שבת קיא:-קיב.

משנה. ואלו קשרים שחייבין עליהן: קשר הגמלין, וקשר הספנין. וכשם שהוא חייב על קישורן - כך הוא חייב על היתרן. רבי מאיר אומר: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו.

גמרא. מאי קשר הגמלין וקשר הספנין? אילימא קטרא דקטרי בזממא, וקטרא דקטרי באיסטרידא - האי קשר שאינו של קיימא הוא! אלא: קיטרא דזממא גופיה, ודאיסטרידא גופה.

רבי מאיר אומר כל קשר כו'. בעי רב אחדבוי אחוי דמר אחא: עניבה לרבי מאיר, מהו? טעמיה דרבי מאיר - משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא. והא נמי - יכול להתירו; או דילמא: טעמא דרבי מאיר - משום דלא מיהדק, והא מיהדק? - תיקו.

משנה. יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה מפתח חלוקה, וחוטי סבכה, ושל פסקיא, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות יין ושמן, וקדירה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא.

גמרא. הא גופא קשיא; אמרת יש קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין חיובא הוא דליכא, הא איסורא - איכא. והדר תני: קושרת אשה מפתח חלוקה - אפילו לכתחילה. - הכי קאמר: יש קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין, ומאי ניהו -קיטרא דקטרי בזממא, וקיטרא דקטרי באיסטרידא, חיובא הוא דליכא, הא איסורא - איכא. ויש שמותרין לכתחילה, ומאי ניהו - קושרת מפתחי חלוקה.

מפתח חלוקה. פשיטא! לא צריכא, דאית ליה תרי דשי. מהו דתימא: חדא מינייהו בטולי מבטיל, קא משמע לן. וחוטי סבכה. פשיטא! לא צריכא דרויחא לה. מהו דתימא: מישלף שלפא לה - קא משמע לן דאשה חסה על שערה, ומישרא שריא לה.

ורצועות מנעל וסנדל. איתמר: התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא: חייב חטאת, ותניא אידך: פטור אבל אסור, ותניא אידך מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל, קשיא סנדל אסנדל! - מנעל אמנעל לא קשיא, הא דקתני חייב חטאת - בדאושכפי, פטור אבל אסור - בדרבנן, מותר לכתחלה - בדבני מחוזא. סנדל אסנדל לא קשיא; הא דקתני חייב חטאת - בדטייעי, דקטרי אושכפי, פטור אבל אסור - בדחומרתא דקטרי אינהו, מותר לכתחילה - בסנדל דנפקי ביה בי תרי, כדרב יהודה. דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי, זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה ינוקיה. אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: כהאי גונא מאי? אמר ליה: חייב חטאת. אמר ליה: השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי, חייב חטאת קאמרת לי? - מאי טעמא? - אמר ליה: משום דבחול נמי, זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא. - אמר ליה: אי הכי - מותר לכתחילה.

שם קיג.

משנה. קושרין דלי בפסקיא, אבל לא בחבל, רבי יהודה מתיר. כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו.

גמרא. חבל דמאי? אי לימא חבל דעלמא - רבי יהודה מתיר? קשר של קיימא הוא! - אלא חבל דגרדי. למימרא, דרבנן סברי: גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, ורבי יהודה סבר: לא גזרינן? ורמינהו: חבל דלי שנפסק - לא יהא קושרו אלא עונבו, ורבי יהודה אומר: כורך עליו פונדא או פסקיא, ובלבד שלא יענבנו. קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן אדרבנן! - דרבנן אדרבנן לא קשיא: חבל בחבל - מיחלף, עניבה בקשירה - לא מיחלפא. דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא; התם - לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה, אלא: עניבה גופה קשירה היא.

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מביא אדם חבל מתוך ביתו, וקושרו בפרה ובאיבוס. איתיביה רבי אחא אריכא דהוא רבי אחא בר פפא לרבי אבא: חבל שבאיבוס קושרו בפרה, ושבפרה קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס! - התם חבל דעלמא, הכא - חבל דגרדי.

בית יוסף אורח חיים סימן שיז

א (א) כל קשר העומד להתקיים לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו וכו'. (קיא:) ריש פרק אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנין וכשם שחייב על קישרן כך חייב על היתרן. ופירש רש"י אלו קשרים המנויים באבות מלאכות (עג.) דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דחוטי יריעות הנפסקות (עד:). ובגמרא (קיב.) איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותני אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחלה מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחלה בסנדל דנפקי ביה בי תרי. ופירש רש"י בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם: בדרבנן. כשקושרין סביב רגליהם אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו: בדבני מחוזא. שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהם ונעליהם להיות מכוונים וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית: בדטייעי דקטרי אושכפי. בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע: בדחומרתא דקטרי אינהו. אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהם על ידי אומן אלא הם עצמם קושרים אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חודש: דנפקי בי תרי. וצריך כל אחד לקשור לפי רגלו הילכך בכל יום קושרו ומתירו. והרי"ף (מא:) כתב וזה לשונו מנעל אמנעל לא קשיא הא דתני חייב במנעל דאושכפי דמעשה אומן הוא וקשר של קיימא הוא והא דתני פטור אבל אסור בדרבנן דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא ולפיכך פטור אבל אסור והא דתני מותר לכתחלה בדבני מחוזא כגון רצועות שיוצאות מגופו של מנעל וקושרין אותו על הרגל ועל השוק אחר שנועלין את המנעל דלאו מעשה אומן ולאו קשר של קיימא הוא. וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק י' (ה"א - ב) וזה לשונו הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה נפסק החבל וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא: והרא"ש (סי' א) כתב על דברי הרי"ף ולא נהירא דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט והא דתני פטור אבל אסור בדרבנן פירש רש"י שאין מקפידין להדקן על שוקיהן ויכולין לחלצן ולנעלן בלא התרת הקשר ומכל מקום (הנך) קשר של קיימא לא הוי דבשעת הטיט צריכין להתירן ולהדקן על השוק שלא ישאר בטיט עכ"ל. נמצינו למדין דקשר של קיימא מיקרי קשר דבר שדרך לקושרו על דעת שיעמוד לעולם וקשר שאינו של קיימא דשרי הוא העשוי להתירו בכל יום ולדעת רש"י והרא"ש קשר העשוי להתקיים ימים רבים אף על פי שקשרו הדיוט חייב חטאת וקשר שאינו עשוי להתקיים ימים רבים אבל עשוי הוא להתקיים ימים מספר כגון סנדלא דרבנן אינו חייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא. וכן כתב רבינו: ובמספר הימים שצריך שיהא עשוי להתקיים לשיהיה אסור לקושרו נראה מדברי רבינו דכל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור דהא לא התיר אלא בשעומד להתיר בכל יום דוקא. אלא שאם כן יקשה (ש)מה שכתב והעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור. דמשמע הא אם עומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר. דאין לומר דנקט שבעה ימים לומר דכל שעשוי להתקיים יותר משבעת ימים חשוב עומד להתקיים לעולם וחייב חטאת דהא פירש רש"י בגמרא (שם) גבי יש קשרים שאין חייבין עליהם. כלומר אבל איסורא איכא. קיטרא דקטרי בזממא שאסור לכתחלה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שבוע או שבועיים. וגם כתב גבי בדחומרתא דקטרי אינהו ופעמים שמתקיים שבת או חודש. אלמא דאף על גב דעומד להתקיים שבועיים או חודש פטור. לכן נראה לי כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים מיקרי עשוי להתירו בכל יום ושרי ולמד כן רבינו מדפירש רש"י שאסור לכתחלה לקשרה שם מפני שפעמים שמניח שבוע וגם כתב ופעמים שמתקיים שבת. אלמא דעומד להתקיים שבת אחת פטור אבל אסור ובבציר מהכי ליכא איסורא. וכן נראה מדברי המרדכי (סו"ס שפו) גבי אבנט שאם מתקיים הקשר שבוע אחד אסור: ולענין עד אימתי יהיה עומד להתקיים ולא יתחייב חטאת נראה מדברי רש"י שכתב ופעמים שמתקיים שבת או חודש דכל שאינו עומד להתקיים יותר מחודש פטור וכל שעומד להתקיים יותר מחודש חייב. ורבינו לא חשש להזכיר זה מאחר דאשמועינן דאפילו בעומד להתקיים שבעה ימים איכא איסורא דהוא ז"ל לא נחית לבאר בחיבור זה משפטי חייבי חטאת: והגאון מהר"י אבוהב כתב וזה לשונו מצאתי בארחות חיים (הלכות שבת, המלאכות סי' קו) בשם ה"ר פרץ דכל קשר שעומד (ד') [ח'] ימים בלא התרה נקרא קשר של קיימא ושאפשר דמשום הכי כתב המחבר דהעומד להתקיים שבעה ימים פטור. ולפי זה שבעה ימים דנקט דוקא נינהו שאם עשוי להתקיים שמנה חייב חטאת הוי וגם לפי זה יש לומר דדוקא בעשוי להתירו בכל יום הוא דשרי לכתחלה דמאי דנקט שבעה ימים היינו לומר דלא מחייב חטאת בעשוי להתקיים שבעה אבל אין הכי נמי דבעשוי להתקיים פחות מכן נמי איסורא איכא עד שיהא עשוי להתירו בכל יום. והרב הנזכר זכרונו לברכה כתב דמדין רצועות שקושרין באבנט שכתב רבינו בשם בעל התרומה משמע שכל שעומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר לכתחלה. ויש לדחות כמו שאכתוב בסמוך (ד"ה רצועות) בסייעתא דשמיא: ורבינו ירוחם בחלק י"ד (דנתיב יב פז:) כתב כדעת הרא"ש שלא הזכיר עשיית אומן וזה לשונו יש קשרים שעושים אותם לעמוד ימים חצי שנה או שנה וזהו קשר של קיימא שחייבין עליו חטאת כגון של בהמות שעושין להם באפסר בצוארם וקושרין שם טבעת והוא עשוי לעמוד שם ימים רבים ולפעמים אחר ימים רבים מתירו ויש אחר שאינו כל כך לעמוד ימים רבים אלא או שלשה ימים או שבוע או שבועיים והוא קשר אחר שעושין בזו הטבעת וכו' ועומד שם ימים מעטים ובעבור שמעמידו שם ימים מספר ולא כל כך כמו קשר שקושרין בו הטבעת פטור אבל אסור עכ"ל נראה מדבריו דשבת דנקט רש"י לאו למימרא דבעומד להתקיים פחות מכן שרי אלא דאפילו עומד להתקיים שבת או חודש לא מיחייב חטאת ובבציר משבת נמי איסורא איכא. ומכל מקום משמע ליה דכל שעומד להתקיים פחות משלשה ימים עשוי להתירו בכל יום מיקרי ושרי: ולדעת הרי"ף והרמב"ם לא מיחייב חטאת עד שיהא קשר של קיימא ויקשרנו אומן והיינו דאושכפי אבל אם הוא של קיימא וקשרו הדיוט פטור אבל אסור והיינו דרבנן. ואם אינו קשר של קיימא וקשרו אומן נראה מדברי הרי"ף דהיינו דחומרתא דקטרי אינהו דפטור אבל אסור וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שם (פרק י ה"ב) וזה לשונו וכל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור: כתוב בשבלי הלקט (סי' קכד) תני בתוספתא (פי"ג הט"ז) זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. קשר שדעתו לקיימו שבת או חודש פטור דעתו לקיימו לעולם חייב חטאת אין דעתו אלא ליומו מותר:

ומה שכתב רבינו ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד שיעור אחד וכו'. משנה בסוף מסכת שבת (קנז.) ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדים וקושרין בשבת ופירש רש"י וקושרין קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחלה. כלומר דלא שרינן משום דבר מצוה אלא קשר שאינו של קיימא דהוי דרבנן. וכך הם דברי רבינו ופשוט הוא:

וכתב בספר התרומה רצועות שקושרין באבנט ואין מתירין אותן וכו'. על מה שכתבתי בסמוך דאוקימנא להא דתני פטור אבל אסור בדרבנן כתב בספר התרומה (סי' רמג) ומורי מפרש מנעל של תלמידי חכמים שקושרין בחוזק רצועות מנעליהם ולומדים בלילות ואינם חולצים מנעליהם ולא פושטין לבושיהם כי אם משבת לשבת ואם כן אסור לקשור שני ראשי אבנטו ברצועות כשהאבנט מונח במכנסים שזהו משבת לשבת עכ"ל וכן כתוב בהגהות פרק י' (אות ג) בשם סה"ג וגם הרא"ש הזכיר דין זה בפרק אלו קשרים (סי' א) בשם בעל התרומה. וגם המרדכי כתבו שם (סי' שפו) וכתב שרבינו אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד קלז:) מתיר. וקצת היה נראה לדקדק מכאן שסובר רבינו דכל שאין הקשר עשוי להתקיים שבעת ימים מותר מדתלי טעמא דאיסורא באין מתירין אותם אלא כשמחליפין הא אם היו מתירין אותם קודם הוה שרי. וזהו שכתבתי בשם הגאון מהר"י אבוהב לעיל. מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד:

שו"ע או"ח שיז

סעיף א

הקושר קשר של קיימא, והוא מעשה אומן, חייב, כגון: קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה אומן, פטור. הגה: ויש חולקים שסבירא להו  דכל קשר ש"ק, אפילו של הדיוט, חייבין עליו (רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור). וי"א שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מקרי של קיימא (כל בו והגה"מ פ"י) ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (טור ומרדכי) (וע"ל סימן שי"ד ס"י). וקשר שאינו ש"ק ואינו מעשה אומן, מותר לקשרו לכתחלה, הגה: וכן לענין התרתו דינו כמו לענין קשירתו (טור), כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור; ולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא. הגה: וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו וה"ה להתירו, וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק אלו קשרים); ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים (סמ"ג).

סעיף ב

נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור. הגה: ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה, אסור דחיישינן שמא יקשור (תוס' והרא"ש פ' במה טומנין).

סעיף ג

מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא; אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא. הגה: אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין, (ר' ירוחם חי"ד); ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אע"ג דהתפירה אינה של קיימא. דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה ש"ק (הגמ"ר פ' במה טומנין); ויש מתירין בתפירה שאינה ש"ק, ואין להתיר בפני ע"ה (ב"י).

סעיף ד

קושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא בחבל, וה"מ בדליים הקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינם קבועים בבור אינו קשר של קיימא.

סעיף ה

עניבה מותר, דלאו קשר הוא. הגה: ואפילו אם עשה קשר אחד למטה, נוהגין בו היתר (אגור).

סעיף ו

קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא, אפילו בב' ראשי הפתח, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח ראש השני קשור.

סעיף ז

מטלטלין חבל של גרדי, (פי' אורג), לקשרו באבוס ובפרה, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש השני קיים, אבל חבל דעלמא לא; וה"מ לקשרו באבוס ופרה; אבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה, או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס, מותר בכל חבל.

ערוך השלחן שם

סעיף א

קשירה היא מאבות מלאכות וכן התרת הקשירה והיכן היו במשכן שכן צידי חלזון היו קושרין ומתירין [ע"ד:] דהרשתות שצדין בהן החלזון עשויין קשרים קשרים והן קשרים של קיימא [רש"י ד"ה קושרין] וגם הם מעשה אומן ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר בכאן [שם] ובירושלמי בכלל גדול [פ"ז הל' ב'] איתא דבתופרי יריעות ובאורגי יריעות המשכן היתה קשירה והתרה והש"ס שלנו לא ניחא לה בכך ע"ש ותולדת קושר הוא הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף והוא מין עץ רך שעושין ממנו חבלים או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן ה"ז תולדת קושר ושזירה וטווייה לא שייך בזה דאין זה אלא בחוטין דקים לעשיית בגדים ולכן אין בזה רק קושר ושיעורן כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד את הפתיל ה"ז תולדת מתיר וחייב והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל כ"כ הרמב"ם בפ"י דין ח' ע"ש:

סעיף ב

רבותינו בעלי התוס' [ע"ג. ד"ה הקושר] נסתפקו אם בעינן מתיר על מנת לקשור דוקא כקורע על מנת לתפור אם לאו ודעתם נוטה דבעינן דוקא על מנת לקשור וכ"כ הרא"ש וכן משמע קצת בירושלמי ע"ש אמנם רש"י ז"ל לקמן בריש פרק ואלו קשרים [קי"א: ד"ה כך הוא] דתנן כשם שהוא חייב על קישורן כך חייב על התירן פירש רש"י דציידי חלזון נצרכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן עכ"ל הרי דבהתרה לבד חייב ודוחק לומר דכונתו לקשרם אח"כ וכ"כ בכלל גדול גבי יריעות המשכן ע"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעיף הקודם שכתב דמפריד את הפתיל חייב ושלא יתכוין לקלקל ואי ס"ד דדוקא על מנת לקשור לא שייך לומר שלא יתכוין לקלקל כמובן אלא ודאי דבמתיר לחוד חייב אם אין בזה קלקול וזהו ההפרש בין קורע דבודאי הוא קלקול לכן צריך על מנת לתפור משא"כ במתיר ההתרה עצמה הוי התיקון ונמצא שדין זה במחלוקת שנויה דלרש"י והרמב"ם א"צ במתיר על מנת לקשור ולהתוס' והרא"ש צריך על מנת לקשור וכן נראה דעת הרע"ב בפי' למשניות:

סעיף ט

כתב רבינו הרמ"א וי"א שיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהם שני קשרים זה על גבי זה דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו וה"ה להתירו וכן נוהגין ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו והא דבעינן שני קשרים זה על זה היינו כשקושר שני דברים ביחד אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה דינו כשני קשרים עכ"ל וזהו לשיטת הרמב"ם דכל קשר של אומן יש איסור אפילו אינו של קיימא ואין אנו בקיאים איך הוא קשר של אומן ושמא מפני שהאומן קושר בהידוק מאד ושני קשרים הוויין מהודקים מאד ובדבר אחד הוי גם קשר אחד בהידוק [עמג"א סק"ד שכתב בשם הש"ג ומיהו נראה מלשון הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב עכ"ל דמשמע שהש"ג אינו סובר כהרמ"א ואדרבא הש"ג בעצמו מסיים דלכן שני קשרים זה על זה אסור ע"ש וכ"כ במחה"ש ואיזה טעות יש כאן במג"א ודו"ק]:

סעיף י

אמנם עיקרי הדברים תמוהים דאם רק בחוזק תלוי מה זה שאמרו מעשה אומן והרי לא באומנות תליא אלא בחיזוק ורפיון ועוד כיון שאמרו קשר של קיימא ומעשה אומן וכל קשר של קיימא מסתמא הוא בחוזק דאיך יעשו קשר של קיימא ברפיון ומעשה אומן נוסף לזה ופשיטא שמעשה אומן הוא שבעצם עשיית הקשר יש איזה אומנות שאין ההדיוט יכול לעשותו וגם לא נראה לומר דמה שכתב הרמב"ם דשל אומן ואינו של קיימא דפטור אבל אסור שיהא כונתו על קשר שעשוי להתירו בכל יום ולענ"ד נראה דעיקר כונת רבינו הרמ"א הוא להיש מקילין דעד ז' ימים מותר לכתחלה וכשיש שני קשרים זה על גב זה קרוב הוא לעשות הקשר כעין מעשה אומנות וכן בקשר בראש אחד של חוט ומשיחה או כשניתק באמצע וקושרין בחוזק שיהא של קיימא [ש"ג] אבל אותן שמתירין בכל יום ודאי ליכא שום חששא ובמקום צער אפילו בשני קשרים לא חששו ואפילו בקשור לאיזה ימים דבמקום צערא לא גזרו וכ"ש במקום מצוה כתבו להדיא דקשרים שבהן פטור אבל אסור במקום מצוה מותר לכתחלה: