Shiur this week will be at 5 PM Israel time as usual. Will take into account that ppl haven't had much time to prepare.

טור יורה דעה הלכות תערובות סימן קב

כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפי' באלף ואפי' ספק אם נולדה בי"ט אם לאו ונתערבה באחרות אסורות ואפי' עשה ממנה תבשיל כתב אבי העזרי שהוא אסור אבל לפי מה שפי' ר"ת דהא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל נתערב בשאינו מינו טעמו בטל בס' א"כ התבשיל מותר אם יש בו ס' כיון שלא כיון לבטלה כתב הרשב"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירים אלא דבר שההיתר יבא ודאי ממילא כמו ביצה אבל דבר שאינו בידו להתירו ואינו בודאי שיבא לא הילכך ספק ביצת טריפה אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חדש מותרות כולם כיון שספק הוא לא הוי דבר שיש לו מתירין:

 

בית יוסף יורה דעה סימן קב

א כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב וכו' אינה בטילה אפילו באלף. בפרק קמא דביצה (ג:) ובכמה דוכתי פשוט דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל:

ומ"ש ואפילו ספק אם נולדה ביום טוב אם לאו וכו' עד אם כן התבשיל מותר אם יש בו ששים כיון שלא כיון לבטלה. נתבאר בטור אורח חיים סי' תקי"ג: משמע בפרק בתרא דביצה (לט. ע"ש בתוד"ה משום) כי כל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה חשוב מין במינו ואם אחד אסור ויש לו מתירין ונתערב בחבירו היתר אפילו נתערבו אחר כך באלף לא בטלי וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב ט"ו אות כט דף קמ ע"ג) בשם המפרשים:

ב כתב הרשב"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא דבר שההיתר יבא ודאי ממילא וכו'. כ"כ בתורת הבית (קצר ב"ד ש"א ח.) ויש בלשון זה שכתב רבינו קיצור דפתח בדבר שההיתר יבא ודאי ממילא בלחוד וסיים בתרתי שאינו בידו להתירו ואינו בודאי שיבא אבל לשון הרשב"א מתוקן ומקובל שכתב כלשון הזה יראה לי שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים כביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות שהיא מותרת לערב על כל פנים וכן אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד כטבל שנתערב בפירות מעושרים ויש בידו עוד טבלים אחרים שהרי יכול הוא להפריש על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעדיין עתיד לתקנו וכן כל כיוצא בזה אבל [במה] שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אע"פ שאיפשר שתטעון עוד התרנגולת ויותרו כולם או שתחיה התרנגולת שנים עשר חדש אין זה כדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בפנינו ודאי ואינו בידו לפיכך בטל הוא כביצה אסורה שנתערבה באחרות וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

ג וכתב עוד הרשב"א (תוה"ק ב"ד סוף ש"ד לח.) כלי שנאסר בבליעות איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואע"פ שאיפשר להגעילו ולהחזירו להכשירו על ידי כן אין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין לאסור כולם עד שיגעילם אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב שכל שאין מתירין שלו באין מאליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתירין אינו בכלל שיש לו מתירין ע"כ וכתבו רבינו בסימן קכ"ב (קצה.):

ד כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקעג) כתב הר"ש מפליזא משם ר"ת דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל וכן שמע מרבינו חיים דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומר דבר שיש לו מתירין כל שכן דבר שאינו בעין כי אם טעמא בעלמא עכ"ל. ובמ"ש דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל כ"כ הרשב"א בריש ביצה (ד. ד"ה הא דאמרינן) דהא דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל דוקא כגון ביצה שאם ימתין לה לערב לא תפסד אבל חמץ בפסח בתבשיל כגון חביץ קדרה שאם ימתינו לו לאחר הפסח תפסד ותעבור צורתו לית ביה משום דבר שיש לו מתירין אבל בפת שאינו מתפסד בהמתנתו מדינא אוסר בכל שהוא ע"כ ובמ"ש לענין חמץ בפסח חולק הרמב"ם שכתב בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ט) דחמץ בפסח מיקרי דבר שיש לו מתירין: כתב רבינו ירוחם (נט"ו אות כט קמ ע"ג) בשם הרמ"ה דבר שיש לו מתירין שהוא אסור לזה ומותר לזה ואין לו מתירין למי שהוא אסור לו פירוש כגון המבשל בשבת וכיוצא בו לאו דבר שיש לו מתירין הוא ובטל ודקדקה מפרק הערל (יבמות פב.) עכ"ל: [בדק הבית] כתב רבינו ירוחם (שם) דבר שיש לו מתירין דלא בטיל דוקא מין במינו כן פשוט בירושלמי דגיטין: כתב הרא"ש בתשובה כלל ב' (סי' א) מצאתי כתוב בשם הר"מ מה שאנו שותים שכר יש אומרים משום ספק ספיקא ספק חדש ספק ישן ואם תמצי לומר חדש שמא השריש קודם לעומר ואני אומר דבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור אלא להכי שרי דבטל בששים והא דאמרינן אפילו באלף לא בטיל הני מילי מין במינו כדאיתא בירושלמי דשביעית (פ"ו ה"ג) והא דאמרינן גבי יום טוב (ביצה לז.) שאלה מים ומלח לעיסתה אע"ג דשאינו מינו לא בטיל שאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל עכ"ל. ואני אומר שהשומע טעה שמה שהביא ראיה מירושלמי אדרבה משם ראיה לאסור השכר דשלא במינו בנותן טעם והדבר ידוע שהשעורים נותנים טעם במים ועדיפי טפי ממלח ושאור בעיסה ומ"ש בשם רבינו דדבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור היינו דוקא על ידי תערובת כי ההיא דפרק קמא דביצה (דף ג:) ביצה שנולדה בשבת וספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות משום דמאי נפקא מינה להתירה בביטול בלאו הכי יש לו היתר אבל ספק ספיקא כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואם תמצי לומר הוא חדש שמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כהאי גוונא לא אסרינן ספק ספיקא והביא ראיות לדבר [ע"כ]:

 

שו"ע יורה דעה קב

סעיף א

כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם נתערבה באחרות, בין שלימה בין טרופה, אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות, אסורות. ואם נתערבה בשאינה מינה, בטלה בס' (טור וש"ד ותשו' הרא"ש ור' ירוחם והגהות ש"ד ורש"ל ורוקח וכנ"ד סמ"ג וסמ"ק בהל' יו"ט וכ"כ או"ה כלל כ"ו בשם סמ"ג ות"ח כלל מ"ג ולא כב"ח וסמ"ק סימן רי"ד וכ"מ באגודה ומרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה וכ"כ טא"ח סימן תקי"ג והאגור בשמו והאו"ה כלל כ"ה בשם מרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה ולא כב"ח). הגה: מיהו אם לבנו בה מאכל, או נתנו בקדירה לתקן הקדירה, כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה (הגהת ש"ד ובארוך) ועיין בא"ח סימן תקי"ג.

סעיף ב

יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים, או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד, אבל דבר שאינו בידו, ואינו ודאי שיבא המתיר, אינו בדין דבר שיש לו מתירין. לפיכך, ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות, אינו בדין דבר שיש לו מתירין, לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו.

סעיף ג

כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה).

סעיף ד

יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל. הגה: הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל טעמו, בטל (טור א"ח סי' תקי"ג ובארוך והג"א סוף עבודת כוכבים ומהרא"י בשם מהרי"ח). וכן אם אין איסורו מחמת עצמו, בטל. ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים, אע"פ שי"א דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי, אפילו הכי בטילה, דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה (תורת הבית סימן ק"ע). כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין (בארוך כלל כ"ה בשם סמ"ג ומרדכי פ"ק דשבת). מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ, לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין (שם ובמיימון פ"ח דנדרים ובר"ן פ"ק ואו"ה והוא ש"ס ערוך פ"ז דנדרים דף נ"ט וירושלמי פ"ו דנדרים ומוסכם מכל הפוסקים), דהא אפשר לשאול על נדרו. דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כ"ש). ויש חולקין בזה. (רמב"ם פט"ו מהמ"א) ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא א"כ הותר למי שנאסר, אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור, אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת, לא מקרי דבר שיש לו מתירין (ב"י בשם רבינו ירוחם).

 

 

טור יורה דעה הלכות תערובות סימן קג

כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו כגון ייו נסך שנפל לתוך גריסין שהיין בעצמו הוא טוב אלא שפוגם הגריסין מותר ופגם זה א"צ שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו בד"א שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל השביחו ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח כגון יי"נ שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן והרתיחן ופגמו אסור ואפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר שמסייעה כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין מרובין ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום אפ"ה מותר. כל קדרה שאינה בת יומא חשיבא טעמא לפגם ואינה אוסרת ומקריא בת יומא כ"ז שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור ואם בתוך מעת לעת שבשלו בה חממו בה אפי' מים לבדם חשיבא בת יומא עד שתשהה מעת לעת לחימום המים לפי שמשערין בכל הקדירה וכשחממו בה המים בתוך מעת לעת לא היו במים ששים לבטלה וחזרו המים כולן איסור ואינו כן בבשר בחלב כדפרישית לעיל בהלכות בשר בחלב סימן צ"ד כתב הרשב"א יראה לי דהא דאמרינן נותן טעם לפגם מותר דוקא כשריבה ההיתר על האיסור אבל בזמן שההיתר כאיסור אינו מותר עד שיפגום לגמרי שכל שאין ההיתר רבה עליו כאילו הוא בעינו ולא התירתו תורה עד שלא יהיה ראוי לגר ומ"מ קדירה שאינה בת יומא אע"פ שמשערין בכולה ונמצא שאין ההיתר רבה עליו אפ"ה שרי והיינו טעמא שאין כאן ממשו של איסור אלא טעמו וכל שטעמו לבד מעורב בו אם נ"ט לפגם אפילו קצת מותר אבל צירו של איסור וכ"ש כשנתערב בו גופו של איסור אינו מותר עד שירבה ההיתר או עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי לגר:

בית יוסף יורה דעה סימן קג

א כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו. בפרק בתרא דעבודה זרה (סז:) אסיקנא דנותן טעם לפגם מותר ומפרש התם דילפינן לה מדכתיב (דברים יד כא) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה והרא"ש כתב בפרק אין מעמידין (ע"ז סי' לד ולה) דאפילו משובח בתחלה ואח"כ נפגם מותר והביא כמה ראיות לדבר וכן היא הסכמת כל הפוסקים:

ומ"ש ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו וכו' כגון יין נסך שנפל לתוך גריסין וכו'. משנה שם (סה:) זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין כלומר שחומץ לתוך גריסין נותן טעם לפגם הוא ומותר וחסר בדברי רבינו חומץ וכצ"ל כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין שהחומץ בעצמו הוא טוב וכו' וכך הוא לשון הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ד ש"א יד:) שדברי רבינו בענין זה מועתקים ממנו:

ב (א) ומ"ש ופגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו. כ"כ שם רש"י (ע"ז סז. ד"ה כל שאינה חסירה) והביאו הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א יט., קצר טו.) והר"ן (לב סוע"א) ראיה לדבריו מקדרה שאינה בת יומא דקריא לה נותן טעם לפגם ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שאינו נאכל וראיה עוד משמן ודבש ודומיהם שהעמידו בפרק אין מעמידין (לח: לט:) משום נותן טעם לפגם ובודאי שאינם נפסלים מאכילת אדם אלמא כל דאיכא פורתא דפגם שרי ואע"ג דנותן טעם לפגם מנבלה גמרי לה וכל שראויה לגר שמה נבלה אע"פ שנפגמה התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפני עצמה ולפיכך אסורה עד שתפגם מאכילת גר אבל איסור תערובות שהולכין בו אחר נותן טעם כל שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם הוא. וכתב הרשב"א (תוה"א שם) ודוקא שנתערב איסור מועט עם היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה מסתברא שאין אומרין בזה נותן טעם לפגם מותר עד שיפגם לגמרי כנבלה עד לגר ואח"כ כתב גבי עכברא בשיכרא (שם כ:) דכשההיתר רבה על האיסור האיסור המועט בטל אצל ההיתר המרובה ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו טעם כזה אינו טעם לאסור ההיתר המרובה דאדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמו שכתבנו למעלה בשאר נותני טעם לפגם ונראה שאפילו נפל לתוך היתר מועט והכירו זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן אלא טעמו ולא ממשו ואע"פ שמשערים בכולו משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם אין אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששים שמא פלטה עד שיתן טעם בתערובת ולפיכך כל שטעמו קפילא ואין בו טעם מתירין אותו והלכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא עכ"ל בתורת הבית: אבל הר"ן כתב בפרק בתרא דע"ז (לב:) אחר מה שכתבתי בסמוך שכתב על דברי רש"י עדיין צריך ליישב היכי גמרינן לה מנבלה ונראה לי דהיינו טעמא שלא אסרתה תורה אלא כשהיא ראויה לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא נפגמה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התירתו תורה ואף על פי שחל עליה איסור מתחלה אף באיסור שנותן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי אע"פ שחל איסור מתחלה באותו דבר שנתערב בהיתר ולפי זה קרוב אני לומר שאם הגדיל איסור מדתו של היתר עד שיהא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבלה וכי אמרינן דבפגם כל שהוא סגי היינו כשפוסל יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו אבל הרשב"א התיר בספר תורת הבית הארוך כל שההיתר מרובה מן האיסור וקא יהיב טעמא דאי משום ממשו דאורייתא ברובא בטיל ואי משום טעמו אין כאן נותן טעם כיון שהוא פוגם אלו דבריו ז"ל ואין דעתי נוחה בהיתר זה עכ"ל:

בד"א שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם וכו'. גם פה החליף רבינו חומץ ביין שכך ה"ל לכתוב כגון חומץ שנפל לתוך גריסין ודין זה מבואר בפרק בתרא דע"ז (סז.) דאהא דתנן כל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננים [והרתיחן] נעשה כהשביח ולבסוף פגם ואסור ופרש"י חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן. ואהא דאמרינן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם כתב הר"ן (לב. ד"ה נעשה) נראה לי דהכי קאמר לא תימא כיון שסוף חומץ זה לפגום כשירתיח שנראה אותו כפוגם מתחלתו אלא נעשה כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף פגם מחמת עצמו דאסור עד שיפסל מלאכול לאדם עכ"ל. ואע"פ שלא אמרו בגמרא אלא השביח ולבסוף פגם כתב רבינו פגם ולבסוף השביח נמי אסור. וכן כתב הרמב"ם (מאכ"א פט"ו הכ"א) והרשב"א ז"ל וטעמא משום דכל שכן הוא השתא פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחלה אף על פי שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגום תחלה כל שכן דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח:

ג ואפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר וכו'. שם אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדרה זו חסרת מלח או יתרת מלח חסרת תבלין או יתרת תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה ופירש רש"י נותן טעם לפגם שאמרו אין תולין הפגם בדבר אחר לומר חסרה היא מלח או יתרה ואילו היתה כתיקונה לא היה איסור זה פוגמה שהמלח היה מפיג פגימת טעם האיסור ומתקנו אלא כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות שהיא הוי פגם ושרי ע"כ ואע"ג דאיכא בגמרא לישנא אחרינא בדריש לקיש דאמר איפכא הסכימו הפוסקים לפסוק כהאי לישנא:

ד כתב הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ב וכג) שמן של גוים מותר ואפילו נתבשל אינו נאסר מפני גיעולי גוים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של גוים שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה ונראה שהוא ז"ל מפרש שמה שאמרו בפרק אין מעמידין גבי שמן (לח:) וכן גבי דבש (לט:) למאי ניחוש ליה אי משום איערובי מיסרא סרי דאיערובי בשר בהדייהו קאמר אבל רש"י פירש באיערובי דגבי שמן (ד"ה איערובי, וכן גבי דבש ד"ה איערובי) דהיינו איערובי יין (ומים) [ומיהו] בענין הדבש גם המרדכי כתב בפרק כל שעה (פסחים סי' תקסב) ובסוף פרק אין מעמידין (ע"ז סי' תתלו) שבא מעשה לפני ר"י שבשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקדרה של חלב בת יומא והתירה משום דהשמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם לגמרי אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי גוים בעין או מבשר בחלב הוי נותן טעם לפגם בו ע"כ ואני תמה שהרי העולם מבשלים דבש עם הבשר והוא משובח מאד ושמא י"ל שעל ידי התבלין והבצלים הוא משביח אבל אילו היו בשר ודבש לבדם היו פוגמין ובעובדא דר"י לא היה שם אלא דבש בטעם הבלוע במחבת לבד: כתוב בהגהות אשירי פרק בתרא דע"ז (סי' ט) נותן טעם לפגם מותר ואם אינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח אסור. וכתוב עוד שם (סי' י ויא) דחלב ובשר נבילה שנפלו ביין ודאי פוגמין:

ה (א) כל קדרה שאינה בת יומא חשיבא טעמא לפגם ואינה אוסרת. בשלהי ע"ז (עה:) אמרינן למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר גיעולי גוים דאסר רחמנא במדין היכי משכחת לה אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא מכאן ואילך לישתרי גזרה שאינה בת יומא אטו בת יומא:

ומ"ש ומיקריא בת יומא כל שלא שהתה מעת לעת וכו'. התוספות כתבו שם (עו. ד"ה בת יומא) דמשמע מדברי רש"י דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת הלילה או סופה או כולה אבל מעת לעת לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הר"ן (ע"ז מ. ד"ה לא אסרה תורה) והגהות אשירי (ע"ז פ"ה סי' ט) כתב בשם רשב"ם דשאינה בת יומא היינו ששהתה מעת לעת והרא"ש (שם סי' לו) האריך לישא וליתן על דברי ר"ת וכתב בסוף כל דוחקים הללו צריכין אנו לומר לפי רבותינו שאינם מצריכים מעת לעת אבל אם באנו להצריך מעת לעת אתי שפיר טפי נראה שדעתו לומר שצריך מעת לעת וכן נראה מדברי בעל התרומה (סי' עה) ורבינו כתב בסימן קכ"א (קצב:) וז"ל אי זהו שאינו בן יומו פירש רבינו תם כל שעבר עליו לילה אחת בלא תבשיל אפילו בשלו בו אתמול בערב מיד בבקר אינו בן יומו ור"י פירש שצריך שישהא מעת לעת וכן עיקר עכ"ל. והכי הוי סוגיין דעלמא:

ו כתב האגור (סי' אלף רנט) בשם המרדכי (ע"ז סי' תתלה) שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור דחורפיה מחליא ליה לשבח: [בדק הבית] וזהו כדעת בעל התרומה שכתב רבינו בסימן צ"ו (קנב.) ושם נתבאר שיש חולקין עליו [ע"כ]:

ז ומ"ש רבינו ואם בתוך מעת לעת חממו בה מים וכו'. דין זה כתבו בעל התרומה (סי' עה) ונתן טעם לדבר דכך שוה המים לדידן כמו האיסור עצמו דכל המים נעשו נבלה כיון שלא היה בהם ששים לבטל פליטת הכלי וחזרו ונבלעו בקדרה וסמ"ק (סי' ריג) הביא דברי בעל התרומה וכתב אחר כך דיש הרבה מקילים בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו כבן יומו עד כאן ולי נראה להתיר מפני שכבר כתבתי בסימן צ"ב (קמו: ד"ה ולענין הלכה) שדעת רוב הפוסקים בעלי הוראה מסכמת לדעת רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין ולפי דבריהם בקדרה בלועת איסור אפילו הוחמו בה מים בתוך מעת לעת לית לן בה ולעולם חשבינן המעת לעת מעת שבישל בה האיסור ואם בשל בה בשר ואחר כך חלב או איפכא ובתוך מעת לעת לבישול ראשון הוחמו בה מים בעל התרומה מודה דחשבינן מעת לעת מבישול ראשון כמ"ש בסימן צ"ד (קמט:) מיהו היכא שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו ביחד או בזה אחר זה בהא נראה דלדברי הכל כשהוחמו בה מים בתוך מעת לעת חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מעת לעת משעה שהוחמו המים דהא כולי עלמא מודו שהמים נעשו חתיכת נבלה דבבשר בחלב לדברי הכל חתיכה עצמה נעשית נבלה אבל לפי הטעם שכתב סמ"ק בהא נמי איכא למישרי דאע"ג דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה היינו לענין שאם נפלה לקדרה אחרת צריך ששים כנגד כולה מכל מקום כיון שאין שם גוף האיסור עצמו לא חמיר כולי האי לאסור הכלי להצריך למנות לו מעת לעת משעה שהוחמו בה המים ונראה לי דאם כבר עבר עליו לילה אחת קודם שהוחמו המים אפילו בבלועה מבשר בחלב אין מונין מעת לעת אלא משעה שבשלו בה האיסור כיון דאיכא רבוותא דסברי שכבר אינה בת יומא ואע"ג דלא סמכינן עלייהו להתיר מה שנתבשל בה אז מכל מקום לענין זה שפיר דמי לסמוך עלייהו אבל אם קודם שעברה כל הלילה הוחמו בה מים נקטינן כדברי בעל התרומה אם היתה אסורה משום בשר בחלב כיון דלדברי הכל בבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה כנ"ל:

ב (ב) כתב הרשב"א יראה לי דהא דאמרינן נותן טעם לפגם מותר דוקא בשרבה ההיתר על האיסור וכו' עד סוף הסימן. הכל בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א טו.) וכבר כתבתי בתחילת הסימן שהר"ן חולק על מה שהתיר כשהיתר מרובה על האיסור. וכתוב בספרים אבל צירו אסור ואין לו משמעות וצריך להגיה אבל צירו של איסור גם צריך למחוק שי"ן דשאינו מותר וכך הוא בתורת הבית. כתוב בארחות חיים בשם ה"ר שם טוב פלכו אין אומרים נ"ט לפגם מותר אלא באיסור שהוא בטל בששים אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפילו פגום אסור ובטור אורח חיים סימן תמ"ז (קצא.) נתבאר שאין דעת רוב הפוסקים כן (ג):

ה (ב) כתב הר"ן בסוף ע"ז (מ. ד"ה וכולן) אהא דתניא (ע"ז עה:) וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל עד שלא יגעיל עד שלא ילבין מותר דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא שיש שכתבו דהאי שלא הטביל שלא הדיח קאמר דאע"פ שלא הדיח שרי לפי שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחבירו כבלע שבתוכו ואינו כאיסור עצמו וכן דעת הרמב"ם בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ד). ובסימן קכ"ב (קצד:) כתב רבינו בשם הרשב"א לאסור. וכתב עוד שם שיש כלי שמותר להשתמש בו אע"פ שהוא בן יומו:

 

שו"ע יורה דעה קג

סעיף א

כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו, מותר. הגה: מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה, אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף (וכן כתב הארוך כלל ל"ב).

סעיף ב

פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו. ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה, אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אין אומרים נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם. ואם אין שם ממשות של איסור, אלא טעמו בלבד, אפילו איסור מרובה והיתר מועט, מותר אם פוגם קצת. ויש מי שחוכך (פי' מקוה להחמיר, ואוסר) לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו, אסור, עד שיפסל מלאכול אדם. במה דברים אמורים, שפוגם מתחלתו ועד סופו, אבל אם השביח ולבסוף פוגם, או פוגם ולבסוף השביח, אסור. הגה: י"א אף על גב דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר, מ"מ הקדרה אסורה ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח, נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון. אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף, ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם, לא נאסרה הקדרה. וכן בדבר שאין לו טעם כלל, כגון היורה שמתיכין בו הדבש, אע"פ שיש שם רגלי הדבורים, לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה. (שם בארוך).

סעיף ג

אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו, כגון שנפל איסור לקדירה שיש בה מלח או תבלין מדוכין (בטור מרובין) ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום, אפילו הכי מותר.

סעיף ד

שמן ודבש של עובד כוכבים, אע"פ שהם מבושלים, מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן לדבש. הגה: ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו, רק משקה הנעשה מדבש (מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ועוד הרבה פוסקים עיין ס"ק י"ג); ובמקום שאין הפסד גדול, יש להחמיר. בשר או חלב ביין, הוי לפגם, ומותר. (הגהות אשיר"י פ"ב דעבודת כוכבים).

סעיף ה

כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת. ונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור, וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומא. ואם בישל בה כשאינה בת יומא, התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה, שאם לא הדיחה, אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה. ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה. הגה: ואם יש ס' נגד מה שדבוק עליו, לכולי עלמא שרי מאחר דהקדירה אינה בת יומא. והכי נהוג (או"ה).

סעיף ו

יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא, הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח.

סעיף ז

קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו בה ביחד או בזה אחר זה, וקודם שעבר לילה אחת הוחמו בה מים, חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים. הגה: אבל אם עברה לילה, מותר. וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב, אע"ג דאח"כ הוחמו המים מיד, נמי דינא הכי. וה"ה בכל האיסורים לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה (ב"י וסברת הרב). וע"ל סימן צ"ב. ובמקום הפסד יש להתיר בכה"ג בשאר איסורים בכל ענין, רק שיהיה מעת לעת מזמן בישול האיסור.