טור יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פז

הלכות בשר וחלב:

איסור בשר בחלב כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ונאמר ג' פעמים בתורה אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין וגדי לאו דוקא דהוא הדין נמי שור שה ועז ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה. ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה: וביצים הנמצאים בעופות מותרים לאוכלן בחלב בד"א שהן גמורות אבל אם אינן גמורות הוו כבשר העוף עצמו ואיזהו גמורה כתב הרשב"א כל שיש לה חלבון וחלמון אע"פ שהיא מעורה בגידין הרי זה גמורה אין לה אלא חלמון עדיין בשר הוא ורש"י פירש כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של הביצים המחובר באשכול שרי ויראה מדבריו שמתיר אפילו אין לה עדיין חלבון: דגים וחגבים מותר לאוכלן בחלב כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריא ומעושן ודם שבשלו בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו המבשל שליא או עור גידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור וכן האוכלו פטור המבשל במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר פטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל דנסיובי דחלבא אינה בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שהוציאו מן החלב כל האוכל כגון לאחר שעשו כל הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב חלב הנמצא בקיבה לדעת רב אלפס אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה וכ"כ הרמב"ם ורש"י אסרו וכתב שהוא חלב גמור אפילו הקרוש שבה כ"ש הצלול ור"ת חילק הקרוש שבה אינו חלב אבל הצלול הוא חלב לפיכך אם מלח הקיבה בחלבה נאסר משום בשר בחלב דמליח כרותח וכן אם עמד בה יום אחד דכבוש כמבושל ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנותן טעם אסורות לרש"י אפילו בקרוש ולר"ת בצלול דוקא וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:

בית יוסף יורה דעה סימן פז

א, ו (א) איסור בשר בחלב כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ונאמר שלש פעמים בתורה אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכו'. ברייתא בסוף פרק כל הבשר (קטו:):

ומ"ש והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין. כן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ד פד:):

ב, ג (א) וגדי לאו דוקא וכו' ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה וכו'. משנה שם (קיג.) בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ובשר העוף בחלב פשוט שם במשנה דלכ"ע מותר מן התורה ובשר חיה פלוגתא דרבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי (שם) ופוסק רבינו כרבי עקיבא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה וכ"כ הרא"ש (פ"ח סי' נא) שהוא דעת הרי"ף (מב:) וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (ה"ד) וכן פסק הרשב"א בתורת הבית (הארוך והקצר ב"ג ש"ד פד ע"ג) ואמרינן בגמרא (שם קטז. וקד.) דלכ"ע היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) שלא אסרום חכמים אלא באכילה אבל לא בבישול והנייה וכבר יישב הרב המגיד מה שקשה על זה ולשון רבינו אינו מכוון שכלל דין בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה עם דין בשר חיה ועוף בחלב טהורה ונהי דלענין שלא גזרו על בישולם והנייתם הם שוים כדמשמע מפשטא דמתניתין ומדברי הרמב"ם ז"ל מכל מקום מ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דאילו לבשר טהורה בחלב טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה לא אשכחן שיאסרוהו חכמים באכילה משום בשר בחלב וגם לא היה להם ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או משום חלב טמא וכך ה"ל לכתוב אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרים בבישול ובהנאה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול והנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן:

ד כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רנ"ז) מסתברא שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית העין ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור וזה נ"ל ברור:

ה וביצים הנמצאים בעופות מותרים לאכלם בחלב במה דברים אמורים שהן גמורות וכו'. ברייתא בפ"ק דיום טוב (ז.) השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ומשמע מדברי הפוסקים דהלכה כתנא קמא וכ"כ הרב המגיד (מאכ"א פ"ט ה"ה) וכתב הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ג ריש ש"ד פד ע"ד) איזו היא ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון אף ע"פ שמעורה בגידין אין לה אלא חלמון עדיין בשר היא וכגוף העוף היא ואסורה לאכלה בחלב ויש אומרים שאינה גמורה עד שתגמר קליפתה ותתקשה והראשון נראה עיקר עכ"ל וסברא זו שדחה הרשב"א כתבה המרדכי בריש ביצה (סי' תרנ) בשם רשב"ם. ורש"י (שם ו:) פירש ביצים גמורות ואפילו בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואע"פ שמעורה עדיין בגידין שריא וכתב עליו הרא"ש (סי' ח) ואפילו הן מעורות אלא שנגמר החלמון והיינו שלל של ביצים כשמחוברות באשכול ובלבד שיגמור החלמון אבל אותם שלא נגמר החלמון שלהם אסורים עכ"ל וכתב רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז.) דברי רש"י והרא"ש ואח"כ כתב ויש מפרשים דוקא שנגמרו בחלבון ובחלמון וראשון נראה עיקר עכ"ל. ובאמת שמפשט לשון הרא"ש שכתב והיינו שלל ביצים כשמחוברת באשכול וגם פירוש רש"י (שם ז.) באותה סוגיא אהא דתניא האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים וכו' מן השלל של ביצים כשהם כבושים ושלולין וקבועין בשדרה כלומר האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידים ועל מעורות בגידים פירש מחוברות משמע מכל זה שאע"פ שעודם מחוברים באשכול אם נראה בהם שנגמר החלמון לגמרי כלומר שגדל כבר כל מה שדרכו ליגדל מיקרי גמורות ומותר לאכלן בחלב אבל מדברי רבינו שכתב ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של ביצים המחובר באשכול נראה שהוא מפרש כל שהיא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פירשה מן האשכול עסקינן ומפני שעדיין היא אדומה ואית בה שורייני סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהיא דומה לאותן שמחוברות באשכול כתב הרא"ש והיינו שלל של ביצים כשמחוברות באשכול כלומר שהיא דומה לאותן שבשלל דהיינו המחוברות באשכול ונראה לי לפי זה דכשפורשת מן האשכול עדיין אינה נגמרת כל צרכה דאל"כ כיון דבפירשה מן האשכול מיירי למה הוצרך לכתוב ובלבד שיגמור החלמון וכו' אלא ודאי לפירוש זה אתי למימר שאע"פ שפירשה מן האשכול אינה מותרת בחלב עד שתגמר ותגדל כל מה שדרכה ליגדל. והר"ן (ג: ד"ה תניא השוחט) כתב כלשון הזה בגמרא מוכח דביצים גמורות שיש להם חלבון וחלמון אע"פ שעדיין מעורות בגידים מותר לאכלן בחלב והוא הדין דביצים גמורות כהאי גוונא לא בעו מליחה אבל שאין גמורות בעו מליחה דבשר גמור נינהו עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנט"ו אות כ"ב (קל"ג סוע"א) שאם אין לה חלבון עדיין בשר היא וטעונה מליחה עד כאן ובארחות חיים (הל' איסורי מאכלות סי' עב) הביא סברות אלו וכתב שיש אומרים דביצים גמורות היינו שיש להם אותה קליפה דקה ולבנה אלא שעדיין היא רכה וה"ר יהונתן פירש דאפילו בלא קליפה דקה החיצונה מותר והוא שנעקרו מן האשכול אבל אם עדיין תלויים באשכול אסור ודוקא מעורבין בחלב הוא דאסירי אבל אם אכלן בפני עצמן מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב בלא קינוח פה ובלא נטילה עכ"ל ונראה דלענין בשר בחלב אין להחמיר ביותר כיון דבשר עוף בחלב דרבנן ונראה דהוא הדין לענין מליחה שגם היא אינה אלא מדרבנן ואיפשר שהמחמיר בזה הויא חומרא דאתיא לידי קולא שיבוא למלחם עם עוף או בשר ואם אינם צריכין מליחה נמצא שאין בהם מה לפלוט ובלעי מדם דפלטי עוף ובשר הנמלחים עמהם ומכל מקום העולם נוהגין שכל שאין להם חלבון מולחין אותם ואפילו עם בשר ובכל כיוצא בדברים אלו סומכין על המנהג: [בדק הבית] וכן כתב הרב המגיד (מאכ"א פ"ט) בשם הרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ג עה:) [עד כאן]:

ג (ב) דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב. ריש פרק כל הבשר (קג:) [כל הבשר] אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים וכתב הר"ן (לז ריש ע"א) דכיון דלבשלן שרי משמע דלאכלן בחלב נמי שרי דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא וכן כתבו הרמב"ם (שם ה"ה) והרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פה:) דלאכלן בחלב נמי שרי ומכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בספר אורח חיים סימן קע"ג:

ו (ב), ז כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריה וכו'. ז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (ה"ו) המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהם אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב ואחר כך (ה"ז) כתב המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים [בחלב] פטור וכן האוכלן פטור עד כאן. ורבינו איחר החלוקה האמצעית מפני שהוזכר בה מי חלב והיה צריך להאריך בה לכתוב דעת הרא"ש בה אבל איני יודע למה העתיק דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתבה הרמב"ם וקבעה בחלוקה הראשונה דמה לו לשנות סדר המחבר ועוד ששם הוא המקום הראוי לשנות בו פטורים ואין לוקין על אכילתן משום בשר בחלב דמשמע דלוקה הוא משום דבר אחר ובאותה חלוקה שכתבה הרמב"ם קאי למבשל בשר (מתה) בחלב [מתה] ולדם שבשלו בחלב דלוקה על זה משום נבלה ועל זה משום דם אבל בסדר שכתבם רבינו לא קאי אלא לדם שבשלו לחודיה ואח"כ כשכתב בשר (מתה) שבשלו בחלב [מתה] כתב סתם פטור ולא כתב אין לוקין על אכילתו והוה ליה לצרף שתים אלה דם [בחלב] ובשר [בחלב] מתה בבבא אחת ולגזור בהם פטור ואין לוקין על אכילתן משום בשר בחלב. ועל דין זה דדם שבשלו בחלב דמשמע מדברי הרמב"ם שלוקין עליו משום דם יש לתמוה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו ומיהו רש"י בפרק כל הבשר (קט.) אמתניתין דהלב קורעו ומוציא את דמו כתב דדם שבשלו חייב עליו כרת וצריך לומר דסבירא ליה דההיא דהקומץ רבה אתיא דלא כהלכתא ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל. ודינים אלו פשוטים בפרק כל הבשר (קיד.) חוץ ממבושל בחמי טבריה ומעושן ועור וכתב הרב המגיד שהמעושן הוא בעיא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל (נדרים הלכה א) ולא איפשיטא וספיקא דאורייתא לחומרא ומבושל בחמי טבריה נראה שם שהוא שוה למעושן ולגבי שבת (מ:) המבשל בחמי טבריה פטור ועור סובר הרמב"ם שהוא שוה לגידים ועצמות וכו':

ח וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל (פכ"ה סי' נא) דנסיובי דחלבא אינם בכלל מי חלב ואסורים מן התורה וכו'. בפרק כל הבשר (קיד.) אהא דתניא המבשל במי חלב פטור וכתבו התוספות (ד"ה המבשל) דאיסורא מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי ליה כדאיתא פרק אלו עוברין (פסחים מב.) ואמרינן לעיל (קיא:) דאסור לאכול בשר בכותח כתב על זה ואני אומר דנסיובי מן התורה אסירי והא דתניא דפטור במי חלב היינו לאחר שהוציאו מן החלב כל האוכל וכו' [עד כאן] ואפשר דאיסורא דרבנן מיהא איכא לבשל בו בשר מדקתני פטור ולא קתני מותר:

ט - י חלב הנמצא בקיבה לדעת הרי"ף אינו חלב וכו'. כבר כתבתי בסימן פ"א (קכז. ד"ה טריפה) שהרי"ף (מג.) גורס במסקנא בפרק כל הבשר (קטז:) דכשרה שינקה מן הטרפה מעמידין בקיבתה וכל שכן טרפה שינקה מן הכשרה משום דחלב המכונס בקיבה פירשא בעלמא הוא ולפיכך כתב שם (רי"ף לח:) בשמעתא דכחל דהא דתניא (קט:) קיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה נשנית אבל האידנא הא איפסיקא הלכתא בהדיא דמעמידין בקיבת נבלה דפירשא בעלמא הוא ונראה שהוא מפרש דכי אמרינן פירשא בעלמא הוא היינו לומר דנפק ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הט"ו) אבל רש"י אינו גורס במסקנא דפרק כל הבשר (קטז: ד"ה הרי זו אסורה) כשרה שינקה מן הטרפה דההיא קיבתה אסורה וכך נראה שהוא דעת הר"ן (מג. ד"ה והלכתא) ורבינו תם (תוס' שם ד"ה הכי גרסינן) מקיים הגירסא אלא שמחלק בין צלול לקרוש שכל שהוא צלול עדיין שם חלב עליו והיינו ההיא דקיבה שבשלה בחלבה אסור והא דאסיקנא דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת משום דחלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא היינו דוקא בחלב הקרוש שבה שכיון שנקרש יצא מתורת חלב והוי פירשא בעלמא וכתבו התוספות שם ואותו הקרוש לפי דבריו אפילו נמלח בתוך הקיבה מותר והרשב"א אע"פ שבחידושיו (שם ד"ה מתניתין) כתב שנראין דברי רבינו תם בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ד פד סוע"ב) כתב המבשל בחלב שבקיבה אפילו היה צלול מותר דאינו אלא כפירשא בעלמא ויש מי שאוסר בצלול אבל בשנקרש בחיי הבהמה מותר דכיון שנקרש (במעי) [בחיי] הבהמה חשוב כפרש והגאונים מסכימים להתיר עכ"ל נראה מדבריו אלה שהוא סובר כדברי הגאונים והרא"ש בסוף פרק כל הבשר (סי' נב) דחה סברת הרי"ף וכתב סברת רש"י ואח"כ סברת רבינו תם וכתבתי לשונו בסימן פ"א (שם) ומשמע לרבינו שמאחר שהביא דברי רבינו תם באחרונה דהכי סבירא ליה ולי נראה שהוא נוטה לדעת רש"י שהרי כתב שאין הלשון מוכח כגירסת רב אשי אלא שהוגה אחר כך בספרים ועוד שכתב ורבינו תם היה אומר דלגירסא זו יש לחלק וכו' משמע דאיהו לא סבר לה לאותה גירסא: כתב המרדכי (חולין סי' תשלג) שיש מי שסובר דחמאה וחלב הצלול כשחזר ונקפא נעשה פירשא ע"כ ומתוך דברי הרשב"א שכתב נקרש בחיי הבהמה יתבאר לך שאינו סובר כן וכן הוא משמעות דברי הפוסקים ז"ל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן דבין קרוש בין צלול פירשא בעלמא הוא וכן נהגו:

ומ"ש לפיכך אם מלח הקיבה בחלבה נאסר וכו'. כן כתב רש"י בסוף פרק כל הבשר (קטז: ד"ה הרי זו אסורה) וחלק על המתירין משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא דמו כלל משום דכיון שיש בחלב זה טעם מהבשר נעשה חתיכת איסור וכשמתערב עם חלב הגבינה הרי הוא אוסרו ואף ע"פ שרש"י פוסק שם דבכל שהוא אוסר משום דהוי מין במינו לא חשש רבינו לכתוב כך אלא כתב שאם העמיד בה גבינות אינו אוסר עד שיהא בה בנותן טעם וזה מפני שהוא כתב בסימן צ"ח (קנה:) שמסקנת הרא"ש (ע"ז פ"ה סי' כט) כדברי האומר דמין במינו בששים וסתם בזה דבריו כאן כדעת הרא"ש והשיעור שצריך שישהה במליחה לשיחשב כרותח נתבאר בסימן ס"ט (קיב:) גבי מולח בכלי שאינו מנוקב ושיעור מליחתו לשיהיה כרותח כתב רבינו בסימן צ"א:

ומ"ש וכן אם עמד בה יום אחד דכבוש כמבושל. יתבאר בסימן ק"ה (קסד.) בס"ד. ומשמע מדברי רבינו דלסברת הרי"ף והרמב"ם אפילו נמלחה קיבה בחלבה או עמד בה כמה ימים מותר להעמיד בה דכיון דאינה חלב אלא פירשא לית לן בה בין בצלול בין בקרוש ולרבינו תם נמי בקרוש שרי וכן משמע מתשובת רבינו שמשון ב"ר אברהם שהביא המרדכי (חולין סי' תשלג) דהטעם היוצא מן הבשר נעשה פרש כשנבלע בקיבה והטעם משום דאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שממנו נעשה גבינה שיוליך עמו טעם בשר ויעשה אח"כ בשר בחלב שהרי דגים שקבלו טעם בשר מותר לחברם אח"כ עם חלב וכל שכן זה שהוא פרש ודבר בטל שאין בו כח לקבל טעם בשר ולהוליך זה הטעם עמו לחבר אותו עם חלב הגבינה הנקפא בו לעשות אז בשר בחלב דהוי גרוע מנ"ט בר נ"ט מצד שהוא פרש גמור אבל רבינו ירוחם (נט"ו אות לא קמא ריש ע"ב) כתב שיש מי שכתב דאפילו לפי שיטת הגאונים אם נמלח הקיבה בתוך העור שאסור להעמיד בה גבינה שאע"פ שהוא פרש בעלמא מכל מקום כבר לקחה טעם הבשר וכשמעמיד בה הוה ליה בשר בחלב וכן נראה עיקר ע"כ וכן נראה ממ"ש המרדכי (סי' תשלד) בשם אבי העזרי (סי' אלף קכג) וספר התרומה (סי' עב). וכתב עוד (ר"י שם) יש מי שכתב שאם עמד ימים רבים החלב כנוס בתוך הקיבה ליבשו עד שנעשה יבש שנאסר שהרי הוא ככבוש והרי הוא כמלוח וכל שכן אם העמידו בעשן ליבשו עד שנעשה יבש והוא כמו קיבה שנמלחה בעורה ולא מטעם בשר בחלב שכבר אמרנו דבשר בחלב אפילו תרו ליה כולי יומא כשרה אלא מטעם אם היא קיבת נבלה או טרפה או לפי מה שכתבתי כי אפילו שהקיבה פירשא בעלמא מכל מקום לקח טעם העור ומעמיד החלב בבשר עכ"ל: ולענין הלכה נראה דאפילו לדידן דנקטינן כהרי"ף והרמב"ם יש להחמיר שלא להעמיד בחלב הקיבה שנמלח בקיבתה או שעמד בו יום אחד ומיהו היכא שהעמיד כבר בדיעבד נראה שיש לסמוך על דברי המתירין: כתב בשבלי הלקט (חלק ב סי' לד) עור קיבה שמולחין ומייבשין אותו וממלאין אותו חלב מותר דכיון שנתייבש העור הוי כעץ בעלמא ואין בו (משום) [שום] לחלוחית בשר:

יא תנן בסוף פרק כל הבשר (קטז.) המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה וכתב הרשב"א (בחי' שם) תמיהא לי מה קמ"ל פשיטא דבשר בחלב בנותן טעם אסור ושמא קמ"ל דדוקא אם יש בה בנותן טעם אסור ומשום בשר בחלב הא אין בו בנותן טעם מותר דאף על גב דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמו תלה ליה רחמנא כדאמר רבא לעיל דרך בישול אסרה תורה מה שאין כן במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד ואף על גב דלית בה נותן טעם רואין אותו כאילו הנבלה קיימת בעין וכן כתב הר"ן שם (מב סוע"ב ד"ה קיבת) ובפרק אין מעמידין (ע"ז יג:) בשם ה"ר יוסף הלוי אהא דאמר שמואל (ע"ז כט:) מפני מה אסרו גבינות הגוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה דהיינו טעמא דנקט עור קיבת נבלה משום דמאחר שהוא בעצמו אסור כיון דאוקומי אוקים לא בטיל אבל עור קיבת כשרה מאחר שהוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסורא אלא משום חיבורו עם החלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות (הי"ג) בימי חכמי המשנה גזרו על גבינת הגוים ואסרום מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטתן שהיא נבלה וא"ת והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו ולמה לא יבטל במיעוטו מפני שהוא המעמיד הגבינה והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור ובפ"ט (הט"ז) כתב אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששיעורו בנותן טעם אבל המעמיד בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר אסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב ומפני חשש זה אסרו גבינת הגוים כמו שביארנו עכ"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ירוחם (נט"ו אות לא קמא.) דין הקיבה ועורה להעמיד בה גבינות עור קיבה פשיטא דאסור בין מכשרה בין מנבלה לדברי הכל שהוא בשר בחלב ואם העמיד בו טועמו קפילא ארמאה ויש מי שכתב שהמעמיד הגבינה לא בטיל וכן נראה עיקר וכ"כ הרמב"ם ולפיכך אסרו גבינות הגוים לפי שמעמידין אותה בעור הקיבה עכ"ל שנראה מדבריו אלה דלהרמב"ם מעמיד בעור כשרה נמי לא בטיל אינו מכוון דלא כתב הרמב"ם כן אלא במעמיד בעור קיבת אסורה אבל במעמיד בעור קיבת כשרה בנותן טעם כדקתני מתניתין והמרדכי (סי' תשלג) כתב אע"פ שכתב רבינו תם (בספר הישר שו"ת סי' עו אות ט, וחידושים סי' תעד) דאין העמדה אוסרת אלא בששים שמא לא אמר הלכה למעשה שיש לדחות ראייתו שאפילו יש בחלב יותר מששים באיסור כיון שהאיסור מעמיד היינו נותן טעם: כתב המרדכי (שם) על קיבה שהעמידו בה חלב הרבה ועשו בה גבינות ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהקיבה נתונה בו מעט מן הדקין והתיר רבינו שמשון ב"ר אברהם את הגבינות והאריך בטעמו של דבר ורבינו ברוך התיר מטעם אחר דמסתמא לא העמיד כל החלב מהצלול אלא גם מן הקרוש והוה ליה זה וזה גורם ומותר: כתב עוד המרדכי (שם) בשם רבינו שמשון ב"ר אברהם מי יודע אם [אין] גבינות חשובות כחתיכה הראויה להתכבד ואם ידוע שיש אחת שנעשית מקיבה האסורה אוסרת כל האחרים: כתוב בהגהת אשיר"י בפרק בתרא דע"ז (סי' ל) יש להסתפק בשר בחלב שאסרו חכמים כגון ששהה בצונן יותר מיום אחד או ע"י מליחה [אם] אסרוהו בהנאה אם לאו והמתיר בהנאה אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיה לאיסורא עכ"ל. וכ"כ המרדכי בפרק אין מעמידין (ע"ז סי' תתכח):

שו"ע יורה דעה פז

סעיף א

כתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) ג' פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול, לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין. ( כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר בהנאה). (טור וארוך כלל ל').

סעיף ב

גדי, לאו דוקא, דהוא הדין שור, שה ועז. ולא שנא בחלב אם, ולא שנא בחלב אחרת, אלא שדבר הכתוב בהווה.

סעיף ג

אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה, מותרים בבישול ובהנאה. ובשר חיה ועוף, אפילו בחלב טהורה, מותר בבישול, ובהנאה; ואף באכילה אינו אסור, אלא מדרבנן. אבל דגים וחגבים, אין בהם איסור, אפילו מדרבנן. הגה: ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם.

סעיף ד

אסור לבשל בחלב אשה, מפני מראית העין. ואם נפל לתוך התבשיל, בטל, ואין צריך שיעור. הגה: ונראה לפי זה, דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה, או בשר טמא בחלב טהור ודוקא בשר בהמה, אבל בעוף, דרבנן, אין לחוש.

סעיף ה

ביצים הנמצאים בעופות, אם הם גמורות דהיינו שיש להם חלבון וחלמון, אע"פ שהיא מעורה בגידים, הרי זו גמורה ומותר לאכלה בחלב. אבל אם אין לה אלא חלמון, אסור לבשלם בחלב. אבל אם אכלם בפני עצמם, מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב.

סעיף ו

המעושן והמבושל בחמי טבריא, אין לוקין עליו. וכן המבשל בשר במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב, פטור, ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. הגה: וחלב זכר לא מקרי חלב כלל. ואם נפל לתוך קדירה של בשר, אינו אוסר. אבל חלב מתה, ומי חלב, אוסרים המאכל כמו חלב עצמה. ואפילו בבישול, יש לאסור לכתחלה (כן משמע בארוך כלל ל"א). יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של עו"ג, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר, והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגהת מרדכי פ' הצלמים). עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב, וליתן לפני בהמה, דאסורים בהנאה (מהרי"ו). עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש, אין לשמש בו, דעושין אותה מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב. (מהרי"ל). ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדירות של התנורים שבבית החורף, משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים (מהרי"ו). ובדיעבד אין לחוש בכל זה. ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד.

סעיף ז

המבשל שליל בחלב, חייב. וכן האוכלו. אבל המבשל שליא, או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים, פטור. וכן האוכלם, פטור.

סעיף ח

יש מי שאומר דנסיובי דחלבא (פי' חלב המתמצה מקפאון הגבינה), אינם בכלל מי חלב, ואסור מן התורה. אלא מי חלב היינו אחר שעושים הגבינות מבשלים הנסיובי, והאוכל צף מלמעלה, ולא נשאר בו אלא מים בעלמא. זהו הנקרא מי חלב.

סעיף ט

חלב הנמצא בקיבה, אינו חלב, ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה (טור בשם רי"ף ורמב"ם). ויש מי שאוסר, (תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן), (וכן נוהגין).

סעיף י

חלב הנמצא בקיבה ( לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה (ארוך כלל י"ח בשם רבי שמחה והגהת אשירי), אבל בדיעבד אין לחוש עד) שנמלח בקיבתה, או שעמד בו יום אחד, אסור להעמיד בו. הגה: ואם העמיד בו, אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה. ואם היה ס' בחלב, הכל מותר. ואם היה הקיבה קרושה, אינה אוסרת כלום, אפילו לא היה ס' בחלב נגד הקיבה. (לדעת ר"ת). ואם היה הקיבה צלול מתחלה, ונקרש, יש לו דין צלול (בית יוסף בשם רשב"א ובשם הפוסקים). ויש מקילין בזה (ש"ד בבית יוסף בשם המרדכי), ובמקום הפסד יש להקל. עור הקיבה, לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו, ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב, מותר; דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר (ב"י בשם שבולי לקט).

סעיף יא

אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה, יש בה טעם בשר, אסורה. ואם לאו, מותרת. אבל המעמיד בעור קיבת נבלה, וטריפה, ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא. הגה: משום דדבר האסור בעצמו, ומעמיד, אפילו באלף לא בטיל (כ"כ ב"י לדעת הרשב"א והר"ן). ודווקא שלא היה שם מעמיד אחר, רק האסור, אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר, הוי זה וזה גורם, ומותר אם איכא ס' נגד האסור (ממשמעות המרדכי).

רמב"ם פירוש המשניות כריתות ג:ד ("הנקודה הנפלאה")

...במאמרנו יש נקודה נפלאה אשר אנו מיעדין עליה לפי שהיא מפתח לדברים אחרים ומוסף על מה שיש בו מדקדוק העיון וזה שידוע הוא שבשר בחָלב אסור בהנאה והחֵלב דרך משל מותר בהנאה, ואם בשל החֵלב בחָלב למה לא חל איסור בשר בחָלב על איסור חֵלב, וכן הוא בנבלה, הלא היא איסור מוסיף כמו שאמרנו הכי בחֵלב קדשים שחייבנו על אכילתו מעילה לפי שמוסיף בו איסור הנאה, והתשובה על זאת שבשר בחָלב אסור בהנאה לפי שאסר הכתוב אכילתו כמו שביארנו שכל מה שנאסר באכילה אסור גם בהנאה עד שיפרוש לך הכתוב, כדרך שפירש בנבלה, ואין בו כתוב שאוסר האכילה וכתוב שיאסר הנאה אלא שני הדברים יחד הם איסור בשר בחָלב ואם אנו אומרים אין איסור חל על איסור אם כן לא יחול איסור בשר בחָלב על איסור נבלה ובטל איסור הנאה אלא הוא מותר בהנאה ומי שאכלו ילקה משום נבלה ובטל איסור בשר בחָלב לגמרי לפי שלא חל.

ש"ך יורה דעה סימן פז ס"ק א

שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו' - כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול:

שו"ע יורה דעה צא

אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה או ע"י כבוש, אלא באכילה, אבל לא בהנאה.

פתחי תשובה יורה דעה סימן פז ס"ק ג

(ג) דרך בישול - עבה"ט ועיין פר"ח דגם טיגון בכלל בישול אך המ"י בסל"מ כלל פ"ה ומהר"ם שיף בסוף הספר על חולין צידדו להקל דטיגון לא הוי בכלל בישול ואינו אסור בהנאה. ובהפ"מ יש להקל פמ"ג. וחם בחם בלא רוטב כתב הפמ"ג בפתיחה בשם רש"ל דלא הוי דרך בישול ומותר בהנאה ע"ש.

ביאור הגר"א יורה דעה סימן פז ס"ק יג

[יג] המעושן. ירושלמי פ"ו דנדרים רבנן דקסרין שאלון מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב. אבל בפ"ז דשבת שם הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל וא"כ ה"ה לענין בב"ח. פר"ח:

ערוך השולחן יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פז

סעיף י

טיגון בשר בחמאה על המחבת יש מחלוקת בין הגדולים אם הוא דאורייתא או דרבנן ונ"מ אם מותר בהנאה ובבישול כלומר אם מותר לישראל לטגן בשר בחמאה בעד כותי ולקבל ריוח מזה ודבר זה מצוי מאד בהאכסניות די"א דהוה כבישול שהרי אפילו הוא צלי אש בלבד כמו צליית קרבן הפסח כתיב ויבשלו הפסח [דה"י ב' לה, יג] כ"ש טיגון אבל דעת רש"י ותוס' [סנהדרין ד' ב] דטיגון אינו בישול ע"ש וצ"ל דזה שהפסוק קרא לצליית הפסח בישול לדרשא אתי כמו שדרשו בספרי ס"פ ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת ע"ש או דקאי על החגיגה שעם הפסח ולכן י"א דטיגון אינו בכלל בישול ומותר בהנאה [פמ"ג במ"ז סק"א בשם מנ"י] ובהפסד מרובה יש לסמוך על זה [שם] ואין להביא ראיה להיתר מריש פ"ו דנדרים הנודר מן המבושל מותר בצלי חדא דטיגון עדיף מצלי ועוד דשם הטעם משום דהולכים אחר לשון בני אדם כמבואר שם בגמ' אבל בלשון תורה מבואר שם בירושלמי דצלי בכלל בישול ומביא ראיה מן ויבשלו הפסח ע"ש וא"כ כ"ש טיגון וכן להיפך אין להביא ראיה לאיסור מירושלמי שבת [פ"ז ה"ב] דבשבת חייב על צלי וטיגון כמו בבישול דמה ענין שבת לזה דאטו בשבת כתיב בישול בתורה והם אב מלאכה כמו בישול או דהוה תולדה דבישול וג"כ חייב בשבת שהרי בשבת אפילו המתיך אבר חייב משום מבשל כמבואר שם:

סעיף יא

וכיון דרש"י ותוס' ס"ל דטיגון אינו בכלל בישול לענין בשר בחלב ודאי כן הוא והאוסרים שהקשו הרי מן התורה טיגון וצלי בכלל בישול נ"ל דאפשר לומר דאפילו אם כן הוא בכל הדברים מ"מ בבשר בחלב אינו כן דכיון דהתורה אמרה לא תבשל גדי בחלב אמו ובחלב לא משכחת לה לא צלי ולא טיגון דאם יטגן בשר בחלב הרי אינו זה טיגון אלא בישול כמובן ונהי דבחמאה משכחת לה טיגון מ"מ כיון דבחלב לא משכחת לה והתורה אמרה בחלב אמו ממילא דטיגון אינו בכלל זה וכ"ש צלי וכן נלע"ד עיקר לדינא ומ"מ מחוייב הישראל להרחיק א"ע שהוא בעצמו לא יטגן זה ויצוה לכותי לטגן [דבזה ליכא גם חשש מראית עין שהבאנו מקודם בשם הפרמ"ג ועמ"ש בסעיף ט']: