These mekorot are for the shiur Sunday December 14. However, I will be in transit that day to the US. As a result, the shiur will be posted to the site as an MP3 (attached to the daf mekorot), you may listen to it there from Sunday onward.

This will be our last shiur on Bishul. Everyone is encouraged to take a full week to review Bishul thoroughly and of course there will be a bishul review sheet.

ביצה לד.

תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף.

שבת יז:

משנה. בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין...

שם יח:

צמר ליורה לגזור! - אמר שמואל: ביורה עקורה. - וניחוש שמא מגיס בה! - בעקורה וטוחה.

רש"י שם

לגזור - שמא יחתה בגחלים.

עקורה - מעל האור.

מגיס - מהפך בה, ובמבושל הוי בישול.

וטוחה - מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר.

תוספות שם

דילמא מגיס בה - והוי צובע.

רמב"ן שם

הא דאמרינן והלא מגיס. [פרש"י ז"ל] והוי מבשל, ואינו מחוור שא"כ בקדירה נמי הוה להו למיסר מגיס טפי ממחתה בגחלים שיותר קרוב לבא לידי הגסה מחיתוי גחלים, ויש מפרשים והלא מגיס והוא צובע שכן דרך הצובעין להגיס בבגדים, ומיהו גבי בישול נמי המגיס חייב משום מבשל כדתניא בתוספתא ומייתי לה בגמ' בפ' המביא כדי יין (ביצה ל"ד א') אחד נותן את האור ואחד נותן את העצים ואחד נותן את הקדירה ואחד מגיס כולן חייבין, ומיהו לא חיישינן דילמא מגיס כדחיישינן בצובע שאין דרך כל כך להגיס בה אלא משעה ראשונה כדי שיתערב הכל ויתבשל, ונראה דלא מיחייב אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו שנמצא אף הוא מבשל ובההוא ליכא למיחש כדאמרינן קדרה חיתא שרי, אבל משהגיס דבלאו הכי מתבשל אף המגיס פטור דמאי עביד הלכך ליכא למיגזר בשבת משום מגיס דלאו קרובי בישולא איכא דבלא"ה מתבשל, א"נ איכא למימר דמשום הכי לא אדכרו מגיס משום שחתוי הגחלים כוללת יותר שיש לחוש אפי' במבושל כמאכל בן דרוסאי ובצלי ופת ואלו משום מגיס ליכא לפיכך הזכירו חיתוי גחלים בכל מקום, ובקדרה חיתא ליכא משום מגיס כי היכי דלית בה משום חיתוי גחלים דהא מסח ליה לדעתיה מינה ולא נגע בה כלל, ויש לומר עוד דגבי צבע יש לחוש לפי שתקדיחנו היורה והוא מפסיד הרבה וכן נראה בירושלמי.

רמב"ם שבת ג:יא

אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת, ומותר להחזיר מכירה לכירה אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה אבל לא מכירה לטמינה ולא מטמינה לכירה.

השגת הראב"ד: אסור להכניס מגריפה לקדירה והיא על האש להוציא ממנה. א"א הפריז על מדותיו שאסר אפי' להוציא מן הקדירה במגריפה.

בית יוסף אורח חיים סימן שיח

יח כתב הר"ן בפרק קמא דשבת (ו: ד"ה ומדאמר) גבי נתינת צמר ליורה מבעוד יום דאוקימנא ביורה עקורה וטוחה דמכאן לאילפס וקדרה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור שכל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין מוציאין בכף מהם דנמצא מגיס ואיכא משום מבשל אבל כל(י) שנתבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש להכי והני מילי בקדרה אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו שאע"פ שקלטו העין דרך הצבעין להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו והכי מוכח בירושלמי והרב המגיד כתב בפרק ט' (ה"ד) שיש מי שכתב שאין חייב משום מבשל אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו אבל משהגיס פעם אחת דבלא מגיס מתבשל אף המגיס פטור דמאי עבד ולזה נוטה דעת הרמב"ן (יח: ד"ה והלא מגיס) והרשב"א (שם ד"ה צמר ליורה). ובפרק ג' (הי"א) כתב הרמב"ם אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת. וכתב הרב המגיד וזה לשונו ונראה לי שאין דברי רבינו אמורים במבושל כל צרכו דהתם ודאי אפילו מחזירן על האש ומבשלן פטור כמו שיתבאר בפרק ט' וכיון שכן אין לגזור בהכנסת מגריפה אבל באינו מבושל ודאי יש לחוש לדעתו שכתב בפרק ט' ובהשגות אמר אברהם הפריז על מדותיו שאסר להוציא מן הקדרה במגריפה עכ"ל. ולפי דברי הרב המגיד לדעת הסוברים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אינו חייב משום מבשל כמו שכתבתי לעיל (פב: דיבור ראשון) כיון שהגיע למאכל בן דרוסאי שוב אין לגזור בהכנסת המגריפה. ומה שכתב הרמב"ם והיא על האש. נראה לי דלאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל גבי האור היא על האש קרי לה וכן כתב רבינו בסימן רנ"ב (י.) שהמגיס בקדרה אפילו אינה על האש חייב משום מבשל. כלומר בעודה רותחת. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סח.): כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) שמותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדרה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש. ויתבאר בסימן שכ"א (סוף הסימן):

בית יוסף אורח חיים סימן רנג

כתוב בנימוקי יוסף ריש פרק לא יחפור (ב"ב י.) בשם רבינו יונה ומכשלה גדולה תחת מקצת העם שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ואף על פי שהן רותחין אם פסקה כח רתיחתן יש בהם משום בישול. וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סט ריש ע"ב, עיי"ש) ובשם הרשב"א כתב להתיר לתת מים חמין לתוך הקדרה אפילו בשהיא עומדת על הכירה. ובכל בו (סי' לא, לב.) כתוב שיש ליזהר מלתת מים חמין בעוד הקדרה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדרה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדרה מבושלת כל זמן שהיא על האש.

שו"ע או"ח שיח

האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כ"צ אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף). הגה: ולכתחלה יש ליזהר (קיז) אף בקדירה בכל ענין. (פסקי מהרי"ו).

משנה ברורה שם ס"ק קיז

(קיז) אף בקדירה וכו' - אלא יהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף ועיין באחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה דבאמת העיקר כמו שכתבנו מתחלה דמבושל כל צרכו אפי' להגיס מותר וכמבואר לקמן בסימן שכ"א סוף סי"ט והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש: