אגרות משה אה"ע א:י

הנה ברור שבלא ביאת איש לא נאסרה אשה לבעלה ואיסור סוטה לבעלה הוא רק מצד איסור הביאה ולא מצד הזרע של איש אחר שיש במעיה דאם בעלה איש אחר אף בביאה שלא יצא זרע ואף בשלא כדרכה נאסרה על בעלה מדין סוטה ואם בא זרע לגופה שלא מביאה כאמבטי שנזכר בגמ' שלא נעשה איסור זנות לא נאסרה על בעלה.

וכן הולד הוא כשר שגם ממזרות הוא רק כשהיה ע"י ביאה. ואף שהולד ממזר אף באופן שדבקום נכרים זה בזו שלא עברו על האיסור משום שהיו אנוסים מ"מ היה זה דרך ביאה שהוא זנות, אבל בנתעברה ע"י שנכנס הזרע של אחר במעיה באמבטי שנזכר בגמ' וכהא דעושין הרופאים בזמננו אינו ממזר ואף שהיה זרע של אחד מקרוביה כגון מאביה וחמיה ואחיה, וכידוע שבן סירא נולד כן ומפורש בט"ז יו"ד סימן קצ"ה סק"ז וכן בב"ח שהביא מהגהת סמ"ק בשם הר' פרץ דכיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה וכן משמע בב"ש באה"ע סק"י ובח"מ סק"ח. ומה שהביא באוצר הפוסקים שם ס"ק מ"ב בשם ספר בר ליואי ומנחת יחיאל שחולקין אינו כלום ומה שהקשה דהולד ממזר אינו משום הנאת ביאה, הוא הבל דאף שאינו משום הנאת ביאה אבל ודאי דוקא משום ביאה היא דהוא דבר האסור כדאיתא בלשון הגהת סמ"ק ואין לחוש לזה כלל.

אך אם ידוע של איזה אדם הוא אם הוא משל יהודי יהיה הולד אסור לינשא לזרע של אותו אדם כדאיתא בט"ז שם ובב"ש שם אבל כיון שלא ידוע יהיה מותר בכל הנשים משום דאזלינן בתר רובא נשים שמותרות לו. אבל האמת שאין לחוש שהזרע היה משל יהודי כיון שהרוב הם משל נכרים, דלבד שהערים שלנו וכל המדינה הם רוב נכרים, הוו אלו המוציאין זרע שלהם לדבר זה ודאי רוב נכרים. ומה שאמר הרופא שהוא משל יהודי אינו נאמן דאמר זה משום שחשב שזה יותר טוב לפניה שהיא יהודית. ולכן ליכא שום חשש איסור לא בהאשה לבעלה ולא בהולד לקהל. ועיין באוצר הפוסקים שהביא בשם מהרש"ם שאף לכתחלה התיר לעשות כן בשעת צורך גדול וכן בשם ספר עמק הלכה וכ"ש כשכבר נעשה זה שח"ו לו להתרחק מאשתו. ואם הולד תהיה בת אם מותרת לכהונה יש ג"כ לצדד להתיר שהרי שיטת הרי"ף שהולד מעכו"ם הבא על בת ישראל כשרה לכהונה ואף להש"ע סימן ד' סעיף י"ט שפסול לכהונה הרי הכא יש ספק להח"מ שמא אין שייך כלל לבעל הזרע שלא נקרא בנו ואף שיותר נוטה כהב"ש שהוא בנו וא"כ הכא אולי נחשב שהוא זרע של עכו"ם אף שלא מתייחס אחריו, הרי יש כאן קצת ספק שמא הוא של יהודי ואף שהוא מיעוט הוי בצרוף שניהם כספק גמור וכיון שמסיק הב"ש בסק"ב שבדיעבד אין מוציאין אם ניסת לכהן אין לאוסרה לזו שהוא ספק גם להשו"ע אף מלינשא לכתחלה. וגם נראה לע"ד שאף ולד בת ישראל מעכו"ם שפסולה לכהונה הוא נמי דוקא כשהיה דרך ביאה שהוא איסור ולא מאמבטי ולכן אף לכהונה אין לפוסלה.

אבל הבעל אם אינו רוצה לזון אותו יהיה פטור וכן יהיה פטור מהוצאת הלידה ורפואתה שע"י זה כיון שעשתה זה שלא ברשותו.

ידידו, משה פיינשטיין

ציץ אליעזר ג:כז:א

...אין בפשטות שום ראיה מהגמ' לומר שבאופן כזה של אמבטי מותר באשת איש, דשאני התם שהנידון הוא על הדין של בתולה מעמיו יקח אשה הנאמר בכה"ג, ובזה הוא דאמרינן דכיון שנתעברה באמבטי מבלי ביאת איש ובתוליה קיימים לא יצאה מכלל בתולה ולא נאסרה לכה"ג, ואין מזה שום ראיה שיהא מותר גם באשת איש להכניס בכוונה לתוך רחמה ש"ז מאיש אחר ע"י אמבטי, די"ל דבאשת איש שאני דשכבת זרע כתיב בה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה (ויקרא י"ח - כ') [ועיין יבמות ד' נ"א ע"ב] ונהי דבכה"ג אין נתינה - של - שכיבה, אבל יש נתינה - של - זרע, ומי יערוב לנו שאין כוונת האיסור שאסרה תורה גם משום הנתינה של - זרע לאשת עמיתך, וזה שהזכירה דווקא בלשון שכיבה הוא משום דדברה תורה בהוה, אבל כשם שהשכיבה לבד דהיינו ביאה בלי פליטת זרע אסורה, כך גם נתינה - של - זרע מאיש אחר אפילו בלי שכיבה ג"כ אסורה...

ועיין ברמב"ן עה"ת שם (ויקרא י"ח - כ') שכותב ואפשר שאמר לזרע להזכיר טעם באיסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם, ולא הזכיר זה בעונש כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב, ולכך אמר ושכב איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו, וטעם זה של הרמב"ן מסייע לצידוד דברינו הנ"ל שהאיסור הוא גם על נתינה של זרע לחוד, כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם.

מודה אנכי שמצד הסברא יש מקום גדול בראש לומר שלא תיאסר האשה באופן זה על בעלה מכיון שסוף סוף אין כאן משכבי אשה, וכך נביא להלן מדברי הפוסקים, אבל מהגמ' הנ"ל בחגיגה אין לענ"ד ראיה להיתר.

שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן קכד

תנן ביבמות מ"ט ע"א "איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא דברי ר' עקיבא שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו", ומבואר בגמ' דשניהם למדוה מהא דכתיב ולא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר בקהל ה' אלמא מהני הוי ממזר עיי"ש, וראיתי לגדולי אחרונים שכתבו דלפיכך אין הולד ממזר אא"כ גם היתה יצירתו בעבירה ע"י ביאת איסור דומיא דאזהרת אשת אביו, אבל אשת איש שנתעברה באמבטי מזרע של איש אחר או ע"י הזרעה מלאכותית אין הולד ממזר, אולם לענ"ד אין זה כ"כ פשוט, דבשלמא אם היה כתוב בתורה שהבא על אשת אביו בניו ממזרים היה שפיר משמע כדבריהם דבביאת איסור תליא מלתא, אבל כיון שרק מהסמיכות הוא דילפינן ליה יכולין שפיר לומר דלא בא הכתוב אלא לגלות דכל ולד הנוצר מזרע בלול של איש ואשה דלא תפסי בהו קדושין ואשר אם יבוא עליה כדרך כל אדם יתחייב כרת הוא הנקרא ממזר, ומה שתלה הכתוב באיסור ערוה וחומרא דכריתות הוי רק סימן והגדרה לדעת את שיעור גודל המרחק והזרות שבין האיש והאשה העושה אותם לשני מינים מחולקים, וכיון שכן נראה דאף שאין לאסור אשה לבעלה או לקרותה בשם זונה וחללה, אא"כ נבעלה ממש, שאני התם שרק הביאה היא הגורמת לכך, והזרעה מלאכותית לאו כלום היא, משא"כ בנוגע לממזרות דבלא"ה אין הזרע נקלט תיכף עם ביאתו אלא לאחר זמן ויש שהזרע שוהה לקלוט ב' או ג' ימים וכיון דפשוט הוא שאם דש באשת איש וזורע באשתו או אפילו הוציא אח"כ הזרע ממנה והכניסו לתוך אשתו ודאי דאין הולד ממזר אע"פ שעקירת הזרע ויציאתו מגופו היתה ע"י ביאת ערוה, והיינו משום דכל זמן שלא נקלט הזרע בגוף האשה שהיא ערוה אצלו לא חייל כלל על הזרע שם ממזרות ומעתה כיון דכל הענין של ממזרות לא חייל תיכף על הזרע אלא לאחר זמן על תחלת העיבור א"כ מנין לנו לומר דבעינן נמי ריעותא זו שהכנסת הזרע תהיה דוקא ע"י איסור...

ידוע שכבר הוכרע הדין דעכו"ם הבא על בת ישראל בין פנויה ובין אשת איש הולד כשר ואין צריך גירות, ראה באוה"פ סי' ד' אות י'...

שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן כא ד"ה ד) איברא

וזכורני כי זה כעשרים שנה, בהיותי ביחד בבית הדין הגדול ירושלים, עם עמיתי הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי, דברנו בזה, והיה פשוט לכולנו שגם אם קיבלה האשה זרע מאיש אחר וילדה, שאין הולד ממזר, מכיון שאין כאן ביאת איסור. וע' במ"ש הגר"א ניימרק באשל אברהם (דף ו ע"ד) ובקובץ "נועם" (עמוד קמג). ע"ש. וכן עיקר להלכה ולמעשה.

ה) ודע דמ"ש הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' עא), דהא דמוכח מדברי רבינו פרץ שאסור לאשה להתעבר מזרע של אחר, מ"מ כיון שמפורש שם הטעם לזה שהוא משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נראה שבזרע של עכו"ם אין לחוש לזה, שכיון שהאם ישראלית והולד ישראל, ואין לו שום יחוס לעכו"ם, א"כ אין לחוש לכלום, ואם יש ספק שמא יתרפא בעלה בתוך ג' חדשים, צריכה לפרוש מבעלה ג' חדשים מיום הזרקת הזרע של הנכרי במעיה. משום הבחנה. וגם מסתברא שבחו"ל מסתמא הזרע של נכרי, כי רוב העיר נכרים, וחלק גדול מישראל לא נחשדו על זה להוציא שז"ל למוסרו לרופאים וכו'. עכת"ד. כבר חלקו עליו כמה גדולים. וע' בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סי' מז והלאה). ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' ה). ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (עמוד רנב). ובמאמרו של הגרש"ז אוירבך בקובץ "נועם" (עמוד קסב). ובאמת שמעולם לא רצינו להזדקק לעצה זו כלל, ואסרנו הדבר בהחלט. ואף האגרות משה הדר תבריה לגזיזיה, במכתב שהובא בס' צבי חמד (ברוקלין תשכ"ה), וזת"ד: ומצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי בזה אלא בשעת הדחק גדול, שהאשה היתה מצטערת מאד, כמבואר ממש"כ בספרי (חאה"ע סי' עא), ופשוט שאין לדון בזה אלא ע"פ רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה. וכשבאה אח"כ שאלה כזאת לפני אסרתי. וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי. ומ"מ מכיון שאני חושש עדיין שיקילו להורות אלה שאינם ראויים לדון בענין חמור כזה, ופן יצא מכשול להתיר גם באופן האסור, צריך לגדור גדר שלא להתיר בשום אופן, ואפי' רב היותר מובהק. ע"כ. (והובא בציץ אליעזר שם אות ד). ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ומעתה חלילה לסמוך להקל בזה. וישתקע הדבר ולא יאמר.