Great seeing everyone at Rabbis and Ribeyes! Thanks to everyone who came and made it a memorable and inspirational event. We hope to celebrate more simchas together in the future!

Joey Pick has posted an article about Cochlear implants in halacha, accompanied by an audio interview on the subject with Rabbi Frazer, at http://orachmishor.org/content/hearing-aids-and-cochlear-implants-halach...

Thanks also to Joey for his generous sponsorship (together with our esteemed partner Pardes) of the Rabbis & Ribeyes bbq!

Issur veheter shiur will resume this coming Sunday, with the mekorot below.

טור יורה דעה הלכות תערובות סימן קט

חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפילו חד בתרי ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כגון שנפרד לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה אבל בעל התרומות כתב דוקא שנתערב במינה אבל מין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש צריך ששים כיון דאם יבשלם יתן בהם טעם: וכיון שנתבטל החתיכה ברוב מותר לגמרי ואפילו איסורא דרבנן ליכא ומותר לאדם אחד לאכול כולם ביחד אע"פ שבודאי אוכל האיסור וכן מותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו ואין צריך להשליך אחד כנגד האיסור ואפילו אם האיסור איסור הנאה כגון חמץ בפסח בטל ברוב כיון שהוא יבש ביבש ורש"י אסר תערובת חמץ בפסח יבש ביבש באכילה ומתירו בהנאה אלא שמצריך להשליך אחד מהם לנהר ורב אלפס אוסר הכל ואפי' בהנאה וא"א הרא"ש ז"ל מתיר הכל ואפילו באכילה: ואם בישל התערובות אחר שנתבטל ברוב כתב הרשב"א שבל אחד ואחד מותר בפני עצמו והרוטב בנותן טעם שצריך ששים כנגד האיסור וא"א הרא"ש ז"ל חילק בזה וכתב שאם לא נודע תערובתו קודם שנתבשל צריך ס' כנגד האיסור ואם נודע תערובתו קודם שנתבשל גם הרוטב מותר כולו כמו החתיכות שנתערבו ואם אחר שנתבטל ברוב נתוסף על האיסור חוזר ונאסר:

בית יוסף יורה דעה סימן קט

א חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפילו חד בתרי. בפג"ה (צט: ק.) אהא דתנן ג"ה שנתבשל עם הגידים בזמן שאינו מכירו כולם אסורין וכן חתיכה של נבלה או של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שאינו מכירן כולן אסורות מקשינן בגמרא וליבטלי ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד משמע דאי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד הוו בטלי ברוב וה"נ משמע בר"פ התערובות (זבחים עב.) ובריש ביצה (ג:) וכתבו התוספות (חולין ק. ד"ה בריה שאני) והרא"ש (פג"ה סי' לז) והרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א יז.) והר"ן (חולין לו. ד"ה גרסי' בגמ') דאפילו איסורא דרבנן ליכא כדמשמע הכא ואף על פי שראב"ד (הובא בר"ן שם בתחילת הדיבור) פירש דהא דמקשי וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן ששים בעינן אלא ברביה קאמר דהיינו ששים וכן נראה מדברי רש"י וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפרק ט"ו (מאכ"א ה"ד) נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח הכל אם היה חלב האליה (בשנים כחלב) [כשנים בחלב] הכליות הרי הכל מותר מן התורה אפילו חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה אבל מד"ס הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו וכו' כבר הביאו הרשב"א והר"ן ראיה מדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נב:) התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולין באחד ומאה משא"כ במעשר ואמרינן עלה דמשא"כ במעשר דבטל ברובא והתם ודאי מדרבנן קאמר דומיא דאחד וק' דתרומה וביבש ביבש הוא דאילו בלח ששים בעינן וקאמר דבטיל ברובא כלומר חד בתרי כשאר האיסורים שלא החמירו עליו כמו שהחמירו בתרומה ולא כדמשמע מרש"י שמפרש בטל ברובא ברביה קאמר דהיינו ששים דא"כ היכי קאמר סתמא משא"כ במעשר דבטל ברביה תרומה ובכורים נמי בטלי ברביה שהרי יש להם שיעור ושיעור מועט כנגד שיעור מרובה אין אומרים על המועט בטל ברוב: וכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א יז ריש ע"ג) שעל הסכמה זו שהסכימו רובן של ראשונים דיבש ביבש בטל ברוב ממש אנו סומכין ועושין מעשה וכן פסק בספר התרומה (סי' נ ד"ה הלכך) (וסמ"ק) [וסמ"ג] (לאוין קמ וקמא נג.) וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רע"ג) שאותם הסוברים לומר דאפילו יבש ביבש בכל האסורים אינו בטל בפחות מששים אמרו שאם נתערב יבש ביבש בפחות מששים אם נפל אחד מהם לים השאר מותרים ועל פי מה שיתבאר בסימן שאחר זה (קעג:) וכתב שיש מגדולי המורים חולקים בזה ואומרים שלא התירו בנפלה אחת מהן לים אלא בחומר התערובות כלומר בק"א כתרומה או באחד ומאתים כערלה או לאסור כל התערובות כשור הנסקל ויין נסך אבל כשנפלה לפחות מששים אע"פ שנפלה אחת מהן לים לא נתיר את השאר: ודע דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח או נמוח ומתפשט אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מקרי יבש ביבש דהא על חתיכה שנתבשלה עם שאר חתיכות מקשי ליבטיל ברובא כלומר חד בתרי וכדפרישנא וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סימן רפ"ג ותכ"ה) וכן הוא בתשובות להרמב"ן. סימן קפ"ב וכ"כ בספר התרומה (שם): ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה וכו' אבל בעל התרומה כתב דוקא שנתערבה במינה וכו'. כ"כ הר"ן בספג"ה (שם) וז"ל ומיהו כי אמרינן דיבש ביבש בטל חד בתרי אפילו מדרבנן ה"מ במין במינו דכיון דמדאורייתא אפילו לח בלח ברובא בטיל לא אחמור רבנן יבש ביבש דהא א"א למיתי לידי איסורא דאורייתא אבל במין בשאינו מינו דבלח בלח [אפילו מדאורייתא] אזלינן בתר טעמא אפילו ביבש נמי בעינן ששים כי היכי דאי מבשל להו בהדדי לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא עכ"ל:
וכיון שנתבטלה החתיכה ברוב מותרת לגמרי ואפילו איסורא דרבנן ליכא. כבר נתבאר:
ומותר לאדם אחד לאכול כולם ביחד אע"פ שבודאי אוכל איסור וכן מותר לאכול כל אחת ואחת בפני עצמה. כ"כ הרא"ש בסוף פג"ה (סי' לז) דאע"ג דבפרק התערובות (זבחים עד.) תניא רבי יהודה אומר רמוני בדן אוסרין בכל שהן וכו' ופירש ר"י שהשלש אסור לאכלן כאחת דהתם התערובת השני מותר משום ספק ספיקא דאמרינן איתיה לאיסורא בתערובת הראשון ואי אמרת נמי נפל לתערובת השני כל חד כי אכיל ליה היתר קא אכיל אבל אי אכיל שלשתן כאחד קא אכיל חדא מתערובת הראשון והוי חד ספיקא אבל הכא חד בתרי בדבר יבש דאפילו מדרבנן בטל דלא משום ספיקא שריין ליה דאפילו אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא אלא משום דגזרת הכתוב הוא דכתיב (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטיל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאכלן אפילו כולן כאחד וגם לא דמי לטבעת ע"ז (זבחים עד.) שנתערבה באלף טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן כאחת ופר"י דאסור ליהנות מהן כולן כאחד וכן איברי תמימים [שנתערבו] באיברי בעלי מומין דקאמר ר' אליעזר (שם עז:) אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים וקאמר רבי אלעזר דלא התיר רבי אליעזר אלא ב' ב' אבל אחד אחד לא ופר"י דגם כולם כאחד אסור להקריב דהתם ע"י התערובת נאסרו כולם אלא דמקילים לתלות האיסור באותו שפירש וכולי האי לא מקילים להתירן כולן כאחת ולא שרינן להו אלא ע"י ספק ספיקא דאמרינן דילמא דאיסורא נפל ואם תמצא לומר דלא נפל דאיסורא כיון דלא אכיל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האסור אבל דבר יבש חד בתרי דבטל ברוב לאו משום ספיקא מותר אלא דגזרת הכתוב הוא הילכך מותר לאכלן כולן כאחד וגם מטעם זה לא מצריכינן ביבש חד בתרי לאכלן שנים שנים כדאמרינן גבי טבעת ואיברי קדשים משום דהתם נאסרו ע"י תערובת ומקילים בהו לתלות האיסור באותו שפירש ולהכי בעינן שיאכלם או שיקריבם שנים שנים דממ"נ איכא בההיא אכילה ובההיא הקרבה חדא דהתירא אבל יבש ביבש לא נאסר תערובתו הילכך מצי למכלינהו כולהו כחדא עכ"ל וכ"כ סמ"ק (סי' ריד) וז"ל אפילו נתבשלו כולם יחד אפילו רוטב מותר מן הדין אחר שכבר נתבטלה: אבל הרשב"א הצריך לאכלם אחת אחת שהרי כתב (תוה"ק ב"ד ש"א יב:) וז"ל חתיכה של נבלה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלים אפילו אחד בתוך שנים ואפילו איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בעצמו ואוכל כל אחד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים ולפיכך אינו אוכלן כולן כאחד ואינו מבשלן כאחד עכ"ל: וסמ"ג כתב (לאוין קמ וקמא נג.) דיש להחמיר שלא לאכלן אדם אחד שנמצא שאוכל בודאי איסור והוא מדברי התוספות בפג"ה (ק. ד"ה בריה שאני) ולפי דברי הרא"ש ודאי מותר שהרי האיסור נתבטל ואין כאן איסור כלל הילכך אפילו לאכלן אדם אחד שרי:
ואין צריך להשליך אחד כנגד האיסור. כ"כ בספר התרומה (סי' נ ד"ה הלכך) וסמ"ק (סי' ריד) כלומר דאף על גב דתרומה שנתערבה בק' של חולין בטלה ומותר הכל לזרים וצריך להרים אחד כשיעור תרומה שנפלה כדתנן במסכת תרומות (פ"ה מ"ב) הרי מפרש בירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) דהיינו מפני גזל הכהן אבל באיסור שבטל בהיתר ליכא משום גזל אם הם של אדם אחד. וכ"כ הרא"ש בסוף מסכת ע"ז (פ"ה סי' ל) ולאפוקי מדברי רש"י שכתב שם (ע"ז עד. ד"ה תרתי) דשדי חדא לכלבים ואינך שרו באכילה וכתב בהגהות שערי דורא (סי' לט אות ו) יראה דאע"ג דקי"ל דא"צ להשליך אחד אלא גבי תרומה מפני גזל כהן דוקא להשליך לאיבוד או לתת לגוי לא צריכים אבל להאכיל לשני בני אדם יש להחמיר דליכא פסידא כולי האי והא דאמרינן לעיל דמהר"ם נתן אחד לגוי ולא רצה לסמוך על ביטול ברוב אפשר משום דהוא היה ת"ח וצדיק והיה נראה דרך גנאי שיזדמן שום אכילת איסור לפיהו כדמפרשים התוספות (חולין ה:) גבי השתא בהמתן של צדיקים וכו' וכיון שרצה מהר"מ להחמיר ולהסיר אחד ולתלות ולומר שהוא האיסור והשאר כולם היתר לא נתן אותה חתיכה לישראל אחר שהיה נראה כמאכילו איסור ולא רצה לסמוך אשריותא דשני בני אדם דמ"מ היה הוא בספיקא כמו אידך ומכל מקום הסומך על דברי רמב"ם ואשיר"י לאכלן כאחד לאדם אחד לא הפסיד עכ"ל:
ואפילו אם האיסור איסור הנאה כגון חמץ בפסח בטל ברוב וכו' עד מתיר הכל ואפילו באכילה. הכל בסוף ע"ז (שם) וכבר נתבאר בטור אורח חיים סימן תמ"ז (קצא.) והרשב"א כתב (תוה"ק ב"ד ש"א יב: ושו"ת ח"א סי' תפה) שנראה לי שלא אמרו דיבש ביבש חד בתרי בטיל אלא באיסורי נותן טעם דכיון שאין איסורו אלא מחמת טעמו ואפשר לומר בכל אחד איני טועם עכשיו טעמו של איסור אבל בכל האיסורין שהחמירו בהם לאסרם למעלה מכדי נ"ט ר"ל למעלה מששים אין הפרש בין יבש לבלול שהרי לא מחמת טעמם בלבד אסרום אלא חומר שהחמירו באיסורין אלו ועד שיתערבו בשיעורים שהחמירו ונתנו להם אינם בטלים למה הדבר דומה לתרומה שנתערבה בחולין שאפילו יבש ביבש אינו עולה בפחות מק' ולפיכך ככר חמץ שנתערב בפסח עם ככרות של מצה אינו בטל לעולם ואפילו ככר קטן שאינו חשוב כככרות של נחתום או אפילו פחות מכן עכ"ל ודבר ברור הוא שאין זה דרכו של הרא"ש אלא שהוא סובר דלגמרי נתבטל חד בתרי יבש ביבש וחזר הכל היתר גמור ואם כן אף באיסורים שהם למעלה מכדי נ"ט שרי וזהו שהתיר תערובת חמץ ביבש אפילו באכילה:

ב ואם בישל התערובת אחר שנתבטל ברוב כתב הרשב"א שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו והרוטב בנ"ט. כ"כ בתורת הבית (הקצר ב"ד ש"א יב:) בתחלה ובתשובה (ח"א סימן ער"ב) כתב שתמהו עליו למה כתב שכל אחד ואחד מותר הרי בכל [אחד] יש מטעם האיסור אם היה אפשר למיקם אטעמא והשיב בזה צדקת וכבר צויתי לתקן כן עבר ובשלן כאחד אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו אסור שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות עכ"ל וכ"כ בתורת הבית שלפני וז"ל תורת הבית הארוך (ב"ד ש"א יז.) על היתר ביטול יבש ביבש חד בתרי מסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללים שא"א להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו ואסרוהו מדבריהם אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה וחתיכה בפ"ע אוכל כל חתיכה בפ"ע כו' וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא ולפיכך אוכל כל אחד בפ"ע ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול מדאורייתא ואפשר לומר בכל אחד שמא עכשיו אינו אוכל האיסור הקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורים ודוקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללים ומיהו אפשר שאם בישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר שהכל מותר ומן הטעם שכתבתי שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו אני אומר עכשיו אינו טועם האיסור שהאיסור שמא בתוך האחרים הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר הם אבל לערב הכל ולאכול אסור עכ"ל: ודברי הר"ן בסוף פג"ה (לו. ד"ה גרסי' בגמ') כדברי הרשב"א דלא שרינן ביטול יבש ביבש אלא לאכול כל אחד בפני עצמו אבל לבשלן כולן כאחד כל היכא דליכא ששים אסור דכיון דגזור רבנן בנ"ט במין במינו אי מבשל להו בהדדי יהבי טעמא ואסור וכתב עוד מיהו כתב הרא"ה ז"ל דכל שנתבטל חד בתרי כיון שלאכול כל אחד בפ"ע מותר אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהן כדי שיעור ששים ומבשלן לכתחלה ומשום מבטל איסור ליכא כיון שכל אחד בפ"ע מותר אין כאן איסור עכ"ל: וכתוב בהגהות שערי דורא (סי' לט אות א) דלסמ"ג שכתב דיש להחמיר שלא לאכלן אדם אחד יראה דהוא הדין שלא לבשלן בקדרה אחת אפילו להאכילם לשני בני אדם דהא הרוטב ודאי אסור מן התורה כדקי"ל טעם כעיקר דאורייתא עד ששים כיון דלא בעי למימר שהאיסור נעשה היתר מדאסרינן לאדם אחד ויראה אף על גב דקי"ל דא"צ להשליך אחד דוקא להשליך לאיבוד או לתת לגוי לא צריכים אבל להאכיל לשני בני אדם יש להחמיר דליכא פסידא כולי האי עכ"ל:
וא"א הרא"ש ז"ל חילק בזה וכתב שאם לא נודע תערובתו וכו'. כ"כ בספה"ג (סי' לז) דטעמא דיבש ביבש משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב (שמות כג ב) אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטיל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאכלן אפילו כולן כאחד ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובתו ולא נקרא עדיין עליו שם היתר להצריכו ששים אע"ג דלא יהיב טעמא גזרה אטו מין בשאינו מינו אבל מין במינו בדבר יבש ונודע תערובתו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצרכוהו ששים כיון דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא וליכא למימר דבחתיכה הראויה להתכבד אסרו חכמים חד ספיקא כגון התערובת הראשון לאוכלו אפילו חדא חדא והתירו ס"ס כגון תערובת שני לאוכלן שנים [שנים] ולא כולן כאחת אבל בחתיכה שאינה ראויה להתכבד התירו חדא ספיקא כגון התערובת הראשון לאכלו חדא חדא אבל לא לאכלן כולן כאחד דא"כ לא לישתמיט תלמודא לאשמועינן איסור בשום דוכתא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד כי היכי דאשמועינן ברמוני בדן ובכוס של ע"ז אלא בכל דוכתא הכא (חולין צט:) ובזבחים (עב.) פריך וליבטיל ברובא ולשון ביטול משמע היתר גמור כאיסור הבטל בששים או במאה הלכך נראה דאם בישל שלשתן כאחד או בישלו עם חתיכות אחרות הכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש הוא בטל ברוב מכל מקום כשבשלו נפלט טעמו ואוסר דלא מצינו דבר המותר לאכלו שיהא צירו אסור ואיפכא חזינן מצינו (ע"ז מ.) דגים טמאים צירן מותר מן התורה אבל איך יתכן שדבר המותר יאסור בפליטתו ועוד ראיה מפרק התערובת (עג:) דדבר שהותר ע"י ביטול אינו חוזר ונאסר דפריך תלמודא ונכבשינהו דניידי וכו' ומשני גזרה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ויקריבו ופריך אטו מגסא אסר כלומר אחר שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעותן יאסרו ה"נ אחרי שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר ונאסר על ידי בישול ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שאוסר בששים אף ע"ג דלא יהיב טעמא גזרה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונתהפך האיסור להיות כולו מותר ויכול לאכלן אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שתאסר פליטתו וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה לאחר ידיעה בפ"ה דתרומות (מ"ח) ובזבחים פרק טבול יום (קד.): וכתב עוד אע"פ שמותר לאכול שלשתן כאחת וגם אם נתבשלו אינם אסורות מיהו אם נתוסף עליו איסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכן הדין בכל האיסורין שנתבטלו לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביתר מששים ואחר כך נתוסף איסור שמצטרף עם הראשון לאסור שהרי נצטרף יחד טעם האיסורים ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו בדבר לח ביותר מששים מצטרף האחרון עם הראשון אף ע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח"כ נתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור כדתנן בפ"ה דתרומות (מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר ואף רבי שמעון שמתיר לטעמיה דאית ליה כל העומד להרים כמורם דמי אבל בשאר איסורין דלא בעו הרמה מצטרפין יחד לאסור והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מביטולו וניתוסף עליו והוי כאילו הוכר האיסור כך אנו אומרים אף בקדשים כדאיתא בפ"ב דזבחים (לא.) וכה"ג אמרינן גבי טומאה בפ"ג דבכורות (כב.): [בדק הבית] כתב רבינו ירוחם ויש מי שכתב דאפילו בישל היבש ביבש שמותר כיון שהיה בטל כבר בעודו יבש. ולא נאמר כבר נפלט טעמו ואוסר ולא התירוהו אלא בעודו יבש. ואין אנו מוצאים שום דבר שהוא מותר לאכלו ורוטבו יהיה אסור. כי כשאוסר עד ששים בבישול כשלא נודע ולא הוה ליה לתערובת עדיין היתר כמ"ש. אבל ביבש מיד שנתערבו היה מותר בגזרות הכתוב וכן בתוספות וכן כתב הרא"ש (פג"ה סי' לז) וכן עיקר [ע"כ]: כתוב בהגהות שערי דורא (סי' לט ס"ק ג) בשם אור זרוע (ע"ז סי' רעא) אם הוא דבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אם נתערב אפילו חד בחד מותר באכילה בב' בני אדם עכ"ל ויחיד הוא בדבר זה ואין לסמוך עליו: ודע דהא דביבש בטל חד בתרי בדבר שאינו חשוב דוקא כשהאיסור אינו ניכר במקומו אבל אם האיסור ניכר במקומו כגון ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקחו מאחת מהם ואינו יודע מאי זו מהם לקח אסור ואפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכתבו רבינו בסימן שאחר זה (קעב:) ושם יתבאר בס"ד:

שו"ע יורה דעה קט

סעיף א
חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש, ( דהיינו שאין נבלל, והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו) (ב"י בשם תשובת הרשב"א /רפ"ג, תכ"ה/ והרמב"ן וסה"ת) חד בתרי, בטיל, ומותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה. אבל לא יאכל שלשתם יחד. ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד א', אפילו זה אחר זה. הגה: וכן יש לנהוג לכתחלה. ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לא"י (הגהות ש"ד בשם מוהר"ם ורש"י בע"ז דף ע"ד ע"א). ואינו אלא חומרא בעלמא. וכל זה כשנתערב במינו, אבל שלא במינו ואינו מכירו, אפילו יבש ביבש צריך ששים (טור בשם בעל התרומה ועוד הרבה פוסקים). ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא (בית יוסף בשם הפוסקים דלא כהגהת ש"ד). וע"ל סימן קכ"ב אם נתערבו כלים ביחד.

סעיף ב
יבש ביבש שנתבטל חד בתרי, אם בשלן כולן כאחד אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו, אסור אם אין שם ששים, מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע בחתיכות. ואם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס', מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן, ואין בו משום מבטל איסור. הגה: וי"א דאם נודע התערובות קודם שנתבשלו ביחד, הכל שרי, דאין חוזרין ונאסרין מאחר שנתבטל ביבש (טור בשם הרא"ש ורבינו ירוחם בשם התוספות וכתב שכן עיקר). ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר.