This Sunday we will learn about Melaben (laundering), our first of a few individual melachot we will be studying in the coming weeks. If you can't do all the mekorot, you will find that the Aruch Hashulchan selections summarize the topic well.

רש"י, שבת עג.

המלבנו - מכבסו בנהר.

 

שבת קמז.

המנער טליתו בשבת - חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי - לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי - לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא, חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו. אמר: קמחללין רבנן שבתא! אמר להו רב יהודה: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, אמר ליה: הב לי כומתאי. [חזא דאיכא] טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה. אמר ליה: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי.

רש"י שם

המנער טליתו - מן העפר.

חייב חטאת - דזהו ליבונה.

אלא באוכמי - שהאבק מקלקל מראיתה, וקפיד עליה.

והוא דקפיד עלייהו - ללובשן עד שינערם.

תוס' שם

המנער טליתו - פי' ר"ח מן הטל שעליו דהיינו כיבוס וליבון חייב חטאת וכן משמע דהוי דומיא דכומתא דרב יוסף אבל בניעור מן העפר כדפירש בקונטרס אין נראה שיהא שייך ליבון.

שבת עה:

אמר רבי יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי - חייב משום מכה בפטיש, והני מילי - דקפיד עלייהו.

רש"י שם

דשקיל אקופי - ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין, ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה - גמר מלאכה הוא, וחייב משום מכה בפטיש.

רמב"ם שבת י:יח

המסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור, המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר.

ראב"ד: המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב. א"א מפרשים אחרים פירשו (עי' תוס' שבת קמז ד"ה המנער ובראשונים שם) מנערו מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס והפי' הזה הוא לפי הענין.

שו"ע או"ח שב:א, ב

א. המנער טלית חדשה, שחורה, מן הטל שעליה, חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור. הגה: וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו, (כל בו). י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו (רש"י וא"ז). אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז). וע"ל סימן של"ז.

ב. הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק, פטור.

 

ביאור הלכה סימן שב ד"ה * מן הטל

* מן הטל שעליה - כתב בא"ר בשם אגודה דה"ה שלג ונ"ל דאם עדיין השלג לא נמס כלל מותר דהוא כעין נוצות המבואר לקמן בהג"ה משום דעומדין מלמעלה ולא נכנסין בתוכו אך יזהר לנער בקל דאף אם היה נמס קצת ולא מינכר לא יפול כ"א ממשות השלג העומד מלמעלה ועיין מה שכתבנו במ"ב בשם הש"ג:

 

ערוך השולחן אורח חיים סימן שב

סעיף ג

והנה לדינא וודאי אנו צריכים לחוש לכל הפירושים ומיהו העיקר לדינא כפיר"ח שהניעור הוא מן הטל שכן פסקו הטור והש"ע וזהו דעת רוב הפוסקים ובגמ' שם מבואר דמאן דלא קפיד אניעורו מותר לו אפילו לכתחלה לנערו ע"ש וביאור דברי הגמ' כן הוא שבגדים אדומים ולבנים או שחורים ישנים מסתמא אין מקפידים עליהם לנערן מן הטל אבל אם ידוע לנו שמקפידים לנערן וודאי אסור כמו בשחורים חדשים כשידוע שאינו מקפיד דמותר כמו כן להיפך:

סעיף ד

ולכן נראה ברור דזהו רק בטל אבל גשמים שירדו על הבגד וכ"ש בגד שנפל למים על כל מיני בגדים מקפידין לנערן אם אינם ישינים הרבה וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעי' א' וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים ודווקא בבגד חדש שמקפיד עליו עכ"ל כלומר בכה"ג בכל הבגדים מקפידין כשהבגד בחידשותו שלא נקרא בגד ישן עוד כתב י"א שאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו וטוב לחוש לדבריו עכ"ל וזהו שיטת רש"י שכתבנו:

סעיף ה

כפי הידוע אצלינו על כל בגדים יקרים של משי או של צמר טוב מקפידים לנערם מפני הגשמים ולאו דווקא חדשים אלא עד שנתיישנו לגמרי וכ"ש בבגדים שעליהם שערות טובות כמו סויבי"ל ועל"ק ומארדע"ר ופיק"ס ושליאמע"ן ושל שארי מיני חיות וכן הנושאים כובעים של שערות טובות דפשיטא שמקפידים הרבה שלא ירדו עליהם גשמים ובוודאי המנערם בשבת חייב ולפיכך צריך להזהיר את העם על זה מאד דמעיקרא דדינא כן הוא ולאו משום חומרא:

סעיף ח

ואני שמעתי לפרש פי' אחר והיינו שידוע שהחייטים מקודם תוחבים חוטים ארוכים בהבגד בקצת תפירות כדי לחבר העליון והתחתון עד שגומרים תפירת הבגד ובגמר הבגד נוטלים כל החוטין מהבגד ונקראים סטיריגעוואניע"ס ולכן קראה הגמ' אקופי מפני שהחוטים האלו מקיפין כל הבגד וזהו המלאכה האחרונה של הבגד ולכן חייב עליה משום מכה בפטיש ולדינא כל הפירושים אמת ואין שייך בזה מחלוקת דכולהו הוי גמר בגד אלא דמר מפרש כן ומר מפרש כן [ואולי זהו כוונת המג"א סק"ה בשם הש"ג שכתב הנוטל שלל שעושין החייטין ע"ש]:

סעיף ט

וכתב רבינו הרמ"א בסעי' א' אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת עכ"ל ויש מי שחשש לאיסור [מג"א סק"ד בשם זכרונות] ואין כאן מחלוקת דוודאי לפירש"י שפירש במנער טליתו מן העפר שחייב גם בזה אסור אם מקפיד עליו כמובן אמנם לרוב הפוסקים דרק בטל חייב ולא בעפר כ"ש דבנוצות אין קפידא ורבינו הרמ"א ה"ק דאע"פ שמקודם הביא שיש לחשוש לפירש"י מ"מ בנוצות מותר והטעם משום דרובא דאינשי אין מקפידין על זה שהרי אנו רואין שכמה יוצאין בנוצות שעל הכובע אבל מי שמקפיד וודאי דאסור וכן יש להורות.

שבת קיג.

משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.

גמרא. אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם - לא, ובאדם אחד נמי - לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים - לא. וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל בצבועים - לא. ולא אמרן אלא שאין לו להחליף, אבל יש לו להחליף - לא. תנא: של בית רבן גמליאל לא היו מקפלין כלי לבן שלהן מפני שהיה להן להחליף.

רש"י שם

משנה.

מקפלין את הכלים - בגדים כשפושטן מקפלין, מפני שמתרככין מכיבוסם, ומתקמטים כשאינן מקופלים.

אפילו ארבע או חמש פעמים - כדי לחזור וללובשן בו ביום.

מיום הכפורים לשבת - כגון אם חל יום הכפורים להיות בערב שבת.

קריבין ביום הכפורים - שחל להיות במוצאי שבת.

גמרא.

בשני בני אדם - כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן, ונראין כמתקנין.

ישנים - קיפולן מתקנן יותר מן החדשים, שהחדשים קשין מאליהן, ואין ממהרין לקמוט.

צבועין - קיפולן מתקנן.

יש לו - אחרים להחליף היום - לא.

כלי לבן שלהן - רבותא נקט, וכל שכן צבועים.

תוספות שם

מקפלים כלים כו' - מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר.

 

רמב"ם שבת כב:כב

אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותן, וכן אין מקפלים הבגדים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן, ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו כדי שיתנאה בו בשבת, והוא שיהיה בגד חדש לבן שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד, וכשיקפל לא יקפל אלא איש אחד אבל לקפל בשנים אסור.

רמב"ם שבת כג:ז

ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת.

ראב"ד: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. א"א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול.

 

שו"ע או"ח שב:ג

מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום. ודוקא באדם (אחד), ובחדשים שעדיין לא נתכבסו,  ולבנים, ואין לו להחליף; ואם חסר אחד מאלו התנאים, אסור ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון  מותר בכל ענין, ונראין דבריו.

 

משנה ברורה שם

יג. ללבשם בו ביום - ולכן אסור לקפל הטלית אע"פ שמצות ציצית כל היום ויכול להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו אסור אם לא במקום שנהגו להתעטף בטליתות במנחה:

יט. מציעין את המטות מלילי שבת לשבת ולכתחלה טוב יותר שיציע מע"ש אבל אין מציעין משבת למוצאי שבת ומ"מ אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע דמקרי צורך שבת [מ"א וש"א]:

 

ערוך השולחן שם

סעיף י

כתב הרמב"ם בפכ"ב דין כ"ב אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברן שברים שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותם וכן אין מקפלין הבגדים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו כדי שיתנאה בו בשבת והוא שיהיה בגד חדש לבן שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד וכשיקפל לא יקפל אלא איש אחד אבל לקפל בשנים אסור עכ"ל ומבואר דכל הדברים הוא מטעם תקוני כלים ואין זה קיפול פשוט אלא קיפול כמעשה אומנות כמ"ש על בית יד שברים שברים כלומר קמטים קמטים אבל בקיפול פשוט אין קפידא בכל גווני והדין הראשון הוא בביצה [כ"ג.] והשני הוא משנה בשבת [קי"ג.] ועוד שנינו שם ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת ודין זה כתבו הרמב"ם בפכ"ג דין ז' וגם שם ביאר הטעם מפני שהוא כמתקן והראב"ד כתב דהאיסור הוא מפני שמטריח לחול ע"ש:

סעיף יא

ויש נ"מ לדינא בין הטעמים דלהרמב"ם דלית ליה טעם טירחא מותר לקפול בגד בקיפול פשוט שאין בו תקון כלי אף לחול ולהראב"ד אסור מטעם טירחא משבת לחול ויראה לי דלהראב"ד גם הך דמקפלים הכלים אסור לצורך חול אפילו אם אין בה טעמא דמתקן שהרי זהו דעת רבותינו בעלי התוס' שם שכתבו מכאן למדנו שאסור לקפול טליתות של בהכ"נ לפי שהם צורך מחר עכ"ל ובטלית כפי הנראה לא שייך בקיפולו תקון כלי אלא האיסור הוא משום טירחא [אך להשליך בגד בלי קיפול כלל אינו מדרך בני אדם והכוונה ג"כ לאיזה קיפול מדוייק אבל קיפול שאינו מדוייק גם לשיטתו מותר וזהו כוונת המרדכי שבסעי' הבא]:

סעיף יב

ובמרדכי שם כתב וז"ל כתב ראבי"ה ש"מ דטליתות שהם לבנים שא"צ לו בו ביום אחר צאתו מבהכ"נ אסור לקפלן בין חדשים בין ישנים ואפילו באדם אחד וה"מ בסדר קיפולו הראשון אבל שלא בסדר קיפולו מותר אפילו בשני בני אדם עכ"ל ורבינו הב"י הביא זה בסעי' ג' וכתב דהכי מסתברא ע"ש וזהו וודאי דגם להתוס' והראב"ד דהטעם משום טירחא שלא לצורך ג"כ יש נ"מ בין סדר קיפולו ללא סדר קיפולו והמרדכי ס"ל ג"כ ולכן מחלק בזה ובטור מבואר הטעם משום תקון שכתב דחדשים ולבנים אין התקון כל כך ע"ש וגם מרש"י מבואר כן ע"ש ובזמנינו יש הרבה שמקפלין טליתותיהם בשבת וי"ל דס"ל דבקיפול שלנו ליכא שום תיקון וטעמא דטירחא לא ס"ל כדעת רש"י והרמב"ם והטור והש"ע וכ"כ בכלבו וז"ל ועכשיו שנהגו לקפל כל הכלים אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם שהיו קפידין מאד לפשט קמטיו ולא כן אנחנו עושים עכ"ל [הטור וש"ע דין דבית יד כתבו בה' יו"ט בסי' תקי"ט ודין דמציעין את המטות לא הביאו כלל וצ"ע]:

שו"ע או"ח שב:ז

טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן. ויש מפרשים דה"מ לח, אבל יבש אסור דהוי טוחן.

שו"ע או"ח שב:ט

מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור. אבל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט. הגה: ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא). ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב).

ערוך השולחן אורח חיים סימן שב

סעיף יח

אם היה איזה דבר לכלוך על הבגד כרוק או צואה וכיוצא באלו מקנחו בסמרטוט אבל לא במים ולא מיבעיא לכבס המקום במים אלא אפילו לשפוך על המקום המטונף קצת מים אסור דזהו כיבוסו וכיבוס הוי אב מלאכה משום מלבן ושום שכשוך במים אסור בבגד ואפילו כשמקנח בסמרטוט יקנחנו בקל ולא בדוחק פן יסחוט ואם מותר בשארי משקין יתבאר בסי' שי"ט בס"ד אבל מנעל המלוכלך מותר ליתן עליו מים לשכשכו אבל לכבסו ממש דהיינו שמשפשף צדו זה על צדו זה אסור והטעם דהנה בעור קשה לא שייך כיבוס כלל ואפילו בעור הרך דשייך ביה כיבוס מ"מ דווקא כיבוס גמור אבל לא אמרינן בעור כבבגד דשרייתו או נתינת מים עליו זהו כיבוסו [רש"י קמ"ב: ד"ה נותן עליה] וכן מפורש בזבחים [צ"ד:] ע"ש [ויש אוסרים כיבוס בעור בכל עניין ושיטה זו צע"ג]:

סעיף יט

וכתב רבינו הרמ"א בסעי' ט' דבגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים שמא יסחוט ויש אוסרים בכל עניין עכ"ל ביאור הדברים דרבותינו בעלי התוס' בספי"ד הקשו אהא דאמרינן ביומא [ע"ז:] ההולך להקביל פני רבו ביוה"כ הולך במים עד צווארו ובביצה [י"ח:] דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה בשבת הא שרייתו זהו כיבוסו ותרצו דלא אמרינן זה רק ביש עליו לכלוך וכיון שע"י זה הוסר הלכלוך שפיר הוי ככיבוס אבל כשאין עליו לכלוך כלל לא שייך כיבוס שהרי א"צ לכיבוס וזהו דעת דיעה ראשונה ומ"מ מים מרובים אסור גזירה שמא יסחוט ומה שלא גזרו בשם משום דבדבר מצוה לא גזרו רבנן ועוד תרצו דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא כשרוחץ דרך נקיון אבל כשהיא דרך לכלוך כמו בשם שהולך במים ומלכלך בגדיו בזה לא שייך כיבוס שהרי אדרבא מטנף עצמו בזה ולתירוץ זה לא אמרינן החילוק הראשון בין יש עליו לכלוך ובין אין עליו לכלוך ובכל גווני אסור וזהו דעת היש אוסרים והפוסקים נראה שתפסו התירוץ השני לעיקר [עמג"א סקי"ט דכשאין מקפיד על מימיו מותר כמ"ש סי' ש"א סמ"ו ותמיהני דבשם מיירינן לטלטלו כשנפל במים ולא לעניין ליתן עליו מים וצ"ע]: