מליחת אוכל

שבת עה:

והמולחו והמעבדו. היינו מולח והיינו מעבד! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא, אבל לביתא - לא משוי איניש מיכליה עץ.

תוספות שם

אין עיבוד באוכלין - אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קח:) ואפילו בי"ט אסור בפ"ק דביצה (דף יא.).

שבת קח.

משנה. אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי, בין מרובה ובין מועט! ואלו הן מי מלח המותרין - נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח.

גמרא. מאי קאמר? - אמר רב יהודה אמר שמואל, הכי קאמר: אין עושין מי מלח מרובין, אבל עושה הוא מי מלח מועטין. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי בין מרובין בין מועטין. איבעיא להו: רבי יוסי, לאסור או להתיר? אמר רב יהודה: להתיר, מדלא קתני רבי יוסי אוסר. אמר ליה רבה: הא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח המותרין - מכלל דרבי יוסי לאסור! - אלא אמר רבה: לאסור. וכן אמר רבי יוחנן: לאסור.

תניא נמי הכי, אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך גיסטרא, אבל עושה הוא מי מלח מועטין, ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי: וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין, הללו אסורין והללו מותרין? יאמרו: מלאכה מרובה - אסורה, מלאכה מועטת - מותרת! - אלא: אלו ואלו אסורין הן, ואלו הן מי מלח המותרין - נותן שמן ומלח, או שמן ומים, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה.

(עזין צנון ואתרוג סימן). תני רבי יהודה בר חביבא: אין עושין מי מלח עזין. מאי מי מלח עזין? רבה ורב יוסף בר אבא דאמרי תרווייהו: כל שהביצה צפה בהן. וכמה? אמר אביי: תרי תילתי מילחא ותילתא מיא. למאי עבדי לה? אמר רבי אבהו: למורייסא. תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון - אסור, וביצה - מותרת. אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא, אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי. כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי כישרי כישרי, ממלח - לא מלחנא, טבולי - ודאי מטבילנא.

בית יוסף אורח חיים סימן שכא

ואמרינן בפרק קמא דעירובין (יד:) דלית הלכתא כרבי יוסי וכן פסקו הרי"ף (לט.) והרא"ש (סי' ב) וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"י)...

אסור למלוח חתיכות צנון וכו'. פשוט שם בגמרא שאסור למלוח צנון ופירש רש"י שלש או ארבע חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון והרמב"ם כתב בפרק כ"ב (שם) שאסור למלוח צנון וכיוצא בו מפני שנראה ככובש כבשין בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל:

ומ"ש אלא מטביל כל אחת ואחת וכו'. שם מימלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא ופירש רש"י מימלח לא ממלחנא. שתים יחד: טבולי. בשעת אכילה מטבלנא ואכילנא:

ומ"ש אבל ביצים מותר למלחן. פלוגתא דאמוראי שם ופסקו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) כמאן דשרי וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב (שם). וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' נה) יראה דשרי לטבול כמה חתיכות צנון אחת אחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו והכי משמע לשון רש"י (קח: ד"ה מימלח) ולשון ספר התרומה (סי' רמב) שעיקר הקפידא שנמלח שתים ושלש ביחד והא דקאמר רש"י (ד"ה טיבולי) אבל מטבילין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא בשעה שבא לאכול החתיכה י"ל דרוצה לומר בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחלת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה דהיינו כעין כשורי כשורי דבני מערבא כדאיתא התם אבל כדי לאכלן מיד זו אחר זו אין קפידא וכן כתוב באור זרוע (ח"ב סי' עג) מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת ואינו רצה לומר דוקא חתיכה אחת דהא כתבו סמ"ג (לאוין סה טו: ד"ה והמעבד) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רצב בהגהות אות יז) צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפילו לשהות טובא עכ"ל...

וכתב עוד בשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח..

שו"ע או"ח שכא

סעיף ב

אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, משום דדמי לעיבוד, אבל יכול לעשות ממנו מעט לתת לתוך התבשיל; ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח, אסור לעשות ממנו אפילו מעט.

סעיף ג

אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל; אלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה. אבל ביצים, מותר למולחן.

סעיף ד

יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות צנון אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו.

סעיף ה

אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה.

סעיף ו

אין למלוח ביחד הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן.

משנה ברורה שם

ומנהגנו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו ולכאורה הוא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור מדינא אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפני עצמה ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף שהשמן מחליש כח המלח ובקצת מקומות עושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל המלח היטב:

טוחן

שבת עד:

והטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך.

רש"י שם

דפרים סילקא - במ"ם גרסינן, ולא בסמ"ך, כדפירש בהעור והרוטב (חולין קכ, א): מאי קיפה - פירמא, מינציי"ר בלעז (לחתוך לחתיכות קטנות) מחתכו הדק.

דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש.

ואי קפיד אמשחתא - לחותכן במדה.

מחתך - העור מקצצו במדה.

תוספות שם

האי מאן דפרים סילקא - דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי.

רא"ש, שבת ז:ה

טוחן אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא בשבת חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים (תיכי תיכי) [שיבי שיבי] כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה:

רמב"ם שבת כא

המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.

כסף משנה שם

נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע"ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה"ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתני' דפ' מי שהחשיך נקט:

בית יוסף שם

ובסוף פרק אלו קשרים (קיד:) כתבו התוספות (ד"ה אלא) אהא דשרי התם קניבת ירק ביום הכפורים ולא דמי להא דאמרינן התם בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות והגהות מיימון בפרק כ"א (הי"ח אות ע) כתבו דברי התוספות (דפרק כלל גדול) ואחר כך כתבו וה"ר יוסף פירש בשם רשב"ם דלחם מותר לפרר מאחר שנטחן כבר דלא מצינו טוחן אחר טוחן ורא"מ (יראים (השלם) סי' רעד קלג:) כתב דאסור לפרר פירות לפירורין דקין עכ"ל משמע דסבירא ליה דסילקא לאו דוקא...

ובפרק מפנין (קכח.) גבי הא דתניא חבילי פיאה ואיזוב וכו' וקוטם ביד ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי פירש רש"י שלא יקטום בכלי כדרך חול כדאמרינן (עד:) מאן דפרים סילקא דמי לטוחן משמע מדבריו דלא מיחייב אלא כדפרים בכלי דוקא אבל פרים ביד לא ומיהו אפשר דאיסורא דרבנן מיהא איכא.

וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן (נ"ז) [נ"ו] דבשר מבושל או צלי מודו כולי עלמא דשרי לחתכו דק דק בסכין ולא דמי לעצים ולפירות ולחם דאינהו כולהו גידולי קרקע ויש במינם טחינה כגון תבואה וקיטניות דעיקר טחינה שייך בה אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך ביה טחינה ואפילו למי שאינו יכול ללעוס אלא אם כן יחתוך שרי דאזלינן בתר רובא דעלמא אמנם אין נראה להתיר מטעם זה לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה איכא למימר דהא דהתירו התוספות לטחון אוכלין היינו משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו אבל אי לאו האי טעמא לא...

והרשב"א כתב בתשובה (ח"ד סי' עה) דהא דפרים סילקא דוקא במחתך כדי לאכול למחר או אף לבו ביום ולאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב] הא לאכלו מיד שרינן שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרינן בפרק כלל גדול (עד.) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין אף על פי שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר עכ"ל וכתבה הר"ן בפרק כלל גדול (לב. ד"ה אמר רב פפא) וכבר ביארתי בסימן שי"ט (פה: ד"ה הבורר) שיעור לאלתר האמור גבי בורר ואוכל לאלתר.

נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי שהרי התוספות (עד. ד"ה בורר) פירשו בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר ובלאו הכי לדברי התוספות פשיטא דכל שאר ירקי בר מסילקא שרו ולפירוש רבינו חננאל והרא"ש אפילו סילקא נמי שרי ולדברי הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור ואפשר דמישרי נמי שרי לכתחלה ולדברי רשב"ם ורא"ם דלא חילקו בכך איכא למימר דלא מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה אבל מחתך כדי לאכול מיד שרי כדאשכחן בבורר ועוד דפרים סילקא משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר וכדדייק לישנא דרש"י ולישנא דהרמב"ם ומפורש בדברי התוספות ואינשאלד"ה אין דרך לחתכה לחתיכות כל כך דקות הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל...

כתב הריב"ש בתשובה (סי' קפד) שאסור לגרוד הגבינה בשבת [בכלי] שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות:

שבת קמא.

אמר רב יהודה: הני פלפלי - מידק חדא חדא בקתא דסכינא - שרי. תרתי - אסיר.     רבא אמר: כיון דמשני, אפילו טובא נמי.

בית יוסף שם

וכתבו הרי"ף (נח:) והרא"ש (סי' יב) דאיכא דמוקי לה בשבת ואיכא דמוקי לה ביום טוב ומסתברא כמאן דמוקי לה בשבת וכן דעת התוספות (ד"ה הני) וגם הרא"ש (סי' כא) והר"ן (ו: ד"ה ומדמסקינן) כתבו בפרק קמא דיום טוב דמשם תשובה על רש"י ורבינו חננאל (גליון שבת קמא.) והשאילתות (פר' אמור שאילתא קז) שכתבו דהא דרב יהודה ורבא ביום טוב הוא וליתא אלא בשבת קאי וכן דעת הרמב"ם שכתב דין זה בפרק כ"א מהלכות שבת (ה"כ) וכתב הרב המגיד שכן כתבו הרמב"ן (חי' שם) והרשב"א (חי' שם) ז"ל וכן כתב סמ"ק (סי' רפב ע' רפד) אלא שכתב שנכון להחמיר מפני מראית העין ומשמע דהלכה כרבא דבתרא הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"א (שם) וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ח' (ני"ב עז ע"ג) וכך הם דברי רבינו. והא דשרי למידק פלפלי בקתא דסכינא דוקא בקערה אבל לא במכתשת כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (שם):

ח כתב האגור (סי' תפח) יש מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא או בשולי הקערה והוא הדין לפלפלין. והכל בו (סי' לא לב ע"ד) כתב דמלח כיון שדרכו להדק אותו כך בחול על גבי השלחן הילכך בעי שינוי. והרב המגיד כתב בפרק כ"א (ה"כ) שכתוב בתוספתא (פט"ו הי"ג) אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש:

ז (ב) וכתוב בשבלי הלקט (סי' צב) בשם הרב רבי יאשיה אי איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן על ידי שינוי ליהוי פטור אבל אסור תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי כדאיתא בפרק קמא דביצה (יד.) וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הילכך מותר לכתחלה כדאמרינן (שבת עד.) גבי בורר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחלה עד כאן לשונו:

ט, יב תניא בתוספתא פרק קמא דביצה (הי"ג) אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש:

שולחן ערוך שם

סעיף ז

מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה.

סעיף ח

אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש. הגה: ודוקא מלח הגס, אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת (כל בו).

סעיף ט

מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין. הגה: אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל (תה"ד סי' כ"ז /נ"ו/ ועיין לקמן סי' שכ"ד, ס"ז).

סעיף י

אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו.

לש

שבת קנה:

משנה: ...ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלין...

גמרא: אמר אביי: אמריתה קמיה דמר, מתניתין מני? ואמר לי: רבי יוסי בר יהודה היא, דתניא: אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל. - דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם - אלא קמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא - אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה? - לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן. תנו רבנן: אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים? אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב חסדא: על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין! לא קשיא, הא - בעבה, הא - ברכה. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת - נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ. לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשיה דקא גביל וספי ליה לתוריה, בטש ביה. אתא אבוה אשכחיה, אמר ליה: הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב, ומנו - רבי ירמיה בר אבא: גובלין ולא מספין. ודלא לקיט בלישניה - מהלקיטין ליה. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: שתי וערב. והא לא מערב שפיר! - אמר רב יהודה: מנערו לכלי. כתיב אפינקסיה דזעירי: אמרית קדם רבי, ומנו - רבי חייא, מהו לגבל? אמר: אסור. מהו לפרק? - אמר: מותר. אמר רב [מנשיא]: חד קמי חד, תרי קמי תרי - שפיר דמי, תלתא קמי תרי - אסור. רב יוסף אמר: קב ואפילו קביים. עולא אמר: כור ואפילו כוריים. כתיב אפינקסיה דלוי: אמרית קדם רבי, ומנו - רבינו הקדוש, על דהוו גבלין שתיתא בבבל, והוה צוח רבי, ומנו - רבינו הקדוש, על דהוו גבלין שתיתא, ולית דשמיע ליה, ולית חילא בידיה למיסר - מדרבי יוסי ברבי יהודה.

בית יוסף שם

ופירש רש"י קלי. קמח של תבואה שנתייבש כשהן קליות בתנור ועושין ממנו שתית משמן ומים ומלח שמערבין בו: רבי יוסי ב"ר יהודה היא. דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרן גבי מורסן אבל לרבי יוסי ב"ר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל:... ופסקו הרי"ף והרא"ש (סי' ג) הלכה כרבי יוסי ב"ר יהודה ומשמע מגירסת הגמרא ומדברי רש"י דזהו שתית זהו קלי. ולפי זה על יד על יד שרי לגבל לגמרי אפילו בעבה וברכה שרי אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ וכן כתב הר"ן (שם ד"ה ושוין) וכך הם דברי רבינו וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"א (הל"ג) בשם הרמב"ן (קנו ד"ה גובלין) והרשב"א (חי' שם) אלא שחידש לומר דלרבי יוסי ב"ר יהודה בעבה נמי מותר אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ...

אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"א (שם) וזה לשונו מגבל חייב משום לש לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי ומותר לגבל את הקלי מעט מעט אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ עכ"ל הרי שפירש דשתית לאו היינו קלי... ורבינו ירוחם כתב בחלק ט' (ני"ב עט ע"ג) כעין דברי הרמב"ם דמפליג בין שתית לקלי אלא שנראה מדבריו דזיתום המצרי היינו שתית ואינו במשמע לישנא דגמרא:

שולחן ערוך שם

סעיף יד

אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. ( ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ.

שבת קמ.

איתמר, חרדל שלשו מערב שבת, למחר, אמר רב: ממחו בכלי, אבל לא ביד. אמר ליה שמואל: ביד, אטו כל יומא ממחו ליה ביד? מאכל חמורים הוא! - אלא אמר שמואל: ממחו ביד, ואינו ממחו בכלי. אתמר, רבי אלעזר אמר: אחד זה ואחד זה - אסור, ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה - מותר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי יוחנן. קם רבי יוחנן בשיטתיה דרבי אלעזר, קם רבי אלעזר בשיטתיה דשמואל. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: הלכה כרבי יוחנן. אימיה דאביי עבדא ליה ולא אכל, דביתהו דזעירא עבדא ליה לרב חייא בר אשי ולא אכיל, אמרה ליה: לרבך עבידי ליה ואכל, ואת לא אכלת? אמר רבא בר שבא: הוה קאימנא קמיה דרבינא ובחשי ליה בשופתא דתומא, ואכל. אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף אלא מערב. שחליים ששחקן מערב שבת, למחר - נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת, למחר - נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב, וממשיך את אמיתא לתוכן. מאי אמיתא? - נינייא. אמר אביי: שמע מינה - האי נינייא מעליא לתחלי.

בית יוסף שם

טו - טז חרדל שלשו בערב שבת וכו' ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף וכו' שחליים שדכן וכו' וכן שום שדכו וכו' עד אלא מערב. הכל מסקנא דבגמרא בפרק תולין (קמ.) וכתבוהו הרי"ף (נח.) והרא"ש (סי' ז) שם והרמב"ם בפרק כ"ב (הי"ב):
ומ"ש רבינו בשם בעל התרומה (סי' רכ). כן כתב המרדכי בפרק הנזכר (סי' תלג) וכן דעת סמ"ג (לאוין סה יג:) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפה) וטעמם מדאמרינן בירושלמי (פ"ז ה"ב) האי מאן דשחיק תומא וכו' כד יהיב משקה [חייב] משום לש והביאוהו ההגהות בפרק כ"ב (אות מ) וזה לשונו כתב רא"מ (יראים השלם סי' רעד קלד.) דאין יודע חילוק בין שום וחרדל ושחליים והירושלמי פליג אתלמודא דידן אמנם בספר המצות (שם) כתב דלא פליג וההוא דחרדל ושחליים איירי שנתן המשקים מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת בכולהו יין או מים משום לש עכ"ל וגם רבינו ירוחם בחלק ח' (עז ע"ג) הזכיר סברא זו וכתוב בתרומת הדשן סימן נ"ג שטעמם משום דקיימא לן כרבי לגבי רבי יוסי ב"ר יהודה דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול ומאי דערב תו בשבת אין קפידא רק שלא יטרוף אבל אי יהיב משקה בשבת אנתינת משקה הוא דמיחייב ולא מהני מידי אי ממחו אחר כך דרך שינוי אבל הרי"ף (סז:) ואשיר"י (סי' ג) פסקו בפרק בתרא דשבת כרבי יוסי ב"ר יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול ושרי לתת משקה בתחלה בשבת ולערבו אחר כך בדרך שינוי כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו וכהאי גוונא כתב בהדיא באור זרוע (סי' סא) דשום ושלשן וחרוסת שכתשן מבעוד יום ולא נתן בהם יין נותן בהם חומץ או יין בשבת ומערבן באצבעו ובפרק המביא (ביצה לב:) אמרינן קיטמא שרי ופירשו הרי"ף (שם יח.) ורש"י (שם ד"ה וקיטמא שרי) והרמב"ם (יו"ט פ"ג ה"י) דאפר מותר לגבלו משום דלאו בר גיבול הוא אבל התוספות פרק קמא דשבת (יח. ד"ה אבל) הוכיחו בהוכחה גמורה דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו והשתא נראה דכל מיני טיבולים ושלשן שרגילין לעשות על ידי גיבול משקין אפילו הם דברים שאינם בני גיבול לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י וכמו שהוכיחו התוספות אי לא יהיב משקה מבעוד יום אסור לתת בהם בשבת ונראה דאפילו אם נתן בהם מעט משקה כמו שרגילין לתת מעט טיפין דלא מהני מידי דנתינת משקה מבעוד יום מהני משום דחשיב מגובל בחול והדבר ידוע דבמעט טיפין לא חשיב מגובל. ונראה למצוא היתר לכולי עלמא אפילו אי לא יהיב כלל משקה מבעוד יום כגון שיעשה הבלילה רכה כדאיתא בפרק בתרא דשבת (קנו.) גבי שתיתא וקאמר נמי התם דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי שיתן המאכל תחלה בכלי ואחר כך המשקה וזה היה שינוי לדידהו ונראה דאף לדידן אף על גב דבחול אין לנו מנהג קבוע איזה מהם ליתן תחלה מכל מקום סגי לן בהאי שינוי ונראה דבלילה עבה הואיל וחשובה לישה גמורה אין חילוק בין נותן המשקה תחלה או אחריו למאן דאמר דנתינת משקה זהו גיבולו ועוד דנראה אפילו בבלילה רכה צריך אחר כך לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמאן דאמר דנתינת מים לא חשיב גיבול אם כן לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול עכ"ל. ומדבריו למדנו דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ב שכתבו הא דחרדל ושחליים ושום דפרק תולין סתם מה שהתירו בין ביד בין בכלי לאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דבריהם אלא בכף נמי שרי לערב והוא שלא יטרוף בכח: ומה שכתב המרדכי שם (סי' תלג) ואומר ר"י דתלמודא דידן דפסיק ממחו בין ביד בין בכלי היינו בשנתן מים מערב שבת ואם לא נתן משקין מבעוד יום מערב באצבעו אבל לא בכלי כגון כף עכ"ל קשה דכיון דס"ל כמו הירושלמי דאמר כד יהיב משקה חייב משום לש אם לא נתן משקין מבעוד יום ונתן משחשכה הא עביד איסורא ואפילו לערב הוה ליה למיסר וצ"ע: וזה לשון שבלי הלקט (סי' פט) כתב רבי יאשיה דוקא שום ושחליים התרנו בריסוק ושחיקה מערב שבת ליתן לתוכו יין או חומץ וגריסין אבל בחרדל לא סגי ליה ריסוק לחוד אלא בעינן שילושהו מבערב שלישתו היא חשובה ואסור ליתן בחרדל המרוסק מים או חומץ בשבת ובעל התרומה כתב חרדל שלשו ושום שריסקו שמותר לערב היינו כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור ליתן וכו' כדאיתא בירושלמי הדין דשחיק תומין חייב משום דש ההוא דיהיב משקין חייב משום לש ובעל היראים כתב ולא סמכינן אירושלמי שהרי נראה כחולק על תלמוד שלנו עכ"ל:

שולחן ערוך שם

סעיף טו

חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט.

סעיף טז

שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז קרישין) שדכו מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב. וכן שום שדכו מע"ש, למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב. הגה: וי"א דלא יערב בכף, אלא ביד (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין). ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, משום לש. הגה: ואם נותן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל.