, מותר.

7. שו"ת ציץ אליעזר חלק ה - רמת רחל פרק כד

...כשהרופא יש לו טירחא או ביטול זמן לבדוק את החולה בביתו או לבקרו בביתו או לכתוב לו פתקה לבית מרקחת אזי מותר לו לקחת עבור זה שכר... אבל כשבאים לביתו רק להודיעו מצב החולה ולקבל ממנו הוראות איזה סם מרפא להמשיך לקחת או איזה טיפול להמשיך לתת בכה"ג אסור לרופא לקחת שכר עבור לימוד זה. ולפי דעתי מסופקני עוד אם מותר לו לקחת שכר עבור כתיבת פיתקה לבית מרקחת [אשר הערוה"ש כותב זה מדעתו] כשאינו בודק עם זה גם מצבו של החולה, די"ל דבכה"ג נקרא זה רק כהוראה למתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך שכתבו הפרישה והש"ך בסק"ה שאין לו לקחת שכר עבור זה....

(ב) כן נראה לי להעיר. דאמנם כן, זה שכותב הערוה"ש דכוונת שכר החכמה והלימוד שכותב הטור בשם הרמב"ן המכוון כשאומר לו קח סם פלוני, מפרשים כן גם הפרישה והש"ך, ובספר שבט יהודה עוד מוסיף ע"ז לבאר בהדיא דלאפוקי לימוד עצם החכמה לאחרים דמותר ליטול שכר דלמה יהא אסור לו ליטול שכר דלא הוי אלא כעין שאר אומנות דעלמא ע"ש. אבל מדברי הצדה לדרך (מאמר ה' כלל ב' פ"ב) יש מקום ללמוד דס"ל לפרש שאמנם גם עצם לימוד החכמה לאחרים אין ליטול עליה שכר, שכותב וז"ל: הרופא רשאי ליטול שכר טרחו ובטלו אבל שכר למוד החכמה אסור שהרי אמרו על למוד התורה והמצות מה אני בחנם אף אתה בחנם כל שכן בסכנת נפשות ואבדן הגוף עכ"ל. וכן ראיתי שכותב ג"כ בלשון כזה המטה משה עמוד גמ"ח ח"ד פ"ג ע"ש. ומלשון זה של אבל שכר לימוד החכמה שכותבים הצדה לדרך והמטה משה משמע לכאורה בהדיא שהמכוון על קבלת שכר עבור לימוד עצם חכמת הרפואה לאחרים, ובכל זאת אוסר זה, והיינו משום דלא דמי זה כעין שאר אומנות בעלמא מכיון שיש במטרת הלימוד, יהא זה לשמה או שלא לשמה, בכדי לדעת איך לרפא חולים ולהציל בכך בהרבה פעמים לקוחים למות להשיבם לתחיה, וא"כ הרי לימוד זה כעין לימוד מצות ממצות התורה דאמרינן בזה מה אני בחנם אף אתה בחנם...

(ג) והנה אעפ"י ששכר טורח ובטלה מותר לו לקחת, ראיתי בספר תשובה מאהבה ח"ג שכותב לומר דאבל מי שהוא עני ואין ידו משגת לשלם לרופא והרופא אינו רוצה ללכת אליו חנם בלא כסף, הרי הבית דין כופין את הרופא שילך לרפאותו כמו מי שאין ידו משגת לשלם את המוהל למול את בנו שפסק הרמ"א לעיל סי' רס"א דב"ד כופין מאחר שאין אחר שימול ה"ה הכא, ע"ש. ומילתא דמסתברא הוא. אלא שלכאורה יש להעיר ע"ז דהרי הרמ"א שם מסביר הטעם דכופין אותו ב"ד מפני דמכיון דאין יד האיש משגת לתת לו שכרו הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו, והרי נימוק זה לא שייך בנידוננו, אם לא שנאמר גם כן דבאין יד החולה משגת לרפא את עצמו חל על הב"ד שהמה יד עניים חיוב לרפאות את הדל הזה מכח חיובא דחייבה תורה בוהשבתו לו לרבות אבידת גופו, וממילא מכיון שחל עליהם החיוב הזה ביכלתם כבר לכוף את הרופא בכח ב"ד שילך לרפאותו חנם דומיא דההיא דמילה.

(ד) ומכיון שמדמינן זה לההיא דמילה נראה גם דבאי אפשר בשום אופן להכניע את הרופא שילך לרפאותו חנם, דלא ציית לן. דמותר מדינא להטעותו שישלמו לו ואח"כ לא לשלם, דומיא שמביא שם הפ"ת בסי' רס"א סק"ד בשם הלבושי שרד שכתב בשם מהר"י עמדין דרשאים להטעותו להבטיח לו שכר ולא ליתן לו ע"ש. ודומיא דשם, יש עוד לגעור בו בהרבה על שאינו חפץ במצות ומראה עצמו כמעט שאינו מזרעו של אברהם אבינו שהיה רודף צדקה וחסד, ע"ש ברמ"א וביאור הגר"א סק"ו ובמקור הדין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תע"ב.

ויש להדגיש שהחידוש שבדבר הוא גם בזה שאין מחויבים ליטול מקופה של צדקה כדי לתת לרופא שירפאהו... אין אומרים שיאספו עבור החולה או שיקחו מקופה של צדקה ויתנו לרופא שכר מבוקשו אלא מחייבים את הרופא מכח חיוב דרמיא עליה יותר בהצלת גופו בידעו מלאכת הרפואה שירפאהו חנם.

אלא דביש במקום יותר מרופא אחד אזי אין באפשרות להטיל חיוב הריפוי חנם על האחד יותר מעל משנהו... ואזי העצה או שהקהל צריך לתת עבור כך מקופה של צדקה... או לסדר בכח ב"ד וקהל תורנות אצל הרופאים המצוים שכל אחד ירפא חנם לעת הצורך לפי תורו המגיע. וכשהקהל בעל יכולת יותר, המדה היותר משובחת בזה היא שהמה יקבעו משכרת חדשית קבועה לרופא עבור זה שיטפל חנם בעניי הקהל תמורת פתקה שהחולה יביא מהם בכדי לזהות בכך אי יכלתו לשלם לשלם. (עיין בדומה לכך בערוך השלחן יו"ד סי' רס"א סעי' ו' גבי מוהל ע"ש).

ומה טובים ונאים המה קופות החולים לצורותיהם השונות רחבי - הממדים, המצוים פה בארצינו הקדושה, המה אוצרים בחובם ומסמלים כאחד שלשת הסימנים הגדולים שאומתנו מצטיינת בהם ומזדהים על ידיהם שהם: רחמנים, ביישנין, וגומלי חסדים. (עיין יבמות ע"ט).

8. שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן פ

... מכל הלין שנתברר נ"ל להלכה בנידון שאלתו דמר, שמותר לצלם מאמרים רפואיים או תורניים וכדומה, מספר או כתב עת הנמכר ורוכשים אותו למרות אזהרה שמופיעה בשער הספר או כתב עת שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל, כל עוד שהמטרה היא לשם לימוד ושימוש עצמי, ולא לשם מסחר וגם לא כדי להתלבש בטלית שאינו שלו ולהעלים מקור מוצאו. ואפילו כשידעינן שמטרת הקפידה והאזהרה היא גם על כגון דא בכל זאת לא חלה, וכדנתבאר היטב בדברינו בע"ה.