1. שבת צג:-צד:

משנה. המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב ורבי שמעון פוטר:

...את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכו' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ואמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו אמר רבא ומודה רבי שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב פשיטא דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור ספר תורה להגיה ולקרות בו קא משמע לן.

2. רש"י שם

ור' שמעון פוטר - אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו - הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון.

3. רשב"א שם

פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פי' משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש, וא"ת אם כן תופר יריעה שנפל בה דרנא לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, י"ל דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש ומלאכה הצריכה ממש היא, והמוציא ריח רע כל שהוא ששנינו בפרק אמר ר' עקיבא (צ' א') שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן, וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.

4. תוספות יומא לד: ד"ה "הני מילי באיסורא דאורייתא"

...והא דפטר ליה ר"ש לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר' יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר"ש כיון דהוי פסיק רישיה ועוד דר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה אע"ג דבשאר מלאכות פטור משום מלאכת מחשבת כדאיתא בספ"ק דחגיגה (דף י.) ומתעסק נמי דפטור בשאר מלאכות מטעם מלאכת מחשבת מחייב ר' שמעון בחבורה והבערה כדאמר פ' ספק אכל (כריתות דף יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלא היינו טעמא דרבי שמעון דפטר משום דבעינן מלאכה הצריכה לגופה דילפינן ממשכן ואפילו בחבורה והבערה ס"ל דבעינן צריכה לגופה כדמוכח בר"פ אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה.)...

5. חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף צד עמוד ב

פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפי' לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו, וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה, וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאינה צריכה לגופה חוץ מפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא (ע"ה א') אע"פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה, וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה.

6. שבת כט:

משנה. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם:

7. שבת לא:

כחס על הנר כו'. רבי יוסי כמאן סבירא ליה אי כרבי יהודה סבירא ליה אפילו בהנך נמי ליחייב ואי כרבי שמעון סבירא ליה פתילה נמי ליפטר אמר עולא לעולם כרבי יהודה סבירא ליה וקסבר רבי יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר אמר ליה רבה מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא אמר ליה שאני התם כיון דכתיב (במדבר ט) על פי ה' יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי ורבי יוחנן אמר לעולם כרבי שמעון סבירא ליה ומאי שנא פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן מנא אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם שמע מינה:

8. רמב"ם שבת א:ז

כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.

השגת הראב"ד: כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. א"א רבינו חננאל ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

9. שו"ע או"ח שטז:ח

שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב והחובל בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב; ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור, ולהרמב"ם חייב.

10. משנה ברורה שם ס"ק לד

(לד) ולהרמב"ם חייב - אפילו שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן:

11. ערוך השולחן שם

יח. כתבו הטור והש"ע סעיף ז' הצד נחשים ועקרבים בשבת או שאר רמשים המזיקים אם לרפואה חייב ואם בשביל שלא ישכנו מותר עכ"ל וזהו משנה בפ"ב דעדיות והובא בשבת ספי"ג ומפרש שם דאע"ג דבמשנה תנן פטור הך פטור הוא פטור ומותר והטעם דהא זהו מלאכה שאינה צריכה לגופה ובמקום היזק לא גזרו רבנן ואם היה נזק ברי כגון שרודפין אחריו מותר גם להורגן כמו שיתבאר אך בכאן מיירינן שאין הנזק ברי לפיכך איסור תורה אין לעשות בשביל זה אך איסור דרבנן והיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה לא העמידו רבנן דבריהם בחשש נזק ואם לרפואה חייב מפני שכשיצודם לרפואה הלא מתכוין לצודם והוה מלאכה הצריכה לגופה ולפיכך חייב ואין זה בחולה שיש בו סכנה והרפואה בדוקה דא"כ הא מותר לחלל שבת אלא דמיירינן או בחולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנה ואין הרפואה בדוקה:

יט. והנה זהו נכון לשיטת הפוסקים דקיי"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה אבל להרמב"ם בפ"א דפסק כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א"א לפרש דבשביל שלא ישכנו הוה ההיתר מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה ובאמת כתב הרמב"ם ספ"י וז"ל רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אע"פ שאינם ממיתים הואיל ונושכין מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עכ"ל והך דאם לרפואה חייב השמיט משום דכתב מקודם דשקצים ורמשים שיש במינן צידה הצדן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד עכ"ל וממילא דגם לרפואה חייב וזהו שכתב הואיל ונתכוין לצוד צריך ביאור דאפילו לא נתכוין לצוד הא הוי פסיק רישא אמנם הכוונה כן הוא דבצידה כשלא נתכוין לצוד אלא להגן שלא ישיכנו אין זה בכלל צידה כלל דצידה עיקר כונתו לצודו לרשותו ובכאן עיקר כונתו להרחיקו והוה היפך ממש מצידה ולכן גם ענין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך כאן דאין זה מלאכה כלל כיון שהוא היפך מעיקר כוונת המלאכה כמ"ש וזהו שאמר שם והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' כופה עליו כלי כלומר דבכה"ג לא הוי בכלל צידה [ומ"ש המג"א סקי"ב שאין במינן נצוד הוא דבר תמוה וכבר השיג עליו הא"ר ובת"ש כתב דטעות הדפוס הוא וכצ"ל שיש במינן נצוד ועי' מחצית השקל ופרמ"ג ואין נ"מ בזה וכונת הרמב"ם כמ"ש] [ובזה מתורץ קושית בה"ג בתוס' ריש שבת ד"ה הצד ע"ש ודו"ק]:

כ. וזהו בענין צידת המזיקין ואיך הדין להרגם כן הוא שכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתין ודאי נהרגין בשבת אפילו אין רצין אחריו דאם רק נראו הוי פיקוח נפש ודוחה את השבת ושארי מזיקין כגון נחש ועקרב במקום שאין ממיתין וודאי אם רצים אחריו מותר להרגם דזהו פקוח נפש ואם לאו אין כאן פקוח נפש ואסור אבל מותר לדרסם לפי תומו ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מכוין כן הוא לשון רבינו הב"י בסעיף י' וזה אינו אלא למאן דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור והאיסור הוא מדרבנן התירו בזה שיש חשש נזק אבל להרמב"ם ודאי אסור במתכוין וזה שאמרו בגמ' [קכ"א:] נחש ועקרב דורסן לפי תומן ה"פ כשהוא הולך לתומו ונחש ועקרב בפניו א"צ לסור מהם אלא הולך כדרכו ואם מתו ע"י דריסתו עליהם מתו הואיל ולא נתכוין כן פירש"י שם [ד"ה דילמא] וממילא דאפילו לר"י מותר דאין כאן פסיק רישא ודבר שאין מתכוין אפילו לר"י האיסור הוא רק דרבנן ומשום חשש נזק מותר וראיתי מי שטרח להעמיד דברי הרמב"ם שכתב ברפי"א דמותר לדורסם לפי תומן הכונה אפילו במתכוין להורגם [מ"מ שם] והטעם משום דנחש ועקרב ע"פ רוב בכל מקום ממיתין ויש בזה סכנת נפשות אבל בשארי מזיקין אסור [מג"א סקכ"ג] ודברים תמוהים הם כמו שנבאר בס"ד:

מקלקל

12. שבת קה:-ק"ו.

משנה הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רחב הסיט כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט.

גמרא. ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואף על פי שמחלל את השבת יצא ידי קריעה לא קשיא הא במת דידיה הא במת דעלמא והא מתו קתני לעולם במת דידיה ובהנך דלאו בני אבילות נינהו ואי חכם הוא חיובי מיחייב דתניא חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו סלקא דעתך אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה לא צריכא דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לא צריכא דלאו אדם כשר הוא ואי דקאי בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה לא צריכא דלא קאי בשעת יציאת נשמה.

תינח מתו אלא חמתו אחמתו קשיא חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה אמר רבי אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו וכהאי גוונא מי שרי והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד אמר רבי אבין מאי קראה +תהילים פא+ לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא רבי אבא תבר נכתמא....

וכל המקלקלין פטורין תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין פטורין מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון מאי טעמא דרבי שמעון מדאיצטריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין.

13. חידושי הריטב"א שם

וכתב רש"י ז"ל דהא [ד]אמרינן הכא ובכל דוכתא דמקלקל בחבורה פטור לר' יהודה וחייב לר"ש, לא איתפרש היכן היא דלא אשכחן שום דוכתא דאיפליגו בה בהדיא, וכתב הוא ז"ל דנפקא לן ממאי דאיפליגו בעלמא במלאכה שאינה צריכה [לגופה] ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר, וטעמא דר' שמעון משום דכולהו מלאכות דמשכן תיקונם לגופם ולפיכך כל מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שהתיקון והצורך הוא חוץ לגופה לא חשיבא מלאכה וכמאן דליתיה דמי, ור' יהודה מחייב משום דסבר דתיקון שהוא חוץ לגופה כך הוא חשוב כתיקון שבגופה, מעתה גבי מילה והבערת בת כהן דאחשבא רחמנא מלאכה כדאיתא בסמוך, יש בהן קלקול בגופם, שהוא חובל את הקטן ועושה בו מכה ומקלקל בגופה של אשה להורגה, אבל יש תיקון חוץ לגופם שמקיים גזרת המלך ומביא התינוק בברית ומכשירו לתרומה ואכילת קדשים ובת כהן עושה לה כפרה במיתה, ר"ש סבר דתיקון שחוץ לגופם לא חשיב כלל וכמאן דליתיה דמי והוה ליה קלקול גמור, וכי חייב רחמנא בהו משום קלקול גמור חייב, מעתה אפי' חובל ומבעיר להזיק חייב, ור' יהודה סבר דתיקון שחוץ לגופם חשיב תיקון ומפני אותה תיקון חייב רחמנא בחובל ומבעיר, אבל חובל ומבעיר להזיק פטורים ואינו חייב אלא בחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו שיש בהם תיקון.

ואמרינן מ"ט דרבי שמעון דמחייב באלו יותר משאר מקלקלים דאיהו ודאי צריך טעמא, ואמרינן מדאיצטריך רחמנא למישרי מילה בשבת ולמיסר הבערת בת כהן מכלל דמלאכות נינהו, דאי מבעיר בעלמא פטור אמאי אסר רחמנא הבערת בת כהן וכי מפני שהבערתה מצוה גריעא דלא למדחי שבת.

ורבי יהודה אמר התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי בפ"ק דיבמות מה [לי] לבשל פתילה מה [לי] לבשל סמנין מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי, פרש"י דבישול פתילה בשול וחייב עליו שאינו מקלקל את האבר אלא מתקן הוא כמבשל סמנים לצורך המשכן, ומילה נמי תיקון גברא כמו תיקון כלי, ולא נהירא דהא ודאי אין דין תיקון המילה שהוא בגופו כתיקון הכלי שאין מקלקל בו כלום, וכן בישול פתילה של אבר כדי להטילו לגופה של אשה לאבדו שם ולשרפה אינו כבישול סמנין שמתקנן לצבוע בהם, ועוד דא"כ למה אומר רש"י ז"ל דמחייב ר' יהודה בחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, שזה ודאי עושה קלקול בגופו של נחבל, וכיון שכן דחובל ומבעיר דמילה והבערה חדוש [הוא] אין לנו אלא כמותם, ועוד הניחא דין שריפה שאר מיתות ב"ד דאסר רחמנא מאי איכא למימר דהתם ליכא למימר אלא קלקול דהריגה לחיובי עליה משום נטילת נשמה, ועוד כיון דר' יהודה סובר דתיקון שהוא חוץ לגופו חשיב תיקון מי הכריחנו לומר דמילה והבערה תיקון גמור בגופם, ומיהו בזו י"ל דלרבותא נקט תלמודא דמילה והבערה מלאכות גמורות ותיקון [בגופם], אבל הוא הדין כל שיש תיקון חוץ לגופם כשאר חייבי מיתות וחובל וצריך לכלבו, והנכון אף לשיטת רש"י ז"ל דר' יהודה הכי קאמר מה לי בשול פתילה וכו' כלומר דלדידי ניחא [ד]כך הוא מילה ושריפת בת כהן כיון שיש תיקון חוץ לגופם, כבישול סמנין ותיקון כלי שהתיקון בגופם ממש, וא"ת ולר' יהודה דמחייב למה לי דכתב רחמנא מושבות בהבערה [ד]בת כהן דהא כיון שהוא סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אף זה חייב, י"ל דאיצטריך לאפוקי מק"ו דאמרינן ביבמות (ו' ב') ובסנהדרין (ל"ה ב') דהוה משמע דאע"ג דמלאכה היא תדחי שבת, קמ"ל דלא.

ועם כל זה עדיין יש להקשות הרבה על שיטת רבינו ז"ל, חדא דכיון דר' שמעון סובר דחובל ומבעיר חייב היכי אמר ליה ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא, אטו משום דהילכתא כר' יהודה מאן דאמר כר' שמעון שתוקי משתקינן ליה, דכוותה קא פרכינן בפ"ק דחולין (ט"ו א'), וכש"כ דכיון דהא תליא בפלוגתא [דמלאכה] שאינה צריכה לגופה [ד]הילכתא כרבי שמעון לפי מה שפסקו רוב הגאונים ז"ל ור"י ז"ל, ועוד כיון דמילה והבערה דחדית רחמנא יש בהם שום צורך ושום תיקון אפי' חוץ לגופם אין לנו אלא מקום חדושן ואין לנו לחייב אלא בדכוותייהו שעושה לצורך, ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן לקתה מדת הדין [ש]אפילו במתקן גמור הדומה למלאכת המשכן בעי ר' שמעון שתהא מלאכה הצריכה לגופה, והיאך יאמר במקלקל שיהא חייב אפי' כשאינה צריכה כלל, וכי משום דחדית בה רחמנא חדא מילתא נחדי בה אחריתי, ועוד דגרסינן בסנהדרין (פ"ד ב') גבי הא דרב פפא דלא שביק לבריה דליפיק ליה סילוא דילמא חביל ביה והויא שגגת כרת דחובל באביו, ופרכינן מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ואמאי ניחוש דילמא חביל ביה והוה ליה חובל בשבת והויא שגגת מיתה וכרת, ופרקינן למאן אי לר' יהודה מקלקל בחבורה פטור ואי לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, דאלמא לא חייב ר' שמעון במקלקל בחבורה אלא כשעושה לצורך דם שתהא מלאכה הצריכה לגופה.

לכך פירש ר"י ז"ל ורבינו הגדול ז"ל [ד]ודאי פלוגתא דמקלקל בחבורה פטור נפקא מפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כדפרש"י ז"ל ומיהו לא חייב ר' שמעון אלא כשהן צריכות כגון חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו שעושה לשום צורך תיקון שחוץ לגופם מיהת דומיא דמילה והבערה, ור' יהודה חולק אף באלו דלא דמו למילה והבערת בת כהן דהתם יש תיקון באותו הנחבל והנשרף שזה מכניסו לברית וזה עושה לה כפרה, ואע"פ שהתיקון חוץ לגופם, הרי הוא תיקון, אבל בחובל ומבעיר שאין בנחבל ובנשרף אלא נזק גמור אע"פ שעושה לצורך דבר אחר אין זה תיקון, שאין דרך לחבול לצורך דם ולהבעיר גדיש לצורך אפר, והצורך הזה אינו כלום וכמאן דליתיה דמי לאחשוביה, [ור"ש סבר דאף] תיקון מילה והבערה כיון שהוא חוץ לגופם אינו כלום, וכיון שכן אף חובל ומבעיר דעלמא חייב, אלא דבעינן שתהא צריכה לגופה שהוא לשום צורך דלא עדיפא ממתקן דבעינן מלאכה הצריכה לגופה.

והשתא אתיא כולה שמעתא שפיר כפשטה, דאמר ליה ר' יוחנן לר' אבהו חובל ומבעיר סתם שלא לצורך כמו שאתה שונה אינה משנה לא נשנית ולא אמרה אדם מעולם, ואם תמצי לומר שתהא משנה חובל בחובל לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, וקס"ד דהא מיהת משנה לכל העולם, ופרכינן והאנן תנן כל המקלקלים פטורים ולא נפיק מינה שום חובל ומבעיר, ופרקינן דמתני' ר' יהודה וברייתא דתני חובל בצריך לכלבו כרבי שמעון אבל לר' יהודה כולם פטורים מטעמא דפרישנא לעיל דלא דמי למילה והבערה, (כי אין לנו מלמדים), [וא"ת לר' שמעון אמאי אין אנו למידים] מחובל ומבעיר למקלקלים דעלמא שיהו חייבין כשהם לצורך, וכי תימא דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד וכו', הא ליתא דלא באים כאחד נינהו דאיצטריך קרא למישרי מילה ואיצטריך למיסרי הבערת בת כהן דלא תדחי שבת מק"ו, וי"ל דכיון דגלי רחמנא באידך קרא דבעי מלאכת מחשבת ומלאכת תיקון כמלאכת המשכן אין לנו לחדש אלא במה שחדשה תורה, וחובל ומבעיר לגופם יצאו...

14. רמב"ם שבת א:יז

כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.

15. ערוך השולחן אורח חיים סימן רמב

לז. עוד כתב [הרמב"ם] כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל בבהמה או באדם דרך השחתה וכן אם קרע בגדים ושרפן או שבר כלים דרך השחתה ה"ז פטור עכ"ל ומדרבנן אסור דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כמו שנתבאר ודקדק לומר דרך השחתה שהרי מצינו דחובל חייב כדתנן בריש שמנה שרצים [ק"ז.] וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח [הל' ט'] ע"ש אלא דשם הוא שלא דרך השחתה כגון שכוונתו היתה לתופסן בכך וכן בקריעה בשלא דרך השחתה כגון הקורע על מתו או הקורע בכעס וע"י הקריעה נתיישב כעסו פסק הרמב"ם בפ"י [הל' י'] דחייב ע"ש שהולך לשיטתו שפסק כר"י במלאכה שא"צ לגופה אבל לרוב הפוסקים שפוסקים כר"ש פטור גם בכה"ג וזה מפורש בגמ' [ק"ה:] ע"ש:

לח. עוד כתב חפר גומא וא"צ אלא לעפרה ה"ז מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור עכ"ל וגם זה הוצרך לשיטתו דלשיטת רוב הפוסקים בלא"ה פטור דהוי מלאכה שאצל"ג ודע דבגמ' [ע"ג:] מוכח דדווקא בבית הוי מקלקל ולא בשדה אמנם זהו וודאי לאו דווקא אלא אורחא דמילתא כן הוא ולכן כיון שכתב וכוונתו לקלקל ממילא כן הוא דבמקום שאין כוונתו לקלקל חייב לשיטתו [ועמ"מ וכ"מ]: