טור יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צז

כתב הרשב"א פת שאפאו בתנור עם הבשר יש מהגאונים שאסרו לאכול אותו הפת שריחו כטעמו ויש מתירין וכן נראה ע"כ וכן פסק רש"י דריח לאו מילתא היא ומותר לאוכלו אפי' בחלב ור"ת פסק דריח מילתא היא ומיהו דווקא בתנור קטן כמו שלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי וכתב בס' המצות ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים זהו תנור גדול:

בית יוסף יורה דעה סימן צז

ג (א) כתב הרשב"א פת שאפאו בתנור עם הבשר יש מהגאונים שאסרו וכו'. כ"כ בשער ד' של בית ג' (בקצר פו:) ובשער א' של בית ד' (בארוך טו.) האריך בדבר ואכתוב דבריו בסמוך:

ומ"ש רבינו וכן פסק רש"י דריחא לאו מילתא היא ורבינו תם פסק דריחא מילתא היא. בפרק כיצד צולין (פסחים עו:) גרסינן אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מאי טעמא מפטמי מהדדי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מאי טעמא ריחא בעלמא היא וריחא לאו מילתא היא ושקיל וטרי תלמודא במילתא ואיתא תו התם בגמרא תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזקייא למיכלה בכותחא וכתב רש"י (ד"ה אמר לך רב) דהלכתא כלוי והתוספות (ד"ה אסרה רבא) כתבו דהלכתא כרב וטענות שתי הסברות הלא הם מבוארות יפה בדברי הרי"ף (לב.) והר"ן (לב. ד"ה והא דתני) בפרק גיד הנשה ובפרק בתרא דע"ז (סו:) בדברי התוספות (ד"ה רבא אמר) וכתבו התוספות בפרק כיצד צולין (פסחים עו: ד"ה אסרה רבא) על דברי רבינו תם ובתנורים [הגדולים] שלנו נראה דמותר לאפות לחם עם אותו פשטיד"א הואיל ומכוסות היטב הוי כעין שתי קדרות ואפילו פלדוני"ש שיש להרחיק אין נראה לרבי שיהא אסור שיש אויר הרבה בתנור וההבל מתפשט עכ"ל. ובסמ"ג (לאוין קמ נג ע"ג) כתוב ועוד אומר רבינו יעקב דוקא בתנורים קטנים דנפיש טעם פיטומייהו שהתנורים שבימי חכמים קטנים היו אבל בתנורים גדולים כעין שלנו מותר לאפות פת עם צלי וכן כתב ג"כ סמ"ק (סו"ס ריג) והמרדכי (חולין סי' תרסו) וכתב סמ"ק ופירשו לי רבותי המחזיק שנים עשר עשרונים של מצות זהו תנור גדול ע"כ וכן כתב הגהות מיימוניות בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (אות ק) ובפרק ט"ו (ד"ק הל"ג) כתבו מצאתי כתוב דאפילו מאן דאמר ריחא לאו מילתא היא הני מילי בתנורים שלהם שפיהם למעלה אבל בתנורים שלנו שפיהם מן הצד מחזיק ריחו ומפטם כל מה שבצדו ולכן מודו כולי עלמא דלכתחלה אסור וזה היפך ממה שפירשתי לעיל פרק ט' עכ"ל ונראה דליתא להגה"ה זו שלא נודע מי בעל דבריה מקמי כל הנך רבוותא שלא חילקו בכך ואדרבה כתבו להקל בתנורים דידן. וגם הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א טו.) כתב וז"ל ובשם רבינו תם דוקא בתנור שהוא מקום צר אבל במקום רחב מותר וכן כתב הרז"ה ז"ל (סוף פ' כיצד צולין) דיש מי שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא ע"כ. נראה מדבריו דברחב קצת סגי ולא בעי מחזיק שנים עשר עשרונים כסמ"ק והתוספות (סו: ד"ה רבא אמר) והרא"ש (סי' ח) כתבו בפרק בתרא דע"ז על דברי רבינו תם דפסק כרב דדוקא בתנורים קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם ולכך נכנס ריח של זה בזה אבל בתנורים שלנו ופיהם פתוח אין לחוש וכתבו רבינו בסימן ק"ח (קסט.) וכתבו עוד התוספות (שם) דתחת המחבת שלנו שקורין טריפי"ד שאופין תחתיה פשטיד"א ריחא מילתא היא כמו בתנורים שלהם:

א (ב) וכתוב בהגהות אשיר"י פרק בתרא דע"ז (סי' ח) אף על גב דריחא מילתא היא שרי לן לכתחלה לאפות פשטיד"א שלנו שהן מכוסות למעלה בתנור עם הפת שהתנורים שלנו גדולים הם ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטיד"א ונבלע בתנור אע"פ שהפת רחוקה מן הפשטיד"א אסור לאכלה אפילו במלח והואיל וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולאו אדעתיה אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור ויאפה הפת עכ"ל: וכתוב על זה בהגהות שערי דורא (סי' לה ס"ק ו) אף על גב דרגילים האידנא כל הטפילות במחבת מכל מקום חוששין ויש שמקילין ומשימין הפשטיד"א בפי התנור ממש ע"כ:

ג (ב) והרא"ש בפרק בתרא דע"ז (סי' ח) הביא דברי רש"י ודברי רבינו תם ולא הכריע ביניהם ורבינו כתב בסימן ק"ח שמסקנת הרא"ש כרבינו תם ולא ידעתי מנין לו. ואפשר שטעמו מפני שהביא דבריו לבסוף. והרי"ף בפרק גיד הנשה (לב:) פסק כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא מיהו כתב דעד כאן לא שרי לוי אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה דהא שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחלה וכתב עוד דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה עם הכותח וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקייא למיכלה בכותחא לאו כרב בלחוד אסרה אלא אפילו כלוי אסירי למיכלינהו בכותח מאי טעמא כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית להו למיכלינהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטוויי בשר שחוטה בהדי נבלה לכתחלה. והר"ן (לב. ד"ה והא דתני) כתב טעם אחר דכיון שריח הבשר נרגש בהם הטועם אותם יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהן וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבשר בחלב ומשום הכי אסור משא"כ בבשר שחוטה שצלאה עם בשר נבלה שאין ריחה וטעמה של נבלה נרגש בשחוטה כלל ועוד שאפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין משום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו החמירו בו יותר מבשאר איסורים כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן משא"כ בשאר איסורין ע"כ. ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שכתב בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הל"ג) אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין זה בזה ואם צלאן הרי זה מותר ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר אלא טעמו של איסור ובפ"ט (הכ"ג) כתב פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב ע"כ. והרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א טו סוע"ב) אחר שהביא סברות הפוסקים בדין זה כתב ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דלכתחלה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי (תרומות פ"י סוף ה"ב) נראה דללוי אפילו לכתחלה שרי וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל עכ"ל וז"ל בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א י.) יש איסור שאוסר בריחו וכו' כיצד בשר נבלה שמן שצלאו וכו' ולא עוד אלא אפילו בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור וכן דג ובשר שצלאן בתנור אחד אסור לאכול הדג עם הכותח וכן הפת שאפאה בתנור אחד עם הבשר אסור לאכלו בכותח במה דברים אמורים בשנצלו בתנור אחד צר או כיוצא בו אבל אם נצלו במקום רחב הריח מתפזר ואין כחן גדול להיות כמתערב עם בשר השחוטה או הפת והדג ויש מי שהורה בכל אלה להתיר וכן הסכמת רוב גדולי המורים הראשונים והאחרונים ומכל מקום לכתחלה אסור לצלותם בתנור אחד צר עד כאן לשונו. וכתב רבינו דבריו בסימן ק"ח: והמרדכי (חולין סי' תרסה) והגהות מיימוניות פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (אות ע) כתבו וז"ל נהגו נקיי הדעת דמגנצ"א לתקן כיסוי לפשטיד"א או לפלדו"ן כשאופין אותם עם הפת אבל בלא כיסוי לא דהוי כפת חמה (פסחים עו:) וחבית פתוחה ואסור לאכול הפת עם חלב וע"פ הנקב שבכיסוי נהגו לכוף שפופרת שלא יצא הריח ואם שוב נבקע הכיסוי או השפופרת מותר דהוי דיעבד ובלבד שלא יגע הפת לשומן עכ"ל: וכתב המרדכי (שם) בשם ראבי"ה (פסחים סי' תקז) סברא אחרת היפך מסברת הרי"ף והרמב"ם והיא דרב לא אסר אלא בבשר שחוטה ובשר נבלה שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום אבל לית ליה הא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסורה לאכלה בכותח דלרב נ"ל דשרי ומזה הטעם נהגו למאן דאית ליה ריחא מילתא היא שהפת אינם מקפידין עליו ואוכלין אותו בין עם בשר בין עם גבינה וכן דעתי נוטה שבפשטיד"א ופלדוני"ש שנאפו יחד דריחא מילתא היא אבל הפת שעמו שרי אפילו בלא כיסוי גם מורי אבי היה נוהג בהן איסור אבל בפת לא עכ"ל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם ורוב המורים מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן להתיר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לצלותם בתנור צר: כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א יד סוע"ג) דמלישנא דפלוגתא דרב ולוי משמע דלא איפליגו אלא כשבשר שחוטה ונבלה אחד מהם שמן אבל כששניהם כחושין כולי עלמא מודו שהוא מותר דריחא כי האי לאו מילתא היא: וכתב עוד (שם טו.) דלא אמרו ריחא מילתא היא אלא דוקא לצלי אבל לקדרה ליכא למיחש כלל כדאמרינן התם (פסחים עו:) כעין שתי קדרות לא דכיון דכל אחד בקדרה בפני עצמה ליכא ריחא כולי האי ואמרינן נמי בפרק קמא דע"ז (יא:) לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים ע"כ וז"ל בתורת הבית הקצר (שם י.) ואם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור במקום צר ואפילו פה הקדרה מגולה מותר אפילו לכתחלה שאין ריח המתבשלים גדול כ"כ עכ"ל וכתבו רבינו בסימן ק"ח (קסט:) וכ"כ הר"ן בפרק קמא דע"ז (ג.) אמתניתין (יב:) דעיר שיש בה ע"ז דאפילו מאן דפסק כרב דאמר ריחא מילתא היא הני מילי בצלי אבל בקדרה לא. וכתב הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א טו.) שלמד כן מדמותיב בפרק כיצד צולין (פסחים עו:) לרב מדתניא אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ודייק עליה דמפני תערובת גופים קאמר אבל מפני תערובת טעמים שרי ומשני רבי ירמיה הכא במאי עסקינן כגון שצלאו בשתי קדרות בשתי קדרות סלקא דעתך אלא אימא כעין שתי קדרות ע"כ ופירש רש"י כעין שתי קדרות שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע. וק"ל למה למד למתבשלים דוקא דמשמע אבל בנצלים אפילו בשתי קדרות לא והא ההיא דפסחים בצלי היא ומדבעא ר' ירמיה לאוקמי בשתי קדרות אלא דאתמהינן עליה בשתי קדרות סלקא דעתך כלומר וכי פסח נצלה בקדרה משמע דאי לאו הכי הוה ניחא לן משום דכל שהוא נצלה בשתי קדרות אין הריח מתפשט להתערב עם מה שבקדרה אחרת וכן למאי דאסיקנא כעין שתי קדרות בצלי אסיקנא הכי ולא במבושל דוקא: כתוב בכתבי ה"ר איסרלן (תה"ד ח"ב סי' עו) דאפילו למאן דאמר ריחא מילתא היא מותר לצלות כבד בתנור עם תבשיל שמן ואין כאן בית מיחוש ונתן טעם לדבר ואין טעמו נראה בעיני: מצאתי כתוב (מרדכי חולין סי' תרסו, תשובות הרשב"א ח"א סי' תתמ"ט) בצל שצלאו עם דבר אסור הואיל שהוא חריף שואב טובא מידי דהוה אפת חמה וחבית פתוחה דאפילו מאן דאמר ריחא לאו מילתא היא מודה הכא עכ"ל: כתבו התוספות בפרק בתרא דע"ז (סו: ד"ה רבא אמר) אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאלה אסור ליתן עליה היתר כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי הגוי לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור ע"כ: כתב האגור (סי' אלף רסב) נשאל מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' פג) על פת שנאפה עם צלי של גוי בדיעבד והשיב רוב הפוסקים פסקו דריחא לאו מילתא היא בתנורים שלנו ואם יש פת אחרת דעתי נוטה דחשוב כמו לכתחלה ולמה תניח ההיתר ותאכל האיסור אבל אם יש דוחק למצוא פת אחרת יש לסמוך על המתירים עכ"ל. ואין דבריו נראים בעיני דדיעבד מותר גמור הוא ואפילו יש פת אחרת לפניו מותר לאכול מזו:

שו"ע יורה דעה צז:ג

פת שאפאו עם הצלי, ודגים שצלאן בתנור אחד עם הבשר, אסור לאכלם בחלב. והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול המחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח, מותר. ואם הצלי מכוסה, וכן פשטיד"א שמכוסה הנקב שבו, מותר אפילו בתנור צר. (ועיין לקמן סימן ק"ח כיצד נוהגין).

טור יורה דעה הלכות תערובות סימן קח

ריח של איסור שנתערב בהיתר כגון בשר נבילה שצלאו בתנור עם בשר שחוטה פליגי ביה רב ולוי רב אסר ולוי שרי ופסק רש"י כלוי דשרי וכן כתב בה"ג ורבינו תם פסק כרב דאסר ואפילו בשר נבילה כחוש עם בשר שמן שחוטה דריח כי האי מילתא היא וכתב הרשב"א הסכמת רוב המורים להתיר מכל מקום לכתחלה אסור לצלותם בתנור צר ואם בא לבשלם בקדירה כל אחד לעצמו אפילו בתנור צר ופי הקדירה מגולה מותר ואפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כל כך אוסר ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כרבינו תם ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחין אין לחוש פת חמה שמונחת על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסור לפי שקולטת הריח הרבה אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית סתומה מותר וכן מותר להריח בבת תיהא דיין נסך פירוש נקב שעושין בחבית להריח משם ביין אם הוא טוב:

בית יוסף יורה דעה סימן קח

א ריח של איסור שנתערב בהיתר וכו'. כבר נתבאר כל זה בסימן צ"ז:

ד פת חמה שמונחת ע"ג חבית פתוחה של יין נסך אסור וכו' אבל אם הפת צוננת וכו'. בפרק בתרא דע"ז (סו:) גרסינן האי בת תיהא ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על גב חבית של יין של תרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר רבי יוסי מתיר בשל חטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה והא דידי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי וכיון דקי"ל כרבי יוסי לגבי רבי מאיר ורבי יהודה בכולהו גווני שרי בר מפת חמה וחבית פתוחה ומיהו ה"מ בפת חטים אבל בפת שעורים אסור כדקאמר רבי יוסי:

ה וכן בת תיהא. כבר כתבתי שהוא מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא דשרי וכן פסקו כל הפוסקים:

ומ"ש רבינו פירוש נקב שעושין בחבית להריח וכו'. כן פירש"י והערוך (ערך תה) פירש שמהנקב שואפים ריח היין בפיהם ויודעים אם הוא טוב וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סימן רל"ד) שכך הם היו מפרשים ושכן פירש הרמב"ן ז"ל:

ו כתב הרשב"א (שם בתשובה) שאלת גוים הללו שמשימין פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין אותם בשמים מהו להריח בהם כבת תיהא דישראל מותר ביינו של גוי. תשובה. מסתברא שמותר להריח בהם אפילו לכתחלה לפי שאין היין נותן בהם כח ואין עושין כן ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבא ליתן התבלין טעם ביין וגם זה שמריח בהם אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין ומ"מ מסתברא דלבשמים דהבדלה אסור משום (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך:

ז וכתב עוד ובשמים של ע"ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח בהם דאסורים הן בהנאה דכל שעשוין להריח בהן כורד והדס היינו פלוגתא דאביי ורבא דפרק כל שעה (כה:) ולאביי נמי כל שמריח בהן לקלוט ריחן אסור דהיינו חנויות המעוטרות בורד והדס בפ"ק דע"ז (יב:) עכ"ל וכ"כ בארחות חיים (יין נסך סו"ס לא) וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל:

שו"ע יורה דעה קח

סעיף א

אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור א', ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר. ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה. ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים, ופיו פתוח, מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה. ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו, מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום. הגה: וה"ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי. (טור סימן צ"ז). ונוהגין להחמיר לכתחלה, אפילו בתנור גדול; ובדיעבד, להקל אפילו בתנור קטן. (ארוך כלל ל"ט ובתשובת ר"י מינץ ובהגהת ש"ד ואגור בשם מהרי"ל וטור בשם רשב"א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש"י וה"ג ורי"ף ורמב"ם). ואם אפה פת עם בשר, אסור לאכלו עם חלב, אם יש לו פת אחר (שם). וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור, אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר, דכל זה מקרי לכתחלה. אבל אם אין לו פת אחר בריוח, מותר בשניהם, דזה מקרי לענין זה דיעבד. (אגור בשם ר"י מולין). י"א דאין מתירין ריחא, אפילו בדיעבד, אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך). ובמקום הפסד אין להחמיר, בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י), אפילו סתום לגמרי. ואם האיסור דבר חריף, וכל שכן אם ההיתר דבר חריף, ריחא מלתא היא ואפילו בדיעבד אסור, אם שניהם מגולים. אבל אם אחד מהם מכוסה, אפילו בבצק בעלמא, מותר. (מרדכי פ' ג"ה ואו"ה). אם אפו או צלאו איסור והיתר תחת מחבת אחת, מגולין, אסור (תוספות) אפילו בדיעבד (שם בארוך). וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר, אסור לאכלו בחלב (ש"ד סימן ס' ומהרא"י). אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי' סוף הלכה מ"א ותשובת ר"י ואו"ה), אלא אם כן הזיע המחבת משניהם, דאז אסור אפילו בזה אחר זה, אם היו שניהם מגולין, דהוי ככיסוי של קדרה. (ד"ע ממשמעות הרא"ש סימן צ"ג, כדלעיל סימן צ"ג). י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מילתא ואוסר בדיעבד, היינו דוקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור. אבל בדאיכא ששים מן ההיתר, אפי' בכל מה שבתנור, מבטל האיסור. (שם בארוך כלל ל"ט די"ח). ולצורך הפסד יש לנהוג כן. י"א דאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד, אם התנור קטן והוא סתום, והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור. (ד"מ בשם הגהת סמ"ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס"ו ע"ב). ויש אומרים שאין לחלק. (ד"מ בשם מרדכי). ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין. ועיין לקמן סוף סימן קי"ח אם יש להחמיר לכתחלה לשפות ב' קדירות, וא' מהן של איסור, על הכירה או לצלות איסור אצל היתר.

סעיף ב

בד"א, בצלי. אבל אם בא לבשלם בקדרה, זה לעצמו וזה לעצמו, אפילו בתנור קטן ופיו סתום, מותר, ואף על פי שפי הקדרות מגולה. הגה: ודוקא שהתנור פתוח קצת, אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת, אסור. (מהרי"ו סימן מ"ד ואו"ה והגהת ש"ד בשם מהר"ם). ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין, אם האיסור וההיתר מגולה. (כך משמע בהגהת ש"ד). ובמקום הפסד מרובה יש להקל.

סעיף ג

אם יש שמנונית של איסור על המרדה שקורין פאל"א, אסור ליתן עליה היתר כל היום. מיהו כשאינה בת יומא, מותר להשתמש בה, משום דאי אפשר בענין אחר. הגה: כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות (ת"ח סימן ק"ל והגהת ש"ד ומרדכי).

סעיף ד

פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך, אסורה. ( ודווקא אם מונחת נגד המגופה). (ארוך כלל ל"ט). אבל אם הפת צוננת, אפילו אם החבית פתוחה, או פת חמה וחבית מגופה (פי' סתומה), מותר. ואם היה פת שעורים, אסור אם הפת חמה, אפילו חבית מגופה.

סעיף ה

מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית, לידע אם הוא טוב. הגה: אבל אסור לטועמו, אף על פי שאינו בולעו (ריב"ש סימן רפ"ח). ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה (בשערים בשם הגהות אשירי סוף ע"ז). אבל מותר לזלף סתם יינו, דמותר בהנאה (ארוך כלל ל"ט).

סעיף ו

שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך, מותר להריח בהם. אבל לבשמים דהבדלה, אסור.

סעיף ז

בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה, אסור להריח בהם.

זיעה

שו"ת הרא"ש כלל כ סימן כו
בני, שיחיה. ששאלת, על אלפס חולבת, אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר; נראה לי שאסור, ואפילו בדיעבד אם נעשה, הייתי אוסר הקדרה, כי הזיע העולה מן האלפס הוא כמו חלב. כדתנן בפ"ב דמכשירין: מרחץ טמאה (של מים שאובין), זיעתה טמאה וטהורה (כגון של מי מעין) בכי יותן; בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה, אם טמאה, זיעת כל הבית שמחמתה טמאה. ועוד שנינו התם: זיעת האדם טהורה; שתה מים טמאים והזיע, זיעתו טהורה; בא במים שאובין והזיע, זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן, דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר. נמצאת זיעת האלפס חולבת, היא כחלב, והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על קדרה מבחוץ, שאוסר הקדרה; ואפילו יש בקדרה ס' =ששים= כנגד הטפה, כי הטפה אוסרת כל סביבותיה. אלא שרבינו מאיר ז"ל היה אומר, אם יש בתבשיל שבקדרה ס' =ששים= פעמים ס' =ששים= של הטיפה, מותרת, שהטיפה אינה אוסרת אלא עד ס' =ששים=; ואם יש בתבשיל ס' =ששים= לבטל אותם ס' =ששים=, מותר. אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה; והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה.

בית יוסף יורה דעה סימן צב
ח כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל מחבת של חלב שנתנה בכירה תחת קדרה של בשר וכו'. בתשובה (כלל כ' דין כ"ו) כתב כן והביא ראיות לדבר וכתב שצריך ששים פעמים ששים להתירה כדין טיפת חלב שנפל על קדרה מבחוץ וכתב בכתבי ה"ר איסרלן (תה"ד ח"ב) סימן ק"ג דשיעור הרחקה אם אין היד סולדת בקדרה של בשר מחמת הזיעה אפילו אם היה הזיעה עולה מותר אם לא שהקדרה רותחת בפני עצמה:

שו"ע יורה דעה צב
מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה. הגה: אם היה חלב במחבת, בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה (ארוך), וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה (פסקי מהרא"י סימן ק"ג). וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד).

ערוך השולחן יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צב
סעיף נד
מחבת של חלב ויש בה חלב ונתנוה בכירה תחת קדירה של בשר ולא כיסו המחבת באופן שהזיעה עולה מן המחבת אל הקדירה [בתנורים שלנו א"א להיות כזאת] הזיעה עולה ואוסרתה מפני שנבלע בקדרה ואם אין ס' בקדירה נגד החלב שבמחבת אסורים הקדירה והבשר מפני שהזיעה עולה למעלה ונכנס להבשר בד"א שהקדירה קרובה כל כך למחבת עד שהיד סולדת בזיעה היוצא ממנו ומחממת את הקדירה אבל אם הקדירה רחוקה מן המחבת עד שאין היד סולדת בו מחמת הזיעה או שהמחבת היא מכוסה מותר ומטעם זה תולין בשר ליבש על הכירה אע"פ שמבשלין לפעמים קדרות של חלב על הכירה מפני שהבשר הוא רחוק הרבה ממנו וזה שהתרנו במחבת מכוסה אף שנוגעות זו בזו לית לן בה מידי דהוה אשתי קדרות בתנור שנוגעות זו בזו שאין אוסרין זה את זה הנגיעה דאין בלוע יוצא מקדירה לקדירה בלא רוטב וקילא מבשר וגבינה חמים שנוגעים זה בזה דאם האחד שמן אוסר את חבירו אבל בקדרות אפילו כשבלוע בשמנונית לית לן בה לכן אם אפו בתנור פלאדין של חלב והושיבו את הפלאדין בעצמו בקרקעיתו של תנור ואח"כ באותו מקום הושיבו שם קדירה של בשר רותח דכיון שאין החלב בעין דינו של מקום זה כקדירה והוי כשתי קדרות הנוגעות זו בזו [ט"ז סקכ"ט] וע' בא"ח סי' תנ"א סעיף כ"ב [ובמג"א שם סקמ"ד ודו"ק] [עי' פ"ת סק"ד לחלק בין זיעת משקין לזיעת אוכלין ואין חילוק רק שתלוי בשומן]:

סעיף נה
והנה בדין זיעה מתברר לנו ממשנה דמכשירין [פ"ה מ"י] דלא שייך זיעה אלא במקום המוקף ולא במקום גלוי כמו בכירה שהקדירה התחתונה נתונה בה ועליה עומד העליונה ועולה הזיעה סביב סביב שאין לה מקום לצאת אבל במקום גלוי כבתנורים שלנו שיש אויר הזיעה עולה באויר ואינו אוסר הקדרה הסמוך לו וגם מתברר משם דדווקא כשהעליון אין בו תבשיל חם דאם יש בו ג"כ תבשיל חם שזיעה עולה ממנו ג"כ אין הזיעה של התחתון פועל בו והכי תנן התם המערה מחם לחם ומצונן לצונן ומחם לצונן טהור מצונן לחם טמא ופי' הרמב"ם לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא וכו' עכ"ל הרי מבורר דדווקא כשקצהו בכלי החם הטמא כלומר שקצהו מוקף בהתחתון אבל בלא זה אין הזיעה פועלת בו וגם מדקאמרה מחם לחם טהור ופירשו מטעם שכיון שהעליון חם אין פעולת התחתון ניכר בו ע"ש [וכ"כ הרע"ב ותוי"ט ע"ש ומוכח להדיא כדברינו ולפ"ז אצלנו שהבישול במקומות הגלויים אין הזיעה אוסרת כלל והוי כנפסק הקילוח כמובן וגם אם העליון חם אין הזיעה פועלת ומ"ש הב"י בשם מהרא"י הכוונה קדירה בלא משקה או כשהיא מכוסה ובתשו' הרא"ש כלל כ' דין כ"ו מפורש כן ומה שהקשה בחידושי הגהות בטור שם ל"ק כלל לפמ"ש ע"ש ודו"ק]: