שבת קג.

משנה. הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סמניות, בכל לשון - חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו. אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.

גמרא. בשלמא אימין ליחייב - משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי? הא אין דרך כתיבה בכך! - אמר רבי ירמיה: באטר יד שנו. ותהוי שמאל דידיה כימין דכולי עלמא, ואשמאל - ליחייב, אימין - לא ליחייב! - אלא אמר אביי: בשולט בשתי ידיו. רב יעקב בריה דבת יעקב אמר: הא מני - רבי יוסי היא, דאמר: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם. והא מדסיפא רבי יוסי היא, רישא לאו רבי יוסי! - כולה רבי יוסי היא.

אמר רבי יהודה מצינו. אלא רבי יהודה שתי אותיות והן שני שמות הוא דמחייב, שתי אותיות והן שם אחד לא מחייב? והתניא: +ויקרא ד+ ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם, ועד שיארוג כל הבגד, ועד שיעשה כל הנפה - תלמוד לומר מאחת. אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ולא ארג אלא חוט אחד, ולא עשה אלא בית אחד בנפה - תלמוד לומר אחת. הא כיצד: אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל. רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד - חייב, כגון: שש, תת, רר, גג, חח. אמר רבי יוסי: וכי משום כותב הוא חייב? והלא אינו חייב אלא משום רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד, - חייב. רבי שמעון אומר: +ויקרא ד+ ועשה אחת יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה - תלמוד לומר מאחת, אי מאחת - יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה - תלמוד לומר אחת, הא כיצד: אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת. רבי יוסי אומר: ועשה אחת ועשה הנה - פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.

קתני מיהא, רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד - חייב! - לא קשיא, הא - דידיה, הא - דרביה. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד - חייב, כגון: שש, תת, רר, גג חח. ורבי שמעון היינו תנא קמא! וכי תימא: אל"ף אל"ף +ישעיהו מה+ דאאזרך איכא בינייהו; דתנא קמא סבר: אל"ף אל"ף דאאזרך לא מיחייב, ורבי שמעון סבר: כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא - חייב. למימרא דרבי שמעון לחומרא? והתניא: הקודח כל שהוא - חייב. המגרר כל שהוא, המעבד כל שהוא, הצר בכלי צורה כל שהוא, רבי שמעון אומר: עד שיקדח את כולו, עד שיגרור את כולו, עד שיעבד את כולו, עד שיצור כולו. אלא, רבי שמעון הא אתא לאשמעינן: עד שיכתוב את השם כולו. ומי מצית אמרת הכי? והתניא: רבי שמעון אומר: ועשה אחת יכול עד שיכתוב את השם כולו - תלמוד לומר מאחת תריץ ואימא הכי: יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו - תלמוד לומר מאחת. רבי יוסי אומר: ועשה אחת ועשה הנה, פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוסי - אחת מאחת הנה מהנה, אחת שהיא הנה, והנה שהיא אחת. אחת - שמעון, מאחת - שם משמעון. הנה - אבות, מהנה - תולדות. אחת שהיא הנה - זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת - שגגת שבת וזדון מלאכות.

אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול. מי דמי? מ"ם דשם סתום, מ"ם דשמעון פתוח! - אמר רב חסדא: זאת אומרת, סתום ועשאו פתוח - כשר. מיתיבי: +דברים ו+ וכתבתם - שתהא כתיבה תמה; שלא יכתוב אלפין עיינין, עיינין אלפין, ביתין כפין, כפין ביתין, גמין צדין, צדין גמין, דלתין רישין, רישין דלתין, היהין חיתין, חיתין היהין, ווין יודין, יודין ווין, זיינין נונין, נונין זיינין, טיתין פיפין, פיפין טיתין, כפופין פשוטין, פשוטין כפופין, מימין סמכין, סמכין מימין, סתומין פתוחין, פתוחין סתומין. פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה, או שכתב את השירה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב - הרי אלו יגנזו! - הוא דאמר - כי האי תנא, דתניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם - הרי מ"ם יו"ד מ"ם - מים מכאן רמז לניסוך מים מן התורה. ומדפתוח ועשאו סתום - כשר, סתום נמי, סתום ועשאו פתוח - כשר. מי דמי? פתוח ועשאו סתום עלויי קא מעלי ליה; דאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. אלא סתום ועשאו פתוח, גרועי קא מגרע ליה; דאמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותיסברא? והכתיב: +ויקרא כז+ אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא: מיהוה הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. - ואכתי, אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! - אלא: שכחום וחזרו ויסדום...

משנה. הכותב שתי אותיות בהעלם אחד - חייב. כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי זויות, ועל שני לווחי פינקס והן נהגין זה עם זה - חייב. הכותב על בשרו - חייב. המסרט על בשרו - רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים, ובכל דבר שאינו מתקים - פטור. לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפיקו; כתב אות אחת סמוך לכתב, וכתב על גבי כתב, נתכוון לכתוב חי"ת וכתב שתי זייני"ן, אחת בארץ ואחת בקורה, כתב על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה - פטור. כתב אות אחת נוטריקון - רבי יהושע בן בתירא מחייב, וחכמים פוטרין.

גמרא. דיו - דיותא, סם - סמא, סקרא - אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. קומוס - קומא, קנקנתום - אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: חרתא דאושכפי. ובכל דבר שהוא רושם. לאתויי מאי? לאתויי הא דתני רבי חנניא: כתבו במי טריא ואפצא - כשר. תני רבי חייא: כתבו באבק, בשחור, ובשיחור - כשר.

המסרט על בשרו. תניא, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו! אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים. /מכאן, קטע שהושמט מפני הצנזורה/ בן סטדא? בן פנדירא הוא! - אמר רב חסדא: בעל - סטדא, בועל - פנדירא. - בעל פפוס בן יהודה הוא! - אלא, אמו סטדא. - אמו מרים מגדלא שער נשיא הואי! - אלא, כדאמרי בפומבדיתא סטת דא מבעלה.

כתב אות אחת סמוך לכתב. מאן תנא? אמר רבא בר רב הונא: דלא כרבי אליעזר, דאי רבי אליעזר - האמר אחת על האריג חייב.

כתב על גבי כתב. מאן תנא? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דל"ת - מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר.

תנא: כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימה לבגד - חייב. מאן תנא? אמר רבא בר רב הונא: רבי אליעזר היא, דאמר: אחת על האריג - חייב. רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן, להשלים שאני. אמר רב אמי: כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי - חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה. והתנן: כתב על שני כותלי הבית, ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה - פטור! התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא - לא מחוסר מעשה דקריבה. תנא: הגיה אות אחת - חייב. השתא כתב אות אחת - פטור, הגיה אות אחת חייב? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין. רבא אמר: כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש. תנא: נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים - חייב והתנן: פטור! לא קשיא, הא - דבעי זיוני, הא - דלא בעי זיוני.

שו"ע או"ח שמ

סעיף ג

המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב. הגה:  אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק. (מרדכי פרק כלל גדול).

סעיף ד

יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר. אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות (תרומת הדשן סי' ס"ג).

סעיף ה

מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים.

משנה ברורה שם

(יד) אסור לשבר - ומותר ליתנו לתינוק:

(טו) שכתב עליה - ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר:

(טז) כמין אותיות - ויש מחמירין אפילו בציורים:

(יז) דהוי מוחק - ואף דאינו ע"מ לכתוב איסורא דרבנן מיהו איכא ואף שאינו מכוין למחוק פ"ר הוא ואסור אף בדרבנן וכדמוכח בסימן שי"ו ס"ד ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע"ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה. וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר:

שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן כ

ב"ה. יום ה' ח"י אדר"ב תש"ל. ירושלים עיה"ק ת"ו. לכבוד ש"ב היקר הרה"ג החו"ב מופלא ומופלג בתוי"ש מוהר"ר צבי פסח פרנק שליט"א בעהמ"ס היקר שעשועי צבי אחדשה"ט כיאות וכראוי

מכתבו בחדו"ת קבלתי. והאמת נתנה להאמר שדבריו נאמרים בהשכל ודעת, ואבוא רק בפלפלת כל שהוא כמאיר ובא.

דבריו המה הערות על ספר הר צבי חאו"ח של מר דודו הגאון ז"ל...

שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן כ

(ב) הערתו השניה היא על סי' רי"ד. דהחזו"א כותב (בסי' ס"א) עד /ע"ד/ הט"ז באו"ח סי' ש"מ סק"ב שמשיג על הרמ"א שפוסק דאסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק. דלא הבין דבריו דהא אפילו במקום שיש אב מלאכה כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיון שהוא עושה כן לצורך, וכן בטוחן, כ"ש בזה שהוא מקלקל, ולמה יהיה אסור דרך אכילה. וכותב ע"ז דדברי הט"ז תמוהים. דאכילה התמידית היא דרך ברירה ודרך טחינה, ולא חל על זה שום עובדא ועמל מלאכה, אבל אין אכילה התמידית דרך מחיקה. ומשיב ע"ז ההר צבי, דהרי באכילת פת אין בה דרך טחינה כלל דהא אין טוחן אחר טוחן, וא"כ אכילה לא שייך למלאכת טחינה וכו'. וע"ז בא כת"ר ומרחיב את הדיבור בדרך הגיונית להסביר כמה נכונים דברי החזו"א בהיות והמציאות היא שאדם האוכל פת עושה תמיד פעולת הטחינה כשלועס האוכל, וכן מוכרח הוא בשעת אכילה לברור ולהוציא מפיו הגרעינים והקליפות והפסולת, ומשא"כ במחיקה דמעשה המחיקה אין לה שום שייכות לפעולת האכילה ולכן דמיא היא שפיר לשאר מלאכות שאסורים אפילו כשסמוכים לאלתר לאכילה, עכת"ד.

ודבריו צודקים להצדיק חזונו של האי"ש בזה. וכפי הנראה הרגיש ההר צבי בעצמו בחולשת השגתו על החזו"א ולכן הוסיף לכתוב בדבריו בלשון ואם כי יש לי איזה הרהורי דברים בכדי לתרץ דבריו קצת אבל לקצר אמרתי, אבל הישוב הוא הרבה יותר מקצת.

ולדעתי כוון לחילוקו זה של החזו"א גם הפרמ"ג במ"ז בהשיבו בקוצר אומרים ע"ד הט"ז בלשון זה: עט"ז מ"ש מבורר וטוחן בסי' שי"ט ס"א וד' וי"ו, התם י"ל אין דרך בורר בכך ובסי' שכ"א סי"ב מ"א ט"ו דרך אכילתו בכך ולא שם מלאכה עליה משא"כ שובר אותיות עכ"ל. הרי שהפרמ"ג הרגיש כבר מהך חילוקא דהואיל ודרך אכילתו בכך לא חל ע"ז בכלל שם מלאכה, ומשא"כ בשובר אותיות שאין זה אכילה לשבר אותיות ולכן חל ע"ז שפיר שם מלאכה.

והכי מצאתי בספר אמרי דוד (פעדער, אבד"ק סווירז) על או"ח שכותב להשיב בכנ"ל ע"ד הט"ז, דש"ה בבורר וטוחן דדרך האכילה הוא לברור או לטחון המאכל ולאכלו וע"כ לא מקרי בורר וטוחן רק מקרי אוכל, אבל אין דרך אכילה לאכול במחיקת אותיות דהא אין דרך כלל לעשות אותיות במאכל. ומסיים שנראה שכ"ה קושית הפרמ"ג על הט"ז עיי"ש. הרי כנ"ז.

(ג) מאידך יש אבל לה"ר לדעת הט"ז דכל שהוא דרך אכילה לא נאסר, מדברי הרלב"ג עה"ת פ' יתרו, מובא בספר שביתת השבת מלאכת דש בבאר רחובות ס"ק צ"ח, שכותב וז"ל: מבואר שהאכילה אינה בגדר מלאכה אבל היא נכנסת בגדר הפעולות הטבעיות כי הבע"ח כולם יעשו זה הפועל, ולזה לא נאסרה בשבת כמו שנאמר בביאור אכלוהו היום כי שבת היום, ובהיות הענין כן הנה שבירת הדברים שהם לצורך אכילה לא יקרא מלאכה כאלו תאמר שבירת האגוז לאכול מה שבתוכה כי זה יעשוהו הב"ח ג"כ בשיניהם, וגם שבירת הכלים לקחת מה שבתוכה מהאוכלים כשלא יכוין שתעשה השבירה ההיא באומנות, וכן תמצא שיעשו זה כשיוכלו עליו, ולזאת הסבה בעינה מותר לאדם לחתוך האוכלין לפני בהמתו עכ"ל, ויעו"ש בשביתת השבת שכותב שע"י הנחה זו של הרלב"ג יפתחו הרבה מנעולים ויתישרו כמה גבנונים, ומביא כמה וכמה דוגמאות לכך, אם כי מאידך כותב שיש גם סתירות לדבריו, ורק לא מפרט מה הנה עיי"ש. עכ"פ עפ"י ההנחה היסודית הנ"ז של הרלב"ג ברור שצודקים דברי הט"ז שאין בשבירת עוגה שיש עליה אותיות לשם אכילה משום מוחק הואיל והוא דרך אכילה, כשם שאין בשבירת דברים לצורך אכילה משום מלאכה, ועפ"י הכלל דכל כגון שבא לצורך אכילה לא נכנס בגדר מלאכה אלא בגדר הפעולות הטבעיות, וכאן בשבירת עוגה עוד עדיפא יותר משבירת כלים הואיל והפעולה היא בכאן גם בגוף המאכל שצריך לו לאוכלו דנראית היא בכך יותר שהיא מגדר הפעולות הטבעיות, ויש להאריך. ואסיים בהוקרה ובברכה וכטו"ס לו ולכא"ב אהל ישרים יבורך ש"ב אליעזר יהודא וולדינברג

שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן לח

(יד) המורם מכל האמור שאם הכתב שע"ג העוגה נעשה מצבע מאכל, או (קרים) הנעשה מביצה וצוקר, מצד הדין אפשר להקל לשבר העוגה ביד ג"כ, והמחמיר לשברה בפה דרך אכילה תע"ב. אבל כשהכתב נעשה מגוף העיסה כמו שמצוי בביסקויט ושוקולד יש להקל בפשיטות, בכל אופן, בין שהאותיות שוקעות בין שהאותיות בולטות. ומכ"ש באותיות שנכתבו בלועזית, כל שאינו בכתב אשורית, שי"א שאין דין כתיבתם מן התורה. וכמש"כ בס"ד באורך בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' כג). ע"ש. והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.

ילקוט יוסף, הל' שבת חלק ב, שיד:יט

גם אם מודפסים אותיות על הפקק וכשפותחו נקרעות האותיות, אף על פי כן מותר לפתוח פק זה בשבת, ואין לחוש בזה משום מוחק. וכן מותר לקרוע את נייר הפלסטיק שכרוך סביב הפקק של בקבוקי יין. אך ממדת חסידות טוב לקרוע ולפתוח הבקבוק מערב שבת.

ובהערה שם: מאחר ואינו מתכוון למחיקת האותיות, ואף שהוא פסיק רישיה, מאחר שאין לו הנאה בדבר, והוא איסור דרבנן, מותר לכתחילה...שהרי המוחק אינו חייב אלא כשמוחק ע"מ לכתוב...

שו"ע או"ח שו:יא

מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הא"י, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם, בכתב שלהם; דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב א"י לא גזרו (א"ז).

ביאור הלכה שם

בכתב שלהם - עיין במשנה ברורה. ומפני שדין זה הוא נפקא מינה לכמה דברים אמרתי לבאר דבר זה. הנה הרמ"א העתיק בשם או"ז דכתיבה אחרת חוץ מכתב אשורי הוא רק מדרבנן ועיינתי שם באו"ז בהלכות שבת וראיתי שכתב שם דלא מקרי כתב מדאורייתא כ"א כתב אשורי וכתב יוני ועיקר יסודו בנה ע"פ הירושלמי לפי ביאורו וכאשר נביא לקמן ואף שבעניננו מסתעף מזה הסברא חומרא דלא מקילינן אפילו ע"י א"י כ"א בכתבא דידהו ומטעם זה העתיק הרמ"א את דבריו כדי לחוש לשיטתו מ"מ כדי שלא להוציא מזה תקלה לכמה ענינים אני מוכרח להרחיב הדברים בזה ולבאר שכל הפוסקים חולקים ע"ז. הנה בשבת ק"ג איתא במשנה דהכותב בכל לשון חייב וזה מורה בהדיא דהכונה בכל לשון ממש דאי כונת המשנה רק לרבות כתב יוני לא הי"ל לומר בכל לשון [ואף שאין צריך ראיה לזה מ"מ כדי לברר הדבר לא אמנע מזה הנה במגילה ח' ע"ב איתא במשנה אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותו"מ אין נכתבין אלא אשורית רשבג"א אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית] וראיתי באור זרוע שהביא שם ראיה לסברתו מהא דאיתא בירושלמי שם מהו בכל לשון אפילו אלף אלפא [ובאור זרוע שם הגירסא עוד ביתא ביטא וט"ס הוא וצ"ל בית ביתא וכן איתא במשנה בשקלים פ"ג דבלשון יונית הוא אלפא ביתא גמלא] ומדנקט הירושלמי אפילו אלף אלפא בית ביתא משמע דוקא כשכתבו בכתב שלנו או בכתב יונית אבל בכתב אחר לא חשיבא מלאכה ובאמת פירושו בירושלמי תמוה מאד אחד דהא תנן במשנה בכל לשון ואיך יפרש לנו הירושלמי דהכונה או אשורית או יונית ועוד לפי פירושו מהו אפילו אלף דקאמר הירושלמי הי"ל לומר אלפ"א בית"א גמל"א ועוד דלפי פירושו הירושלמי סותר את עצמו תוך כדי דיבור דהא איתא שם במשנה הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סימניות בכל לשון חייב א"ר יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו' וקאמר ע"ז בירושלמי שם מאן תנא סימניות ר' יוסי היא [כי הירושלמי ס"ל דסימניות הוא מלשון סימן ור"ל שני סימנים בעלמא המורים על איזה ענין וכמו שפירש רב האי גאון הובא במגיד משנה ע"ש בקרבן עדה וע"ז קאמר דר' יוסי היא דס"ל דחיוב כותב הוא משום רושם ואפילו על שתי שריטות בעלמא חייב] ואח"כ קאמר מהו בכל לשון אפילו אל"ף אלפ"א ואם הפירוש כדבריו א"כ המשנה סותר את עצמו דרישא משתי סימניות דר"י ומה שאמר בכל לשון והכונה על אשורית ויונית לאו ר' יוסי היא דלר' יוסי ודאי חייב בכל לשון דלא גרע מרושם בעלמא דמחייב ר' יוסי וגם דדברי הירושלמי דבתר זה מברר את דברי ר' יוסי ע"ש ואיך נאמר דבתחלה מיירי לר' יוסי ובסוף לר' יוסי ובאמצע מפסיק הירושלמי וקאמר שלא אליבא דר' יוסי ובפרט דהמשנה סותרת א"ע וכמו שכתבנו ועוד דלמה ישתנה עניני שבת מגיטין ושאר שטרות דאיתא בהדיא בגיטין י"ט דהוא בכל לשון ונפסק כן בא"ע סי' קכ"ו וגם שם כתיב וכתב לה אלמא דדרך כתיבה היא וע"כ דיש פירוש אחר בדברי הירושלמי ונ"ל דכונת הירושלמי הוא דמתחלה קאמר משני סימניות מני ר' יוסי היא ואח"כ קאמר מהו בכל לשון ר"ל מהו הרבותא כיון דאפילו רושם בעלמא חייב ולא גרע איזה לשון שהוא מרושם בעלמא לכך קאמר אפילו אל"ף אלפ"א ר"ל דמתחלה היה כתוב אל"ף בי"ת והוסיף אות א' בכל תיבה ונעשה אלפא ביתא והו"א דזה גרע דלא אהני בהוספתו כלום וקמ"ל דחייב דכתיבה הוא בכל לשון ולפי הלשון יוני אל"ף לאו תיבה כלל עדיין עד שהשלימו בזה האות האחרון וכן בבי"ת השלים עוד אות א' ונעשה ביתא ואף דבעינן שיהא שתי האותיות נהגין ונקרין זה עם זה ס"ל להירושלמי דגם זה הוא בכלל אחרי ששתי התיבות סמוכות ולפי הירושלמי משמע דאיירי המשנה דגוף הכתב היה אשורי אלא שהלשון הוא יוני והרבותא הוא כנ"ל אבל באמת פשיטא דאפילו אם היה גוף הכתב נמי של יוני או של כל לשון ג"כ חייב וכמו דקי"ל לענין גיטין בא"ע בסימן קכ"ו דבכל כתב ובכל לשון כשר ואף דהתם כתיב בקרא וכתב [הג"ה עוד נוכל לומר דכונת הירושלמי הוא לרמז על מה שכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק י"ד דאם כתוב אות אחד מלשון זה ואות אחד מלשון אחר חייב ולא הביא לזה שום מקור ואפשר שהוא מפרש הירושלמי דקאמר אפילו אל"ף אלפ"א כפשטיה דהיינו אות אחד כתב התמונה בכתב שלנו ואות אחד כתב התמונה בכתב יוני וה"ה בלשון אחר וראיתי עוד פירוש על הירושלמי בגליון הש"ס ולא נהירא דא"כ הי"ל לומר אפילו אל"ף אל"ף ועוד דמשמע בגמרא שלנו דגלטורי בעלמא איננו בכלל לשון] היוצא מדברינו דעל כל כתב של כל אומה חייב מן התורה ולך נא ראה שכל הראשונים ס"ל כן דהרמב"ם פי"א מהלכות שבת כתב בהדיא דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב וכן מוכח מפירש"י במתניתין דעל כל כתב ולשון חייב וכן האלפס והרא"ש והרוקח העתיקו המשנה דבכל לשון חייב כצורתה ולא הגיהו עליה כלום מדברי הירושלמי ולפי פירוש האו"ז היה להם להביאו להורות דדוקא יוני ולא כתב אחר [ולבד זה מוכח כן בהדיא מדברי הרא"ש בפרק החובל דעל כתב שלהם יש ג"כ איסור דאורייתא אלא דמשום ישוב א"י התירו לומר לא"י] וכן פירש הר"ן בהדיא במתניתין דעל כל כתב של שבעים לשון חייב וכן כתב במאירי ג"כ כלשון הזה של הר"ן וכן מוכח מרבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק י"ד וכן מוכח מתוספות גיטין ח' ע"ב בענין דלוקח בית מא"י דכתב שלהם הוא ג"כ איסור דאורייתא אלא דמשום ישוב א"י התירו בזה אמירה לא"י [וראיה זו הביא ג"כ המ"א בסימן ש"מ] וכן מוכח ברשב"א בב"ק פ' החובל וברמב"ן ובריטב"א פרק ר"א דמילה כדעת התוספות הנ"ל וכן מבעל העיטור מוכח כדברינו דהוא הביא מהאי סוגיא דכותבין עליו אונו דמלאכה דאורייתא מותר ע"י א"י במקום מצוה וכן מוכח עוד מכמה פוסקים שהעתיקו המשנה הנ"ל כצורתה וכן המ"א בסימן ש"מ תמה על דברי הרמ"א כאן עי"ש במה שמאריך ומתמיה על דברי הגה"מ שכתב כעין זה. ונבאר עוד בתוספת נופך דאין לפטור בכתיבת שאר לשונות מטעם דאפילו בלשה"ק יש פוסקים שסוברין דאם חסר הזיונין דשעטנ"ז ג"ץ פטור ומכ"ש בשאר לשונות דאין להם שום תמונת אשורי חדא דאנן פסקינן לעיל בסימן ל"ו דאין הזיונין מעכב וממילא חייב בשבת בכל גווני ואפילו הפוסקים שסוברין דבכתיבה אשורית אם חסר הזיון פסול וממילא פטור לענין שבת היינו דוקא בכתיבת סת"ם שם ס"ל דלא מקרי כתב בלא זיון שעטנ"ז ג"ץ אבל גבי גיטין הלא נפסק בא"ע דכותבין כתיבה אשורית בלא זיון וע"כ כמו שמחלק בספר התרומה דבכתיבת סת"ם שאני ואפילו לדעת הריב"א דסובר דגם גבי גיטין בעינן שיהיו האותיות מזוינין הלא גם הוא מודה דבלשון אחר ג"כ כשר ולא שייך שם לומר דחסר זיון כיון דדרך הכתב זה הכי הוא וכדאיתא במשנה [גיטין פ"ז] גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו' וכמו שכתב כל זה במרדכי בהלכות קטנות ע"ש. היוצא מדברינו דכל הראשונים אזלי בחדא שיטתא כפשטא דמתניתין הנ"ל דעל כל כתב וכל לשון חייב ודברי האו"ז והגה"מ פ"א מהלכות תפלין שהביאו בשם רבינו יואל דעת יחידאה היא ונדחית מכל הני רבוותא הנ"ל ועיין לקמן בסימן ש"מ בפמ"ג שמיישב קצת שיטת רבינו יואל המובא בהגה"מ מקושית המ"א דבכל לשון חייב ודחק הפמ"ג דהוא יפרש המשנה דבכל לשון היינו רק לענין הלשון לבד אבל גוף הכתב אפשר דבעינן דוקא אשורית עי"ש ולא ראה דברי רבינו יואל בעל שיטה זו המובא באו"ז דמפרש שם בהדיא בכונה בכל לשון לענין גוף האותיות ומרבה בזה רק יוני ועוד דמ"ש מגיטין דכתיב בה וכתב ומוכח בגיטין י"ט וכן נפסק בשו"ע אבן העזר קכ"ו דנכתבת בכל כתב וה"נ לענין שבת וכנ"ל בשם כל הראשונים אח"כ מצאתי בנו"ב מ"ת סימן ל"ג שגם הוא כתב כדברינו שכל כתב הוא מן התורה וסיים שעכ"פ האור זרוע הוא יחיד בדבר ולא מצינו לו חבר:

ערוך השולחן אורח חיים סימן שו

סעיף כא

כתב הרמב"ם בפ"ו דין י"א הלוקח בית בארץ ישראל מן הערבי מותר לו לומר לאינו יהודי לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לכותי בשבת אסור מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו לדבר זה וכן הלוקח בית מהם בסוריא דסוריא כארץ ישראל לדבר זה עכ"ל וזה מפורש בגיטין [ח:] וגדולי הראשונים פירשו דאין הכוונה ליקח בשבת דזה וודאי אסור אלא דאם לקח מע"ש ובהכרח לומר לאינו יהודי לכתוב מותר [מג"א סקי"ט בשם הרא"ש והריב"ש] והטור השמיט זה דאולי ס"ל דבזמה"ז בחורבנה לא שייך זה:

סעיף כב

ודע דברור אצלי לענ"ד דטעות גדול נפל בדפוס בש"ע סעיף י"א שכתבו מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות עכ"ל וכצ"ל מותר להקונה בית בארץ ישראל מן האינו יהודי לומר לאינו יהודי לחתום ומעלה בערכאות דכן הוא להדיא בגמ' וברמב"ם שם ואין חילוק באיזה כתב שהוא דבכל כתב ולשון הכותב במזיד חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת כמ"ש הרמב"ם בפי"א דין י' וז"ל והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ע"ש וכל הראשונים כתבו כן ובהכרח לומר כן שהרי אפילו בשני רושמות חייב כמ"ש בסי' ש"מ [ובהגה"ה כתוב בסעיף זה דבכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש ומצוה רבה למוחקו מן הספרים וכמה מן הפוקרים תלוי בזה בעוה"ר ואין לזה שום מקום בדין וח"ו לומר כן וכ"כ המג"א לקמן בסי' ש"מ סק"י וכן האריך בזה בעל מ"ב ובלבוש לא כתב זה וכן הגר"ז ובשם נדפס כנצרך ע"ש ומ"ש הלבוש שאינו אסור אלא מדרבנן כוונתו על האמירה לאינו יהודי כמ"ש הא"ז שם וכ"כ הא"ר סקכ"ד]: