ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לז

המצות אשר כלל אותם הכלל השני, הם המצות אשר ספרנום בהלכות ע"ז, ומבואר הוא שהם כלם להציל מטעות עבודה זרה ומדעות אחרות בלתי אמתיות התגלגלו עם עבודה זרה, כמעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וזולתם מן הכת שלהם, וכשתקרא כל הספרים אשר זכרתי לך יתבאר לך שהכשוף אשר תשמע אותו הוא מפעולות שהיו עושים אותם, הצאב"ה, הכשדיים, והכלדיים, ויותר היה במצריים, ובכנעניים, היו מביאים לחשוב בהם או היו חושבים שבהם יעשו מעשים נפלאים במציאות אם לאיש אחד או לאנשי מדינה, והמעשים ההם אשר יעשו אותם המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין השכל שהם יחייבו דבר כלל,

ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאב"ה שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר, כשיעשה במולד כך ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בעת ההרכבה, יבא מן המורכב ההוא דבר שחושבים עליו שהוא מועיל תועלות גדולות, המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחלת ספר העבודה הנבטי"ה בהרכבת הזית באתרוג, והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיה מזה הכת היה בלא ספק, וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה רוצה בו שלא כדרכה, ובעת חבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן, ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכ"ש למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התועלות בתועלות ההם, ומפני זה נאסר הכלאים, ר"ל הרכבת אילן באילן, בעבור שנתרחק מסברת ע"ז ומתועבות משגליהן היוצאים מדרך הטבע,

רמב"ן, פרשת קדשים

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל...

וטעם כלאי הבגדים, להרחיק התערובות במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד. והרב אמר במורה הנבוכים (ג לז) טעם השעטנז, מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם, ואמר שמצא זה כתוב בספריהם. ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם, כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם:

רמב"ן, פרשת שפטים

ועתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות, וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו) [בפנים] אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו תמורת ענג נגע. ועשה כן, להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות, מבלי שינוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן:

ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א, כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע. והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך, אשר שם בהם מאז, וזה היפך. וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז ב) שהם מכחישים פמלייא של מעלה, לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו. וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה, כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט):

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי"ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):

אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים:

וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך - יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה, והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' - והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם, וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך, שלא נתן לך כאשר נתן להם, כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה). ובספרי (שופטים קעד), אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי, תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו, כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם:

מאירי, סנהדרין סז:

כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברא בריאות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע. רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכישוף. ודומה לזה אמרו (שבת סז.) כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.

שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן מה

ובפרט דכאשר אנו קוראים כבר, דסופו של תהליך זה של הפרייה מלאכותית במבחנה להביא בכנפיו, במוקדם או במאוחר, גם לידי יצירת ילד במבחנה זאת אומרת: שכל ההריון יעשה ויגמר גם כן מחוץ לגוף האשה אלא במבחנה עצמה תוך יצירת תנאי - רחם בו, ולאחר מיכן במחשבה להביא גם לידי מבצע מדהים הנקרא בשם תכפול - האדם ללא זיווגם של שני תאי - מין אלא על ידי נטילת גרעין של תא בגוף האדם והחדרתו לתוך תא של ביצית אשר גרעינה סולק, ואז מנגנון התכפול של התא הרגיל יפעל והתא יתחלק עוד ועוד ויתפתח עובר, וזה שמו שיקרא לו יצירה ביולוגית מלאה של יצור אנושי לפי תכנית מוכנה מראש, המוציאה לפועל תכונות נדרשות ורצויות על ידי היוצרים, ואם כן הלזה יקרא ילודים שהתייחסות מלאה להם אחרי מולידיהם ושרוצים לייחסם אחריהם? וזאת מלבד מה שסילוף יצירתם והבאתם לעולם בצורה כזאת הוא דבר אשר יגרום הרס ואבדון לדמות היצירה האנושית ואנדרלמוסיה תשרור בכל בעית הילודה שתתהפך למעבדה חסר גוון אנושי, כאשר כבר התעוררו להתריע על כך גם מקרב אנשי המדע והביעו חרדתם העמוקה לקראת הצפוי בבאות, הרי יקום דור אשר כל רואיו יפטיר עליו ויאמר: חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו לראות מין יצורים כאלה כמעט חסרי בחירה וגולמי - אדם, וכחסרי יחוס - אבות, והדבר יגרום בעקיפין גם לידי החדרת כפירה בקרב ההמונים הפשוטים בשטחים שונים רח"ל שאין ברצוני לפורטן כאן, ואחריתה מי ישורנו.

ואם כן מה בצע בנתינת דרך ליצירת יצורים כאלה [לרבות הפראה - במבחנה נשוא דיוננו] שיוצריהם ומולידיהם אינם מקיימים על ידי כן את חק היצירה כמצווה עלינו מפי יוצרה בתוה"ק, והיוצרים על ידי כן רק בעיות מסובכות ומרקיעות שחקים, והעלולים בהתדרדרותם ושינוים להחזיר את גלגל האנושיות אלף מעלות אחרונית /אחורנית/ ועוד יותר מזה.

הרב יצחק שילת, תחומין יח

שאלה ראשונה: ייתכן כי בעתיד תוכל להיפתר מצוקתם של זוגות נשואים חשוכי בנים, שגורם העקרות שלהם הוא מצד הבעל, בעזרת שיכפול גנטי, לאמור: אם אין הבעל מסוגל להוליד בדרך של הזרעה, אפשר יהיה לקחת ביצית מרחם האשה, ותא רגיל ממקום כלשהו בגוף הבעל, למזג אותם אחרי ריקון הביצית מגרעינה, ולהשתילם מחדש לרחם האשה לשם הריון ולידה רגילה (הולד יהיה במקרה כזה דומה רק לבעל ולא לאשה, כי כל המטען הגנטי, המרוכז בגרעין, הוא שלו). האם מותר על פי ההלכה להביא ולד לעולם בדרך זו? האם הבעל הוא אביו של הולד שייולד, והאם יקיים בזה מצות פריה ורביה?

דומה כי השאלה האם עצם התהליך הנזכר מותר מצד הדין - אינה צריכה לפנים. לא מצאנו בתורה איסור על הולדת מין ממינו בדרך שאינה כמנהגו של עולם (עי' בדברי המאירי המובאים להלן ו1/). אין צריך לומר שאיסור הרבעת כלאים אינו שייך כאן כלל, כי הוא נוגע רק להרבעת שני מינים שונים של בעלי חיים. אין איפוא מקור לאיסור הלכתי מפורש, דאורייתא או דרבנן, בענין זה, כל שמדובר בבעל ואשתו. השאלה האם ראוי לגזור בימינו איסור על שיכפול גנטי תידון להלן בפרק ו.

שאלה יותר קשה היא, האם מקיים הבעל, שממנו נלקח התא "המפרה" שאינו תא זרע, מצות פריה ורביה. בחלקת-מחוקק (אה"ע א,ח) הסתפק ב"אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פו"ר ואם מיקרי בנו לכל דבר. ובליקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי." הספק הוא, האם בנו הוא דוקא מביאה, כדרך כל הארץ; או שאם זרעו הפרה את האשה, גם בלא ביאה, הרי הוא אביו לכל דבר. בעל חלקת-מחוקק רצה לפשוט את ספיקו ממה שבן סירא נקרא בנו של ירמיה, אע"פ שלא היה זה מביאה. בבית-שמואל (שם ס"ק י) הביא ראיה "ממ"ש בהגהת סמ"ק, והב"ח הביא ביו"ד סי' קצ"ה: אשה מוזהרת שאל תשכב על סדי [ני] ן ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו. נשמע דהוי בנו לכל דבר."

הב"ח, שהוזכר בבית-שמואל, מביא מהגהות סמ"ק ישן מה"ר פרץ, וז"ל:

אשה נידה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר. ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנידותה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנידה? והשיב: כיון דאין כאן ביאת איסור, הולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר מש"ז של אחר, כי הלא בן סירא כשר היה. אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן אהבחנה, גזירה שמא ישא אחותו מאביו, כדאיתא ביבמות.

מכאן הביא בבית-שמואל ראיה - והסכים עמו במשנה-למלך (הל' אישות טו,ד) - שלדעת רבנו פרץ הבן הנולד משכבת זרע של אדם בלי ביאה, הריהו בנו לכל דבר, אע"פ שממזרות או פגם של בן הנידה, אין בלא ביאת איסור.

דברים דומים מובאים בשם הר"ם (מן הסתם מהר"ם מרוטנבורג ) בשלטי-הגיבורים לשבועות (ב,א), אלא שלדעתו - אותו ולד של נידה ששכבה על סדיני בעלה "הוא כשר לכל דבר... ואפילו שהוא פגום." לדעתו פגם בן- הנידה אינו תלוי בביאת איסור, אלא עצם המציאות של התעברות בזמן טומאת הנידה יוצרת פגם בולד. אולם הן רבינו פרץ והן הר"ם מודים שאין צורך במעשה ביאה בשביל שהנולד מזרעו של אדם ייחשב בנו לכל דבר, ושהנולד באופן זה מאדם אחר אינו ממזר.

הטעם לכך הוא על פי הסוגיא ביבמות (סב,א), התולה את קיום מצות פו"ר ב"לשבת יצרה", שעל כן לדעת ר' יוחנן, שהלכה כמותו, היו לו בנים ומתו לא קיים פו"ר, כי קיום המצוה תלוי בתוצאה של מציאות בנים בעולם, ולא במעשה ההולדה. ואין לומר שצריך גם מעשה וגם תוצאה, שהרי ר' יוחנן אומר שם עוד, וכן נפסק להלכה, שאם היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פו"ר, כלומר שאין קיום המצוה תלוי במעשה, שהרי מעשהו של גוי אינו יכול להיחשב כמצוה לישראל, אלא הקיום תלוי בתוצאה שסוף סוף יש לו בנים שבאופן ביולוגי משתייכים אליו. 5 וכן כתב במנחת -חינוך מצוה א, שהביאה אינה אלא הכשר מצוה, והמצוה היא הויית הבנים, ולכן את ההכשר יכול לעשות גם בגיותו. ואם כן, הוא הדין שההכשר יכול להיעשות באופן אחר מאשר ביאה.

אמנם, עדיין י"ל שכל זה אמור במי שהולד נוצר מזרעו, כי אף אם ביאה אינה מעכבת, אפשר שזרע יעכב, ובלאו הכי - אלא שההשתייכות הביולוגית אל האב היא באמצעות תא משלו שאינו תא זרע - לא מיקרי בנו. אך נראה לענ"ד שאין טעם לומר כן, כי לא מצינו בלשון הציווי בתורה, או בדברי חז"ל, שהפריה והרביה צריכה להיות דוקא מתא זרע, כדלקמן. ואם מעשה ההולדה אינו צריך להיות דוקא כי אורחיה כדרך כל הארץ, כמוכח מנתעברה באמבטי ומסדינים - והטעם כנ"ל משום שהמצוה אינה המעשה אלא התוצאה - אזי גם הולדה באמצעות תא רגיל שאינו תא זרע, המתפתח וגדל לולד בר קיימא, יש בה קיום מצות פו"ר.

לשון הציווי בתורה (בראשית ט,ז) הוא: "ואתם פרו ורבו", ותרגם אונקלוס: "ואתון פושו וסגו". את השורש 'פוש' מצינו בגמרא בשתי משמעויות:

א. ריבוי והוספה, כגון: "אפושי טומאה", "אפושי מיא" וכדו'.

ב. שארית, דבר הנשאר: "פשו להו כך וכך".

כלומר: פריה משמעה להוסיף בעולם עוד ולד, שיהיה בר קיימא ויישאר אחרי מולידיו, ואין במשמעות הכתוב דרך הזרעה דוקא. ורש"י פירש (בראשית א,כב): "פרו לשון פרי, כלומר עשו פירות". גם לפירוש זה אין במשמעות הכתוב דרך הזרעה דוקא, שהרי מפורש במעשה היום השלישי: "ועץ עושה פרי", כלומר: עשיית הפירות מיוחסת לעץ, ולא לפרי שמזרעו נזרע העץ. אם "פרו" הוא כעץ העושה פרי - הרי שהפריון יכול להיות גם באמצעות תאים שאינם תאי זרע, כדרך שהפרי יוצא מן העץ (ליתר דיוק: כשם שהפרח, המכיל באבקניו תאי זרע, יוצא מן העץ).

אמנם מצינו בגמ' לגבי פירות ובעלי חיים את הביטוי "פרי מפרי וגידולי קרקע" (עירובין כז,ב), כלומר: פרי העץ נחשב לנוצר מן הפרי הקודם, שממנו נלקח הזרע שנזרע באדמה וממנו גדל העץ. ודאי שכן הוא, דהיינו שאפשר לראות את הפרי כולדו של הפרי הקודם. אך טענתנו היא, שגם הצמחת הפירות מהעץ עצמו נקראת עשיית פירות. וכך י"ל גם לגבי אדם, שלא רק ההולדה הראשונית בדרך הזרעה נקראת פריה, אלא גם גידול ולד מתא רגיל של בוגר נקרא פריה.

נמצינו למדים, שפריה ורביה יכולה להתקיים בכל דרך שבו נוצר מגוף האדם גוף אחר.

ג. שיכפול עצמי - בן ללא אב

מכאן ל שאלה שניה: בהנחה שאפשר יהיה להשתמש לשיכפול גנטי בתא רגיל של האשה בעלת הביצית עצמה, למזגו עם ביצית שלה ולהשתיל את הביצית "המופרית" חזרה לרחם, וזו תתפתח לולד הדומה לה - מיהו אביו של הולד הזה?

הנה ברור שבמקרה כזה אין הבעל מקיים מצות פריה ורביה, שהרי אין לו שום חלק בולד. השאלה היא האם צריך לחפש מיהו אביו של הולד הזה (ואז לכאורה האפשרות היחידה היא לומר שאבי האשה ייחשב לאביו, שהרי מטען גנטי שלו מצוי בתאים של בתו, האשה, והולד הוא מעין אח תאום שלה); או שיכול להיות לפי ההלכה ולד שיש לו רק אם ולא אב.

תשובה ברורה לשאלה זו מצינו בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קטז), הכותב:

דרחמנא אפקריה לזרעייהו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל ואפילו נשואה שיהא הולד נגרר אחרי האם, כהדא תרנגולתא דספנא מארעא, וכמים במעיהם של צאן לבן, או כאילו נזרעה זרע מכל הולך על ארבע... וטעמייהו דקראי בשפחה ונכרית שולדה כמוה, משום דשכבת זרע של ישראל במעיהן של אלו לכי מסרח גביל, כדאמרינן בתמורה בפ' כל האסורין גבי אפרוח של ביצה טריפה. והיינו דתנינן בסוף פ' אלמנה לכ"ג הלך הבן ונכבש על השפחה, דלאו שמה ביאה, ואין כל בריה באה אלא מטיפה שהיא טעונה הפשט צורתה הראשונה קודם שתלבש צורה אחרת, וההיא מיא דאסרוח בעלמא נינהו, וגוף האם לא חזי לאהדורי לעובר אמילתא קמייתא. והוא הדין והוא הטעם בש"ז שלהם במעי ישראלית, דכיון שהסריחה בטלה מאליה והויא כעפרא, הילכך מדמינן לה לספנא מארעא כדאמרן. ועל כרחין בכל אלה ההרכבות הזרות, שאין בהן קידושין לאלו ולא לאחרים ויש עבירה חמורה, עובר ירך אמו הוא, יתום ואין אב, דליכא למימר בהו ברא כרעא דאבוהי.

הרי שפתי הרמ"ע ברור מיללו, שבנכרי ועבד הבא על בת ישראל נחשב הולד כמי שיש לו אם ואין לו אב, כי הזרע בטל כעפר ואינו מוחזר ע"י האם אל צורת האב, בגלל זרותם זל"ז, והריהי כאילו ספנא מארעא ללא זכר (ואם היא לויה - בנה לוי, כי הכל הולך אחריה, ואין כאן "לבית אבותם" כלל, עי' בכורות מז,א). וכל שכן לנידון דידן, שאין כאן כלל זרע אב, אלא הכל מגוף האשה, והריהי ממש כספנא מארעא, שהולד הזה יש לו אם ואין לו אב. ואין שום טעם לומר שאבי האשה הוא אבי הולד, כי מגופו ישירות לא נלקח שום דבר, והמטען הגנטי העובר ממנו לאשה ומהאשה לבנה - אינו אלא כמטען הגנטי העובר מסב אל נכדו.

אם אכן תיווצר אפשרות כזאת של הפריית אשה מעצמה כעין ספנא מארעא, תתעורר השאלה של פנויה הרוצה בילד, מה תהיה עמדת ההלכה בזה, אחר שאין המדובר בביאה ובזנות. נראה שיש לקבוע באופן חד משמעי, כי הבאת ילד לעולם צריכה להיות אך ורק לתוך משפחה דו-הורית, וזאת לא בתורת גזירה וסייג לאיסורים שבין אדם למקום, אלא מעיקר הדין ומדאורייתא, משום "ואהבת לרעך כמוך". כי אם מצות "ואהבת לרעך כמוך" מחייבת לברור לו מיתה יפה (סנהדרין מה,א) - קל וחומר שהיא מחייבת לברור לו חיים יפים. ונראה שזהו טעם ההלכה "לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין ולא ממשפחת מצורעים" (יבמות סד,ב; שו"ע אה"ע ב,ז), שהגמ' מדמה אותה לדין מתו אחיו מחמת מילה ולדין קטלנית. ולכאורה, הלא הנכפה או המצורע יכולים לחיות חיים ארוכים? אלא הטעם הוא שאסור להביא לעולם לכתחילה ילד שיהיה חולה במחלה כרונית, ובכך לברור לו חיים של סבל, משום "ואהבת לרעך כמוך". וכן בענייננו: כל ילד זקוק מבחינה נפשית לאב ולאם. דמות האב חשובה לו עד מאד להזדהות אתה, וליצור בעזרתה את אישיותו, כמו שחשובה לו דמות האם. לידת ילד לתוך משפחה ללא אב, לכתחילה, ולא כתוצאה מאסון של מות האב בזמן ההריון ח"ו - זהו מעשה עוול כלפי הולד, העתיד לגדול כילד שיש לו חסך נפשי חמור. 7 לעומת זאת, לזוג נשוי מותר יהיה להביא לעולם ילד שמבחינה ביולוגית רק האם היא אמו ואין לו אב, כי סוף סוף מבחינה נפשית האב יקבל אותו כבן, שהרי אפילו המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין יט,ב), כל שכן לזה, שבני הזוג רצו בו וגידלוהו ביחד מבטן ומלידה....

לגזור איסור על מחקר מדעי ועל התפתחות טכנולוגית - זהו דבר בלתי אפשרי. "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". רוח היא באנוש לדעת יותר ויותר על העולם ומלואו, ולהשתמש בידע לצרכיו: "ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו" (תהלים ח). כל ידע נוסף יכול להביא תועלת וברכה רבה לאנושות, כשם שהוא יכול להביא נזק ואסון. למשל: המצאת הזרם החשמלי הביאה לעולם את סכנת ההתחשמלות, אך היא הביאה לעולם גם רווחה עצומה. סלקא אדעתך שחכמי התורה היו צריכים לגזור גזירה נגד מעשה החשמל? אין זו אלא חוכא ואיטלולא. עולם כמנהגו נוהג והולך, והאדם נתבע להיות אחראי למעשיו, ולנצל את מה שמתחדש בעולם לטובה ולא לרעה.

לפי המשנה בפסחים (ד,י), בין הדברים שעשה חזקיהו המלך והודו לו היה ש"גנז ספר רפואות". הרמב"ם פירש את המעשה הזה בשתי דרכים, שיובאו בסמוך, והוסיף:

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי, וגם פירשו לי, ששלמה חיבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו, ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא. וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם, אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו, שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך אודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה.

הרמב"ם טוען איפוא שהרפואה והמחקר הרפואי ברכה יש בהם, חסד ה' על האדם, המצליח למצוא בתוך חוקי הטבע את התרופות למחלותיו. מה היה, איפוא, המעשה של גניזת ספר רפואות בידי חזקיהו?

בפירושו הראשון כתב הרמב"ם שהיה זה ספר של רפואות-אליל, כמעשי הטליסמאות והלחשים למיניהם, שחזקיהו רצה למנוע את העם מלהיגרר אחריהם (והרי זה כעין מעשה אחר שעשה חזקיה, "כיתת נחש הנחושת", ע"ש, שלא ייגררו להאמין בו). אחר כך הציע הרמב"ם פירוש אחר:

ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקים, כגון: סם פלוני מרכיבים אותו כך ומשקים אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך. שכשיראה הרופא אותן המחלות - ידע שסם פלוני השקוהו, ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו. וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגים בו - גנזו.

המחקר הרפואי טומן בחובו אפשרויות הצלה לאדם, אך יש בו גם פונציאל של הרס ונזק. חזקיהו לא שרף את ספר הרפואות, אלא גנז אותו. יש להבין את הגניזה כהטלת פיקוח ממלכתי מטעם המלך הצדיק חזקיהו על יישומי הידע המדעי, ומניעת שימוש לרעה בו. ישנו ידע מדעי, במיוחד בתחום הטכנולוגי והיישומי, שצריך להישאר גנוז וחסוי, שהשליטה בו תהיה רק לגורמים אחראיים ומוסמכים. גם התחום של ההנדסה הגנטית יכול להיות מנוצל לקידום הרפואה, לפתרון בעיות פוריות, לתיקון או למניעה של פגמים מולדים וכד', שכל אלה ברכה רבה בהם; מאידך גיסא, הוא יכול להיות מנוצל ח"ו למטרות פסולות. על חכמי התורה לנסח את המותר והאסור עפ"י ההלכה, ואת עקרונות הפיקוח הציבורי הראוי על ההנדסה הגנטית, כדי שזו תנוצל לברכה ולא לקללה.

הרב ד"ר יגאל שפרן, תחומין שם

מאחר שאין במעשה השיבוט לאו מפורש, שכן הנימוקים שנאמרו בכלאיים הינם בעלי תוקף רק כלפי אותם דברים שמנו בשו"ע כמין בשאינו מינו (ובשיבוט אין זה כך) - ניתן להטיל על השיבוט רק איסור שילטוני, מינהלתי, זמני, אך לא איסור הלכתי-ניצחי.

סנהדרין קיג.

שלש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים.