1. שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן כה

(התשובה מביאה התכתבות ארוכה בין הר' שלמה זלמן אוירבך והחזון איש. דברי התשובה מסוכמים במקורות שלמטה, אפשר לראותם שם אם קשה ללמוד את כל התשובה. -א"פ)

סגירת ופתיחת מעגל חשמלי בשבת

א. ב"ה, י"ח מנ"א תש"ח פעה"ק ירושלם ת"ו. לגאון ישראל רבנו בעל החזון איש יברך ד' חילו ויזכנו במאור תורתו.

בספרו להל' שבת כתב בסימן נ' אות ט' דהמדליק נר החשמל בשבת "יש בזה משום תיקון מנא כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות וקרוב הדבר דזה מלאכת בונה מה"ת כעושה כלי - דאפילו בכלים כהאי גוונא חשיב בונה". ומוסיף גם לבאר דחשיב כתקע וז"ל "אבל תיקון צורה להגשם ונעשה ע"י זה שימוש ודאי חשיב בונה ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח"כ פוסקו, דהפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם - וזרם החשמל אף תיקון לשעה חשיב בונה" עכ"ל.

פסק זה של רבנו גרם לי צער כי זה למעלה מעשר שנים שהיה לי מו"מ בזה עם אחד מחשובי המוצי"ם שבירושלם שהוא כבר בעלמא דקשוט, ואחרי עיון רב הסכים לדברי ועשיתי מעשה להתיר - לאמי מורתי תחי' שלצערנו הגדול כבדו אזניה משמוע - להשתמש בשבת במכונה שקולטת קול המדבר ומקרבתו לאוזן השומע והוא ממש "טלפון קטן" שפועל ע"י אבן חשמלי, ויש בתוך המכונה כפתור לפתוח ולסגור תמיד את הזרם היינו לפתוח בשעה שרוצים לשמוע ואח"כ סוגרים כדי שלא יכלה כח החשמלי של האבן לבטלה וגם מפני רעש המכונה שקשה לסובלו תדיר, והתרנו לפתוח ולסגור בשבת ויו"ט [בסוג זה שאין שם מנורות, וגם לא להכניס אבן בשבת כי זה דומה להכנסת רצועה חדשה תוך מנעל ישן שכתב המג"א בשי"ז דאסור].

והחלטנו אז לא לחוש בזה למכה בפטיש או תיקון מנא משום דתיקון מנא הוא דוקא כשהתיקון הוא בר קיימא ולא כשרגילים תיכף לחזור ולסותרו אחר השימוש, וכידוע דבכה"ג שרגילין לסותרו בשבת עצמה מותר גם לכתחלה. ומפורש יותר הוא כלל זה בשו"ע הגרש"ז ז"ל בסי' שי"ג סעיף כ' כ"א "ואפילו בכלי של פרקים אם תקע פרקיו דהיינו שהדקם בחוזק בענין שצריך לזה גבורה ואומנות הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה אם עשוי להתקיים הרבה ואם אינו עשוי להתקיים הרבה הרי זה בנין עראי ואסור מדברי סופרים אא"כ אינו עשוי לקיום כלל" היינו שרגילים לסותרו בשבת עצמה.

ולא דמי לעריכת שעון דיש אומרים שחייב חטאת דשאני התם שהפסקת מהלכו לאו לרצון האדם הוא, ולפיכך חשיב קצת כקלקול כיון שתפקידו של השעון הוא להיותו תמיד הולך ולא עומד, משא"כ בכה"ג שרגילים תיכף אחר השימוש לסותרו לא חשיב הכלי כמקולקל בשעה שהוא מפורק וממילא לא חשיב נמי כמתקן בשעה שמחזירו. גם מסתבר דתיקון כזה שרגילין לעשותו רק בשעת השימוש לא חשיב כלל בגדר תיקון של הכלי כיון שכך תשמישו תדיר ונקרא "משתמש" ולא "מתקן", וכמו"כ עריכת שעון לא חשיב כתיקון כי אם משום דחשיב כמתקן את השעון להשתמש בו אח"כ.

אולם ראיתי דהדר"ג שליט"א מחלק וסובר דתיקון צורה להגשם חמיר טפי. והן אמנם לא קשה מכל הדלקת נר שהמדליק יתחייב לפי"ז גם משום בונה כיון שע"י ההדלקה מעמיד את הנר על תכונתו להאיר, דאפשר ששריפת הדבר וכילויו אינו חשיב כלל בגדר תיקון ולפיכך חשיב רק משתמש ולא מתקן, אבל מ"מ צ"ע איך מדליקין פרימוס ביו"ט והא תפ"ל שחימום "הראש" בספירט וכדומה כדי לשלהב אח"כ את הנפט וכן הכנסת האויר ע"י המפוח המיוחד לכך כדי לדחוק את הנפט, צריך להחשב לדעתיה דמר כעשיית כלי דאסור במכשירי אוכל נפש כיון דמבלעדי האויר וחמימות הראש אין הפרימוס מוכשר לכלום ונמצא דחשיב כעושה כלי בתחלה, שחמור יותר משפוד שנרצף שאין יכולים לצלות בו בלא תיקון דפליגי בה רבוואתי (עיין משנ"ב סי' תק"ט סק"א ובשער הציון אות י' ובה"ל ד"ה אותו) ואע"ג שהאויר הולך ומתרוקן מאיליו מ"מ במלאכת בונה וכן לענין איסור תיקון מנא איני יודע אם יש מקום לחילוק זה, וגם מפורש כתב מר "וזרם החשמל אף תיקון לשעה חשיב בונה". (ועכ"פ חימום הראש שפיר יכול להמשך תדיר אם יחזור ויוסיף נפט).

גם מה שכתב דהכנסת הזרם חשיב כתקע, לענ"ד צ"ע דעיקר טעמא דתוקע חייב הוא מפני שאם תוקע ביתדות ומסמרים אין זה עראי אלא קבע משא"כ בנד"ד כיון שגם לשעה מועטת עושין כן, ואין שום חילוק בין פותח החשמל לזמן מרובה לזמן מועט, וגם אין צריך כלל לגבורה ואומנות א"כ מנלן לומר דחשיב כתוקע. וחושבני דעיקר כוונתו הוא רק משום דשאני הכא שע"י הפתיחה נכנס דבר חדש מן החוץ ונשתנה בכך גוף הדבר ולפיכך חשיב כמכניס רוח חיים לתוך גשם, אבל א"כ גם בפרימוס מכניסים חום ורוח שאף גם הם חשובים כצורה להגשם, וכמו כן מותר לפתוח ולסגור בשבת חלון של מרתף אף באופן שע"י הפתיחה מתקן את הבית לדירת אנשים אע"פ שגם שם צריכים להכניס אויר נשימה לבית כמו בנד"ד הזרם. ונראה משום כך דרק בכה"ג שהחוט פושט צורה ולובש צורה ונראה כדבר חדש בזה שנהפך להיות אש אז חייש רבנו לחושבו כתוקע ולחייב משום בונה, משא"כ בטלפון שהזרם אינו גורם כלל שום שינוי צורה שפיר מודה דשרי.

והנני להעיר שאני מקצר מאד בראיות ודוגמאות ביודעי שלהרבות דברים לפני כתר"ה הוא אך למותר, אך בכל לשון של בקשה אבקש מאת הדר"ג לבאר קצת יותר את שיטתו בזה. ואם לטורח הוא אצלו אבקש עכ"פ להודיעני אם שיטתו זו הוא רק בהדלקת מאור החשמל או גם בטלפון דליכא כלל שום שינוי צורה. מובן שהדברים אמורים רק בכה"ג דליכא כלל שום חימום או הדלקה וכבוי גם אינו משמיע קול, באופן דליכא לספוקי כי אם בהך ספיקא דמספקא לן אי חשיב כעושה כלי או כמשתמש בכלי. גם מסופקני דלאחר שכבר גמר לשוח אפשר דחשיב אז כמתקן אם חוזר ומניח את השפופרת למקומה הראשון, כיון דבלא הנחה זו חשיב הטלפון כמקולקל אחרי שלא יוכל כלל לדבר עם שום איש וכן גם אחרים לא יוכלו לדבר אליו אם לא יחזיר את השפופרת למקומה הקבוע, ונמצא שיש לחוש בהחזרת השפופרת משום תיקון מנא, ועכ"פ קשה לענ"ד לומר שגם הרמת השפופרת בתחלת השיחה וגם החזרת השפופרת בגמר השיחה שניהם כאחד נקראים בשם בונה או מתקן, וגם חושבני דכשמגביה את השפופרת בתחלת השיחה אינו יכול להחשב כמכה בפטיש, כיון שהקשר נעשה רק בשעה שהאיש המבוקש מרים את השפופרת שלו דרק אז נעשה ביניהם קשר.

אגב הנני להעיר על תחלת דבריו שם באות ט' וז"ל "ונראה דכל שנעשה יד סולדת יש בו משום מבשל - אפשר דאסור מהת' כעין חצי שיעור". וצ"ע מהמג"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ז שכתב "ולפי"ז אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף" אבל לא בפחות מכך (גם עיי"ש בסק"י ובמחה"ש). גם צ"ע דלדעתיה דמר איך מותר להחזיר קדירה בשבת ע"ג האש ולא חיישינן לבישול המתכת, ואפי' בפינה ממיחם למיחם שנותן מיחם קר ע"ג האש שמתחמם ודאי יותר מהשיעור של יד סולדת ג"כ מבואר דלא חיישינן כלל לבישול המיחם (בשלמא שפיכת מים רותחין אפשר דשרי משום דלא חזי להתבשל). ובעיקר הדבר נראה דאף לפום סברתו דחייש גם בחצי בישול לאיסור חצי שיעור ולא ס"ל כחילוק הידוע של האחרונים, מ"מ כיון דבפחות מיד סולדת ודאי לא חייש א"כ במתכת אין לחוש לבישול אא"כ מתחיל קצת להיות רפה. מינאי. שלמה זלמן אויערבאך

אחדשה"ט וש"ת באהבה, יקרתם הגיעני.

הענין תלוי בשיקול הדעת, חימום ברזל, אינו מחדש טבע חדש בברזל, אלא החום שוכן לפי שעה בתוך הברזל והברזל מתמיד לגרשו, אבל חיבור חוט החשמל מעורר את כח החשמלי המוטבע בחוט עצמו והוא מההרכבה המזגית שבשורש יצירתן, ושימוש זה תדירי, וההעמדה על מתכונתה ע"י החיבור, שנעשה חוט המופסק גוף אחד עם מכונת החשמל חוששים בו משום בונה. א) משום הרכב הפרקים זה עם זה, ולא מהני כאן היתר רפוי, כיון דזרם החשמל מחברם שהוא בבחינת תקע. ב) דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה.

היתר של עראי אינו במלאכה, כמו שהתופר ע"מ לקרוע חוטי התפירה, ולחזור ולתפור, ולחזור ולקרוע לא מקרי שימוש אלא עושה מלאכה, ולכן קנה של סיידין ומטה של טרסיים אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה, ולא דמי לדלת וכיסוי כלים שכל עיקרן להתחלפות מסתימה לפתיחה ומפתיחה לסתימה, אבל שימוש החשמל הוא בחיבור, וההפסק הוא משום חשבון תשלומין וכיו"ב דבר צדדי.

התחלת חימום ברזל ודאי אסור, אבל קדירה מלאה שאין האור שולטת בה להתיכה אין שם מלאכה עלה. ואכפול שלו' דו"ש וש"ת, אי"ש

ב. בעזהי"ת, כ"ה מנחם אב פעה"ק ירושלם ת"ו לגאון ישראל רבנו בעל החזון איש שליט"א

תשובתו היקרה קבלתי בשמחה המהולה בתוגה בראותי כי לדעת רבנו שיחי' נכשלתי ח"ו בחשש של איסור בונה, ולכן אמרתי אחרי אשר הואלתי לבוא אל המלך אחלה פניו גם לדבר הזה לבל יחר אפו אם אוסיף לדבר בענין זה עוד דברים אחדים, ותקותי תשעשעני, כי ענותו תרבני, את דעתו הרחבה שנית להודיעני.

נלענ"ד דכמו שחימום ברזל אינו נקרא טבע חדש בברזל אע"פ שבשורש יצירתו הברזל ודאי מורכב גם מיסוד האש מ"מ הואיל והחום שוכן בו רק לפי שעה והברזל עצמו מתמיד לגרשו אין זה נקרא טבע חדש, כך הוא גם בחשמל, אותו מיעוט החשמל שיש בו בחוט מתולדתו אינו מסייע כלום להתהוות החום והאור (רק צריכים לסוג זה שמוכן מטבעו לקבל את הזרם ולהוליכו), וכידוע שאף אם נשחרר את החוט משני סוגי החשמל הנמצאים בו ג"כ יתחמם ויאיר ע"י הזרם שמקבל רק מן החוץ לא פחות מחוט אחר.

ולכן אין אני מבין כלל דברי רבנו שיחי' שכתב "אבל חיבור חוט החשמל מעורר את כח החשמל המוטבע בחוט עצמו והוא מההרכבה המזגית שבשורש יצירתן", דהתינח אם החיבור היה מעורר את החום הטבעי שבתוך החוט עד כדי כך שהיה הולך ומאיר מאיליו, שפיר מצינו לומר דתיקון חשוב כזה חשיב כמו ממות לחיים והוי בונה אף אם רגילים לעשות כן רק לשעה מועטת, אבל למעשה אינו כן ולולא גלגל המגנטים שמסתובב כל הזמן ע"י כח של מים נופלים או קיטור לא היה החוט מאיר כלל וכלל [וידוע שחמשים פעם בשניה הגלגל הזה מדליק ומכבה, ומה שאנו לא מרגישים בכך הוא מפני שעד שהחוט מתחיל להתקרר כבר חוזר ומתחמם], וכיון שכן כך לי אם האור נעשה ע"י זה שמניח חוט ע"ג אש עד שמלבין ומאיר, (כמו במנורת "לוקס" שהאור נעשה ע"י זה ששלהבת הנפט שורפת ומלבנת את הכתנת עד שנהפך לגוף לוהט ומאיר, ובזה ודאי שגם רבנו סובר דלא חשיב בונה), או שהחימום הולך ומתחדש כל רגע ע"י תנועת מגנט שמכניס זרם אשר בכח מרוצתו משפשף את החוט הדק עד שנהפך לגוף לוהט ומאיר, ולענין דינא חושבני דיש לחשוב את מכונת החשמל כמכונה שמכה ברזל בברזל עד שהם מתחממים ומאירים דודאי לא חשיב בונה, כיון שגם כאן אף לאחר שהחוט הדק שבתוך הזכוכית מתחמם ומאיר הוא שואף מטבעו להשתחרר מהזרם ולהתקרר ככל ברזל חם שמתמיד לגרש מתוכו את החום, וכמו"כ בזרם הבא מבטריה ג"כ נלענ"ד דחשיב כאילו רואים בחוש שחימום החוט נעשה רק מפני שזרם מסוג אחד זורם למשנהו עד שמשתוה והזרם נחדל, וכיון שכן מה סברא הוא לחלק בין בטריה לנפט ומה ששם הנפט עצמו בוער ואילו הזרם רק מחמם הזרם והוא עצמו אינו כלה דבר זה לא מעלה ולא מוריד.

אף שאני רואה שהארכתי קצת בהסברת הדברים וקצרתי בתוכן אעפי"כ אוסיף עוד דברים אחדים. נלענ"ד דלא חשיב בונה אא"כ הבנין יכול עכ"פ להתקיים מאליו משא"כ אם צריכים כל הזמן לאחוז בו אין זה חשיב בונה, וה"נ גם כאן אילו במקום המכונה האוטומטית היה עומד אדם שמסובב כל הזמן את הגלגל ודאי שגם רבנו סובר שהפותח אינו חשיב כלל כבונה כיון שכל האור נעשה רק ע"י האיש ההוא, וא"כ כך לי אם הדבר נעשה ע"י קיטור או ע"י אדם.

והנני חותם בתפלה כי יאר ד' את עיני בתורתו. שלמה זלמן אויערבאך

רב שלומים. אחדשה"ט וש"ת באהבה רבה. דבריכם היקרים הגיעני, לשמחת לב כד"ת שנאמר בהם משמחי לב.

ואמנם הנידון שדנו עליו אינו לענין עצם הדין, שחיבור החוטים ע"י כפתור, הוא שילוב פרקים, ואילו היה הפסק באחד החוטים, ולקח פתיל ברזל וחיברן בשבת חייב חטאת, וכל הנידון משום שהכפתור רפוי ועומד לפתוח ולנעול, ובזה יש מקום לומר שאם עושה כן בשעה שהחשמל בשימושו ובחיבורו כבר נעשה קבלת הזרם, זה בנין חשוב והוי כתקע את הפרקים, וכמו שכתוב במכתבי הקדום, ולזה א"צ להכנס בצורת החשמל בחוט, ואפשר דאין בונה אלא בהרכבת גשמים של ממש, והלכך אין בחימום ברזל ולא בהכנסת זרם משום בונה, וכאן בסיבוב הכפתור יש בו משום העמדת מנורה בתקע.

ואמנם, יש עוד מקום לומר דגם חוט החשמל שנעשה ע"י כח הקבלה שלו, שבגמי אין כח זה, והברזל יש בו כח הקבלה, וכל זמן שאינו מחובר אין לאדם חפץ והנאה בכח האצור בו, וכשמחברו נעשה בידו של אדם כלי שימוש, ואין נפקותא אם הברזל פועל או קרקע עולם, שענין המלאכות הוא נידון לפי טבעות בני אדם בשימושן, והרי בחיבורו החוט בכשרון הטבעי, הועמד לשרותו של האדם, וחשיב תיקון מנא, וכח הקבלה הוא טבוע ותמידי, הוא עצם מעצמו ושמח בו ואינו מגרשו לעולם ולא עוד אלא שהחוט נותן חלקו בזרם, ואפשר שכח הקבלה הוא דוקא ע"י זרם שלו המשותף, ודוקא בחוט החשמלי, שאין כל הגשמים ראויים לכך, אבל קבלת חום כל הגשמים שבעולם מקבלים חום, ואף הנשרפין כשהן בקדירה, ובכלל דעת בני אדם מכרעת במלאכה, ושימוש פשוט לאו מנא הוא. וכל הגשמים הקרירות והחום הם עצם התיאור שלהם דאם הם באויר הקר הם מוסיפים להתקרר, ואם הם תחת השמש יתחממו ומהם שנעשים יד סולדת, אבל דבר הנעשה ע"י הרכבת בני אדם בחכמה ובכשרון זהו ענין הבנין שהיה במשכן וחשיבא מלאכה.

ודוקא אם מכונת החשמל מסתובבת עכשיו בלי בעל בחירה והוי סיבוב החשמל כטבע העולם כרוח מצויה, אבל אם האדם מסבב אין כאן בונה מצד החיבור שמעשה בעל בחירה חשיב נולד, ועדיין אין החיבור פועל כלום, וכן אין להמסבב דין בונה על החיבור, שהרי לא חיבר. +עיי' מנח"ש ח"א סי' י"א מו"מ במכתבי החזו"א.+

ואחתום שלו' דוש"ת באה"ר אי"ש

2. שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן טו

ומה שמעורר כת"ר שלדעת החזו"א יש בזה אבל משום איסור בונה מה"ת, אשיבנו על כך.

דהנה דבר זה שיהא בהדלקת חשמל חיוב משום בונה ובכיבויו משום סותר הוא חידוש שנתחדש בבית מדרשו של הגאון החזו"א ז"ל, אבל כל גדולי הפוסקים שלפניו שדנו בזה לא עלה על דעתם כלל לחשוב ולומר שיהא בכגון דא חיוב משום בונה וסותר (דבר שאין לו אח במלאכות בונה וסותר), ודנו בזה רק מבחינה של מלאכת מדליק ומכבה, ומשום כך היו מהם שסברו לומר שבכגון הדלקה כזאת של חשמל אין בזה חיוב אלא מדרבנן, יעוין בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן רמ"ו ושו"ת לבושי מרדכי חאו"ח סימן מ"ז, ובספר חסד אבות הנדפס עם ספר יבין דעת בקו' גרם המעלות, ועוד.

הן אמנם שרובי דרובא של הפוסקים החליטו שכן יש בזה חיוב מה"ת משום מדליק ומכבה, (יעוין מהמובא מזה בספרי שו"ת צ"א ח"א סי' כ' פ"ח, וח"ג סימן י"ז, וחלק י"ח סימן כ"ה, ועוד), אבל שום אחד מהם לא עלה על דעתו לחייב אבל בזה משום בונה וסותר.

3.שו"ת ציץ אליעזר חלק א סימן כ פרק י ד"ה (א) ראיתי

ראיתי הלום בספר הנקרא צל"ח החדש מהרה"ג ר' אלטער שטייעגליטץ מגאליציא. שמובא שם בקונטרס אחרון למאמר א' תשובה מהגאון אבד"ק דרישא ז"ל בדבר דיבור הטליפון בשבת, וז"ל: ולענין אם מותר לדבר בטלפון בשבת, מו"ח הרב הגאון הצדיק זצלל"ה בספרו בית יצחק ליו"ד ח"ב בהגהות ומפתחות (סימן ל"א) כתב לאסור, חדא מפני שצריך המדבר להכות בפעמון ודבר זה אסור משום משמיע קול, ושנית משום דע"י סגירת זרם העלעקטר נולד כח עלעקטר ואסור כמו סחופא כסא אשראי [בביצה כ"ג], וסיים עוד כיון שאין קול המדבר נשמע רק ע"י המכונה המקבלת (עמפפאגגס אפפרט) והמכונה תסובב נענוע קל (בהעמבראמאן) הוי משמיע קול בשבת. ועל שני הטעמים האחרונים יש להשיב. א' לא דמי להך דביצה דמוליד ריחא והוא דבר הנרגש באחד מחמשת החושים, אבל כח העלקטרי אשר לא יוכל לא לראות ולא לשמוע ואינו מושג לאחד מחמשת החושים ולא נדע מה הוא, איך יאמר עליו כי אסור לעשותו בשבת? ולא דמי איפוא למוליד ריחא, גם הטעם הב' משום השמעת קול יש לדחות עפ"י שהביא הרמ"א /או"ח/ (בסי' של"ח ס"א) דאם לא עביד מעשה שרי...

4. שו"ת יחווה דעת חלק א סימן לב

שאלה: האם מותר להדליק מנורת חשמל ביום טוב, והאם מותר לכבות ביום טוב מנורת חשמל הדולקת מערב יום טוב?

תשובה: במשנה במסכת ביצה (דף לג ע"א) שנינו: אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואמרו בגמרא, מאי טעמא, משום דמוליד ביום טוב. ופירש רש"י בביצה (כ"ג ע"א), שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה ואסור מדרבנן. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ד' מהל' יום טוב הלכה א'): אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שמחככים אותם זו בזו או שמכים אותם זו בזו עד שתצא מהן אש, וכן זכוכית מלאה מים שמניחים אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. ולפי זה נראה שיש לאסור הדלקת מנורת חשמל, שהרי על ידי הנעת או לחיצת הכפתור נפגשים שני החוטים של החשמל, החיובי והשלילי, ובכך הוא מוליד אש ביום טוב. וכן פסקו באמת הגאון הראגטשובי בשו"ת צפנת פענח (סי' קע"ג). והגאון מברודי בשו"ת מחזה אברהם (סי' מ"ב). וכן העלה הגאון ר' יהודה ליב צירלסון בשו"ת לב יהודה (סימן י"ז).

אמנם בשו"ת אבן יקרה חלק ג' (סי' קס"ח) כתב בפשיטות להתיר הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, משום שהאש מצויה בחוטי החשמל, ואין לזה דמיון למה ששנינו שאין מוציאין אש מן האבנים משום מוליד, שכאן ע"י הנעת הכפתור אינו מבעיר את חוטי החשמל אלא מאש מצויה, והרי הוא כמדליק נר מאש שהובערה מערב יו"ט. אולם הגאון מסטמאר ר' אליעזר דוד גרינואלד בשו"ת קרן לדוד (סי' קמ"ד), השיג על האבן יקרה, שנראה מדבריו שלא היה בקי בטכניקה של החשמל, ושהעיקר להלכה שיש בזה משום מוליד אש ביום טוב ע"י פגישת חוטי החשמל, החיובי והשלילי, וכמוציא אש מן המתכות שאסור משום מוליד. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' נ"א) ע"ש. וכן פסק הגאון ר' מרדכי וינקלר בשו"ת לבושי מרדכי תנינא (סי' צ"א). ואמנם והרב הגאון ר' אהרן בן שמעון, אב ביה"ד מצרים, בשו"ת ומצור דבש (סי' י') העלה ג"כ להתיר, בחשבו את הדלקת החשמל למבעיר מאש מצויה, וכן הסכים גם הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל במשפטי עוזיאל (סי' י"ט), וכ"כ בשו"ת פרחי כהונה (חאו"ח סימן ט"ז). אולם להלכה נראים דברי האוסרים הנ"ל. וכן פסק הגאון רבי שמעון גרינפלד, תלמיד המהר"ם שיק, בשו"ת מהרש"ג (חלק א' סי' ס"ד). וכן כתב בשו"ת חזון נחום (סי' ל'). וכ"כ בשו"ת בית ישראל (סי' נ"ב, דף נ"ג ע"א) ושכן המנהג.

אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים, כתב לצדד בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), להתיר הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר, והוא כי לדעתו אין כאן הבערה בידים ממש, אלא כמסיר המונע, שעל ידי הנעת הכפתור מתקרבים ב' חוטי החשמל ונדלקים, וזה נחשב לגרמא, ומכיון שאין זה אלא גרמא להולדת אש ביו"ט, ולא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידים, ולא על ידי גרמא, (וכן מתבאר בתוספות ביצה כ"ב ע"א), הלכך מותר להדליק החשמל ביום טוב עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השלחן, בתשובה, (שנדפסה בקובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג), שכתב ג"כ להתיר הדלקת החשמל ביו"ט, מפני שאין זה אלא גרמא, וכבר אמרו בשבת (קכ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי, ואף כאן אינו אלא כמקרב האור ע"י פגישת שני כחות הנגדיים, החיובי והשלילי, ואז יוצא האור לפועל. ולכן יש להתיר ע"ש. (וכן הובא בספר שרי חמאה חלק ו' עמוד קי"ד). אולם הגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודזינסקי, גאב"ד וילנא, בשו"ת אחיעזר (חלק ג' סי' ס') דחה ראיות הגאון רצ"פ פראנק בזה, והעלה שאין זה נחשב כגורם, אלא כעושה בידים, ולכן העלה לאסור. והגאון רבי איסר זלמן מלצר בהסכמתו לספר חלקת יעקב ח"א, הסכים לדברי האחיעזר הנ"ל. וכן העלה ידידנו הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן אוירבך שליט"א בספרו הנכבד מאורי אש, להחמיר בענין הדלקת החשמל ביו"ט. וכן דעת רוב האחרונים. והגאון מופת הדור החזון איש (מועד, סי' נ' אות ט'), חידש שיש חיוב בהדלקת החשמל וכיבויו משום בונה, ומשום סותר, וכן מצדד בזה בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חאו"ח סי' כ"ה), ולפי זה בודאי שיש להחמיר בזה בנ"ד. (וראה עוד בזה בשו"ת יביע אומר ח"א, חאו"ח סי' יט אותיות י"ב - י"ד, ובשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' כ"ו ואכמ"ל).

לפיכך, אע"פ שהמקילים להדליק חשמל ביום טוב, אין למחות בהם בחזקה, בפרט שנהגו כן בכמה קהלות בחו"ל על פי הוראות רבותיהם, (וכמו שכתב ג"כ בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קט"ו), מכל מקום נכון מאוד להסביר להם בלשון רכה, שלפי דעת רוב רבותינו האחרונים יש להחמיר שלא להדליק חשמל ביום טוב, ואחרי רבים להטות. ונודע מה שכתב הר"ן בכיוצא בזה בשו"ת הריב"ש (סי' ש"צ): שהרי אפילו בעסקי העולם הזה כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוחה, והמשומרת מכל נזק ומכשול, ואפילו באפשר רחוק, כל שכן שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם. וכן הובא בבית יוסף או"ח (סי' תר"צ). ובשו"ת אבקת רוכל (סי' נ"ה). ובשו"ת מהרשד"ם (חאו"ח סי' ל"ה). והוא הדין לנידון שלנו, שחביבים דברי סופרים מיינה של תורה (עירובין כ"א ע"ב) ודברי חכמים בנחת נשמעים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

ולענין כיבוי אור החשמל ביו"ט, נראה שאפילו לדעת המתירים הדלקת מנורת חשמל ביו"ט, זהו משום שלדעתם יש להתיר מפני שהדבר נחשב לצורך אוכל נפש, שגם האורח ויתר הנאת הגוף נכללות במשמעות הכתוב: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וכעין מ"ש בגמרא (פסחים כ"א ע"ב) כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וכמ"ש כל זה רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' קי"ג). וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (ביצה כ"א ע"ב). ובספר הרוקח (סי' רצ"ז). וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם לשבת (לט ע"ב) ועוד. אבל לכבות שאין בזה שום צורך ליו"ט, (אלא לחסוך בהוצאות החשמל), בודאי שלא הותר כלל. כמבואר בגמרא (ביצה כ"ב ע"א), ובשלחן ערוך /א"ח/ (סי' תקי"ד סעיף א'), ובספר הלבוש שם. ואע"פ שנראה שכיבוי החשמל אפילו בשבת אין בו איסור מן התורה, שדינו כמכבה גחלת של מתכת, שאיסורו מדרבנן, הואיל ולא שייך בזה כיבוי לצורך פחמים, כמו שהיו עושים במשכן, וכמבואר בשבת (מ"ב ע"א). וכן פסק הרמב"ם (בפרק י"ב מהל' שבת הלכה ב'). והוא הדין לכיבוי אור חשמל. אעפ"כ יש לאסור כיבוי החשמל ביו"ט מדרבנן. ומכל שכן לפי מה שכתב בשו"ת בית יצחק (ח"א מיו"ד סי' ק"כ אות ד'), לחלק בין כיבוי חשמל שיש בו שלהבת השורפת, לכיבוי גחלת של מתכת. והניף ידו שנית בשו"ת בית יצחק (ח"ב מיו"ד סי' ל"א אות ח'), לדחות מ"ש רב גדול אחד בחוברת יגדיל תורה (ח"ב קונטרס ט'), שאין בכיבוי חשמל איסור מן התורה, וכן מוכח מפירוש רש"י (שבת קל"ד ע"א). וכתב על זה: ובמקומי אני עומד שיש בזה איסור תורה ע"ש. (וע"ע =ועוד עיין= בשו"ת מחזה אברהם סי' מ"א). וכן לפי דברי החזון איש (מועד סי' נ' אות נ') שיש בזה איסור משום סותר, נראה שיש בזה איסור מן התורה, שהרי הוא כסותר על מנת לבנות. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ל"א אות ג' ואכמ"ל). וכן מבואר בשו"ת אבן יקרה תליתאה (סי' קס"ח), שאע"פ שלדעתו יש להתיר הבערה במנורת חשמל ביו"ט, אבל לכבות אור החשמל אפילו ביו"ט הוא איסור גמור ע"ש. ואמנם בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חאו"ח סי' י"ט) התיר גם לכבות החשמל ביו"ט ע"ש. אך נראה שבמחכ"ת אין דבריו נכונים להלכה. ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חאו"ח סי' נ"ו) הביא גם כן בשם האחרונים לאסור כיבוי החשמל ביו"ט. וכן העלה בשו"ת פרחי כהונה (חאו"ח ס"ס =סוף סימן= ט"ז). וראה עוד בשו"ת ירך יעקב ח"א (סי' נ"ד). ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חאו"ח ס"ס =סוף סימן= י'). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כ' סוף פרק ז'). ובשו"ת דברי חכמים להרה"ג שלום יצחק הלוי (בחיו"ד סי' כ"ב). וכן העלה להלכה הגרש"ז אוירבך בספר מאורי אש. וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה (עמוד ע') וכן עיקר. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.