מלאכה שנעשית בשבת ע"י גוי וע"י ישראל

חולין טו.

המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים...

תני תנא קמיה דרב: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, ומשתיק ליה רב. מאי טעמא משתיק ליה? אילימא משום דסבירא ליה כרבי יהודה, ותנא תני כרבי מאיר, משום דסבירא ליה כרבי יהודה, מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה? ועוד, מי סבר לה כרבי יהודה? והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה - מורי להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא - דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ!

בבא קמא עא.

המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי ר"מ; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. מ"ט דר' יוחנן הסנדלר? כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה: (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם - מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי מה קדש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה! ת"ל: לכם, שלכם יהא. יכול אפילו בשוגג? ת"ל: (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר: מעשה שבת דרבנן. מ"ד דאורייתא, כדאמרן; ומ"ד דרבנן, אמר קרא: קדש הוא, הוא קדש ואין מעשיו קדש.

בית יוסף אורח חיים סימן שיח

ופסק הרי"ף כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג). וכתב הר"ן (שם ד"ה גרסינן) דטעמא משום דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה (עירובין מז.) דלא איתמר בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר אבל אנן דקיימא לן דהלכה איתמר נקטינן כרבי יהודה ועוד דרב גופיה כי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ [ואנן] הא שכיחי עמי הארץ גבן. וכתב הרב המגיד בפרק ו' שכן כתבו הגאונים (בה"ג הלכות שבת כב:, שאילתות דרב אחאי גאון פרשת שלח שאילתא קכח) ושכן הכריע הרמב"ן ז"ל (חולין מהדורת רייכמן טו. ד"ה ר' יהודה, מלחמות שבת יז.). ולזה נוטין דברי הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' יח) אבל התוספות כתבו בפרק קמא דחולין מורי להו כרבי מאיר. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפרק כירה (לח.) כרבי מאיר. וכן פסק סמ"ג (לאוין סה יד. יט ע"ד) וספר התרומה (סי' רמח) אלא שסמ"ג כתב (שם יד.) דכיון דכי דריש בפירקיה דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ הילכך כרבי יהודה נדרוש אנן: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן הכי נקיטינן:

שו"ע או"ח שיח

א.      המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

ב. השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת); אבל המבשל, (או עשה שאר מלאכה), לחולה, אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו. הגה: ואפי' בישל ע"י אינו יהודי, אסור בשבת. (תוספות פ"ק דגיטין ור"ן פ' אין מעמידין). ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפי' היה חולה מבע"י, אסור לבריא בשבת  משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם א"ח).

משנה ברורה שם

(ב) בשבת - וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:

(ד) לעולם - ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן ומ"מ מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה. כתב המג"א בשם הרשב"א דגם הקדירה שבישל בה בשבת אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה:

(ה) מותר למו"ש מיד - ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו.

(ז) גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:

ביאור הלכה סימן שיח ד"ה המבשל בשבת

* המבשל בשבת או שעשה וכו' - ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ע"ש דראיתו משבת ל"ח ע"א דאמר שם מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא קעביד מעשה וכו' ולא אמר משום דהוא דרבנן ולפלא דשם רצה הגמרא לומר דאפילו במזיד מותר בו ביום מטעם זה כדאיתא שם בהדיא ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא דרבנן ולכן הוצרך הגמרא לטעם זה וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד והביא לזה סוגיות מפורשות וכן פסק הרמב"ם דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהן עד מו"ש [אך זה צריך לעיין דכתב שם הגר"א דבמלאכה דרבנן ר"י סבר כר"מ ומשמע שם דבין לענין שוגג ובין לענין מזיד וכן משמע מהרמב"ם שפסק במטביל דבמזיד לא ישתמש בהן עד מו"ש ומשמע דבמו"ש מותר אפילו לו ואמאי הא לדברי הרמב"ם דפסק כר"י דבמלאכה דאורייתא במזיד אסור לעולם גם בדרבנן צריך להיות במזיד כן דהא ר"י סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן אבל במזיד גופא לא מצינו בגמרא שיחלוק ר"י בין דרבנן לדאורייתא וצ"ע] שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ט:יא

ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג, מותר אפילו לו אפילו בו ביום. ואם במזיד, אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל. ואם עשה מלאכה דרבנן, נראה לי אם בשוגג, מותר אפילו לו ואפילו בו ביום. ואם במזיד, אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד.

שו"ע או"ח רעו

סעיף א

א"י שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת) אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה. הגה: או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה (מרדכי פ"ק דשבת), מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. וה"ה לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה  בשבילו. הגה: מיהו אם עשה א"י בבית ישראל, מדעתו, אין הישראל צריך לצאת אע"פ שנהנה מן הנר או מן המדורה (טור).

סעיף ב

ישראל וא"י שהסיבו יחד והדליק א"י נר אם רוב א"י, מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה, אסור. ואם יש הוכחה שלצורך א"י מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אע"פ שרוב ישראל, מותר. הגה: י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ו.

סעיף ג

אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אע"פ שגם הם צריכים לו אין זה לצורך הא"י, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל. הגה: ומותר לומר לא"י לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא (רבי ירוחם והגהות מרדכי פ"ק דשבת והגהות מיימוני פ"ו).

סעיף ד

אם יש נר בבית ישראל ובא א"י והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, אבל לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ אסור. הגה: ומותר למחות בא"י שבא להדליק נר או להוסיף שמן (טור).

סעיף ה

בארצות קרות, מותר לא"י לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור; ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא.

שבת קנ.

משנה. לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו.

גמרא. (פשיטא) מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו? - אמר רב פפא: חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי: אמירה לנכרי שבות! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא חבירו ישראל, הא קא משמע לן: לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים, אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? ומתניתין מני - כרבי יהושע בן קרחה. דתניא: לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה - דכתיב (ישעיהו נח) ממצוא חפצך ודבר דבר; דיבור - אסור, הרהור - מותר.

עירובין סז:-סח.

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! - אמר ליה: נסמוך אשיתוף. - אמר ליה: הא לא שתפינן! - נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא - מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן - עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה: דתניא], הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי - שבות, ואינה דוחה את השבת! אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.

גיטין ח:

והקונה שדה בסוריא - כקונה בפרוארי ירושלי'; למאי הילכתא? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס"ד? כדאמר רבא: אומר לעובד כוכבים ועושה, ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה; ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן.

טור אורח חיים סימן שז

אסור לשכור לו פועלים ולא לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ואסור לומר לו אפי' קודם השבת לעשותו בשבת. ובספר המצות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה ואע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה וכ"כ בעל התרומות ומסתברא קצת לאיסור כתב הרמב"ם ז"ל שאמירה לעכו"ם מותרת בשבות דרבנן בדבר שיש בו צורך מצוה כגון שאומרים לו לעלות באילן להביא שופר לתקוע בו תקיעה של מצוה או שיש בו קצת צורך חולי כגון שאומרים לו להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו התינוק או המצטער אבל התוס' כתבו שאסור לומר לו להביא שום דבר אפי' דרך כרמלית אפי' ספר ללמוד בו שיש בו מצוה שלא התירו אמירה לעכו"ם אלא לצורך מילה שהיא גופה דוחה השבת

בית יוסף שם

ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ סי' ו) בשם רב סעדיה שדקדק כן מהגמרא (ב"מ צ.). ואף על פי שהרא"ש דחה ראייתו מכל מקום בעיקר דינא אפשר דמודה ליה ולזה כתוב דין זה ברמזים (ב"מ שם) סתם לאיסורא. וגם בנמקי יוסף בפרק הנזכר (ב"מ נג. דבור ראשון) כתב בשם הרשב"א כדברי רב סעדיה ושהר"ן (חי' ב"מ צ. ד"ה ולענין) דחה ראיה זו כעין שדחאה הרא"ש והביא ראיה אחרת לאסור מדאיצטריך היתרא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לנכרי לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו (שבת קנג.) הא בלאו הכי אסור וכן פוסק הר"ן בהדיא בפרק שואל (סד: ד"ה תנו) גבי מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה וכו' דאמירה לגוי לא שנא אמר לו עשה מלאכה פלוני למחר לא שנא אמר לו עשה אותה היום וכן כתוב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תתעה) יהודי שנתן מעות לגוי להשכיר לו פועלים לבנות אסור וכן פסק הרא"ש בהדיא בפרק קמא דשבת (סי' לו) גבי אין משלחין אגרות ביד גוי (שבת יט.) וכן כתב המרדכי שם (סי' רמט) וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה, יט ע"ג) והתרומה (סי' רכב) וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' (ה"א) וכתב הרב המגיד שכן דעת המפרשים ז"ל. וכתב הרמב"ם שם שאף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת אסור:

ובסמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שא) התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה וכו'. וכן כתוב בהגהות בפרק ו' (אות א):

ג כתוב בפסקי הרא"ש בפרק השוכר את הפועלים (סי' ו) בשם רב סעדיה שאסור לומר לגוי מערב שבת הילך מעות וקנה לי כך וכך בשבת וכתבו רבינו ירוחם בחלק י"ב (נתיב י"ב, פג ע"ב). וז"ל הגהת מרדכי בפרק קמא דשבת (סי' תנב) מכאן אסר ר"ש ב"ר ברוך ליתן לגוי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת כדאשכחן גבי חמץ ישראל וגוי שהיו באים בספינה וכן כתוב בהגהות מיימון פרק ו' (אות ב) וכתבו הגהות מיימון (שם) ולא דמו לכל הנהו דשרו בית הלל עם השמש (יז:) דכולהו אי בעי עביד מחר אי בעי ימתין ונמצא דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד אבל הכא אי אפשר כי אם למחר ביום השוק עכ"ל. ונ"ל דיום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין דאפילו אינו יום השוק כיון שהוא אומר לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומר לו שיעשה בשבת:

ד כתב המרדכי בפרק קמא דשבת (סי' רמט) וז"ל ובסמ"ג פסק דמותר לתת לגוי מעות מערב שבת לקנות מה שירצה ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת או למסור לו בגדים למכור ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת אלא מכור וקנה לי לכשתחפוץ עכ"ל ובסמ"ק (סי' רפב עמ' שב) מתיר ליתן לגוי מערב שבת מלבושים למכור כל שקצץ לו שכר דדמי למשלח אגרות ביד גוי וקצץ לו שכר דשרי (שבת יט.) ומשמע מדבריו שאם לא קצץ לו שכר אסור דומיא דאגרות. ונראה דבשלא קצץ לו שכר מותר ליתן לו ברביעי ובחמישי דומיא דאגרות (שם) זולתי לדעת הרמב"ם (פ"ו ה"כ) והרי"ף (ז.) דאף באגרות אסור כל שלא קצץ לו שכר כמו שנתבאר בסימן רמ"ז (ב"י ד"ה ומ"ש בשם):

ה כתב הרמב"ם שאמירה לגוי מותרת בשבות דרבנן וכו'. בפרק ו' (הל' ט - י) וזה לשונו דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן וכו' וכתב הרב המגיד זה מוסכם מהגאונים שדוחין שבות דשבות לגבי אמירה לגוי במכשירי מילה אף על פי שאין דוחין את השבת ולמדו כן ממה שאמר בפרק הדר (עירובין סז:) שמותר לומר לגוי להביא חמין (לגוי) [לתינוק] דרך מבוי שאינו מעורב ומכאן למד רבינו לכל המצות ויש חולקים ואומרים דמילה שאני דניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אסור וכן סוברים שאינו מותר אלא במקום חולי גמור עכ"ל וגם הר"ן כתב שתי סברות אלו בסוף פרק ר' אליעזר דמילה (נו. ד"ה אבל). וכתוב בסוף הגהות אחרונות דמרדכי (סי' תעד) שראבי"ה (סי' שצא ד"ה מי האדם) סובר כהרמב"ם: וכתוב עוד שם בשם ראבי"ה (שם ד"ה ואומר אני) דאמירה לגוי בדאורייתא נמי לא אסירא אלא בדבר שאי אפשר למצוא תקנה על ידי ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון ברשות הרבים דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם שרי אמירה לגוי והיכא דאיכא למימר דילמא אתי לאיחלופי ברשות הרבים אסור אמירה לגוי אפילו באיסור דרבנן ואפילו לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאשתפוך חמימי (עירובין סז:) עכ"ל. והא דהתיר בדבר שאפשר למצוא תקנה על ידי ישראל לעשותו וכו' אפשר דלא התיר אלא לדבר מצוה דוקא אבל שלא לדבר מצוה לא. ומכל מקום אין דבריו מובנים לי שכתב והיכא דאיכא למימר דילמא אתי לאיחלופי ברשות הרבים אסור אמירה לגוי וכו' שזה סותר מה שכתב קודם לכן בסמוך שאם אפשר לעשותו כגון ברשות הרבים דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם שרי וצריך עיון: כתב הר"ן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (נו. ד"ה ונמצא וד"ה אבל) בשם בעל העטור (הל' מילה מט ע"א) שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת וטעמו לפי שהוא מפרש השמועה בענין דשרי אמירה לגוי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה כדברי בה"ג (הלכות מילה, כג ע"ג) והוא משוה שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותם הרמב"ם לפי שטתו אבל הרי"ף (נה: - נו.) והרמב"ם חולקים על זה דאפילו לצורך מילה לא התירו אמירה לגוי בדבר שאסור מן התורה וכל שכן שהסוברים כדעת התוספות שכתב רבינו בסמוך דאסרי בהא דבעל העטור דהא אפילו בשבות דשבות אסרי:

אבל התוספות כתבו שאסור לומר לו להביא שום דבר וכו'. בפרק קמא דגיטין (ח: ד"ה אע"ג) ובפרק מרובה (ב"ק פ: ד"ה אומר) וכן כתוב בהגהות פרק ו' (אות כ, ד"ק ה"י) בשם סה"ג (סמ"ג עשין כח, קטו ע"ג) שפסק רבינו יצחק דדוקא משום מילה שהיא גופה דחיא שבת התירו אמירה לגוי או משום ישוב ארץ ישראל בדבר שאין בו אלא משום איסור שבות אבל משום מצוה אחרת כגון להביא ספר תורה דרך כרמלית וכה"ג אסור לומר לגוי לעשותו עכ"ל וזהו דעת רבינו שכתב בסימן של"ח (קיב:) שאבי העזרי (ראבי"ה סי' תשצו) התיר לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לגוי במקום מצוה שרי ואני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לגוי אלא בדבר שהוא עצמו דוחה שבת כגון מילה עכ"ל. וכן נראה שהוא דעת הרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' רצז, תשט) שאין אומרין בשבותין זו דומה לזו ואין לנו בהם אלא מה שהתירו בפירוש שהרי לעיתים מתירין אותם מחמת דבר אחר שיראה קל שמעלה וכותב בשבת בערכאות של גוים מפני קניית בית בארץ ישראל ולעיתים מעמידין אותם אפילו במקום כרת החמור כהזאה ואזמל (פסחים צב.) עכ"ל (וכ"כ בדרכי משה סימן של"א בשם הר"ן פרק חבית (סא. ד"ה ובמקום) ומגיד משנה פרק ו' דשבת (ה"ט)):

שו"ע או"ח שז

סעיף א

ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. הגה: וב"א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו (ת"ה סי' ס"א).

סעיף ב

אסור לשכור פועלים ולא לומר לא"י לשכור לו פועלים בשבת, אע"פ שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לא"י לעשותו; ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת, אסור; אבל מותר לומר לו אחר השבת: למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אע"פ שמבין שמתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.

סעיף ג

אסור ליתן לא"י מעות מע"ש לקנות לו בשבת, אבל יכול לומר לו: קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת.

סעיף ד

מותר לתת לא"י מעות מע"ש לקנות לו, ובלבד שלא יאמר לו: קנה בשבת. הגה: וכן מותר ליתן לו בגדים למכור, ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (ב"י בשם סמ"ג). מי ששכר א"י להוליך סחורתו, ובא הא"י ולקחה מבית ישראל בשבת, אסור; והיו עונשין העושה (רבינו ירוחם חי"ב).

סעיף ה

דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם  מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי' תקפ"ז פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג.

ערוך השולחן אורח חיים סימן רמג

סעיף ד
והנה בשבותי שבת יש אמירה לעכו"ם שבות והיינו שכל מלאכה שאסור לנו לעשות אסור לנו לומר לעכו"ם שיעשה בעדינו בין שנאמר לו בשבת ובין שנאמר לו קודם השבת שיעשה בשבת ובין שנאמר לו בשבת שיעשה אחר השבת כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ו וכתב שאע"פ שא"צ להמלאכה בשבת ומטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן ע"ש אבל רש"י ז"ל בפ"ק דעבודה זרה [ט"ו. בד"ה כיון ע"ש] כתב וז"ל ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום ממצא חפצך ודבר דבר דיבור אסור עכ"ל ובספ"ק שם [כ"ב.] פי' טעם אחר משום שמיחזי כשלוחו ע"ש וצריך לשני הטעמים דמטעם ודבר דבר אין האיסור רק כשאומר לו בשבת עצמו אבל אם אומר לו קודם השבת לא שייך זה ובזה הוה האיסור משום שליחות ואע"ג דאין לו שליחות מ"מ לחומרא יש שליחות [ב"מ ע"א:]:

סעיף ה
וכתב הרמב"ם בפ"ו דין ח' ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה זו בשבת אע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לו לעשות וימצא הדבר מוכן מיד וכיון שאסרו בכדי שיעשו הרי לא ישתכר כלום עכ"ל ואפילו אם העכו"ם עשה מעצמו בשביל הישראל מלאכה דאורייתא והישראל לא בקשו כלל שיעשנה מ"מ אסורה בו ביום ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו כמו שיתבאר בסי' שכ"ה כמה פרטי דינים בזה [ושכר שבת אסרו לגמרי כמ"ש בסעי' ט"ז]: