א. דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

1. שבת כב.

איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד רב אמר אין הלכה כרבי שמעון בגרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כרבי שמעון בגרירה דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

2. רש"י שם

הלכה כרבי שמעון - דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר, ואף על גב דקעביד חריץ, והוי תולדה דחורש או בונה...

3. שבת כט:

אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מרבי יצחק בן אלעזר אמר ליה אי שתוקי לך כדשתיקו ליה חבריא לרבי יהודה נפיק מיניה חורבא גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה אמר ליה כמאן כרבי שמעון אימר דאמר רבי שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר מתיב רב יוסף רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ קתני גדולים וקתני קטנים קשיא לתרוייהו עולא מתרץ לטעמיה ורבי ירמיה רבה מתרץ לטעמיה עולא מתרץ לטעמיה מטה דומיא דכסא ורבי ירמיה רבה מתרץ לטעמיה כסא דומיא דמטה מתיב רבה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למיעבד כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי רבי שמעון לכתחלה תיובתא דרבי ירמיה רבה תיובתא:

4. רש"י שם

דשישא - רצפה של שיש, דלא עביד בה חריץ.

לעילא מר' יצחק - לפניו.

כדשתיקו ליה חבריא - ר' טרפון וזקנים, שמפני שלא אמרו לו דבר דימה, והעיד דמותר.

נפק מיניה חורבה - וינהגו היתר בדבר, ור' יצחק סבירא ליה כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור, ואף על גב דבשייש לא עביד חריץ - גזר אטו עיליתא דעלמא.

ריש כנישתא - מפטיר כנסיות, המכניס ומוציא ומיישב תלמידים ותינוקות.

דבצרה - שם מקום כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד).

כר' שמעון - דאמר גורר אדם.

דלא אפשר - אלא בגרירה, שאין יכול ליטלן בידו.

מחלוקת בקטנים - ואף על גב דאפשר בטלטול - שרי ר' שמעון, הואיל ואין מתכוין לחריץ, ור' יהודה סבר: כיון דאפשר - אסור.

קתני גדולים - מטה.

וקתני קטנים - כסא, ור' יהודה פליג עליה, דתנן במסכת ביצה, ר' יהודה אומר: כל הכלים אין נגררים, דאי לאו משום פלוגתייהו - למה לי למיתני גדולים, השתא קטנים שרי רבי שמעון, גדולים מיבעיא, אלא תנא קטנים משום ר' שמעון, ותנא גדולים משום ר' יהודה.

דומיא דכסא - קטנים, ובהא הוא דאסר ר' יהודה אבל בגדולים - שרי.

כסא דומיא דמטה - גדולים, ובהא הוא דשרי ר' שמעון, אבל בקטנים - אסר.

מוכרין כדרכן - כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו, דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם, כדרך כל הלובשים, והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה.

ובלבד שלא יתכוין כו' - ור' שמעון הוא דאזיל בתר כוונה.

והצנועים - כשרים, שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים.

והא הכא דאפשר - לכל אדם למעבד שלא על ידי איסור, ואפילו הכי שרי.

5. שבת קג.

משנה. החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב....

גמרא. ....המנכש והמקרסם והמזרד תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמיכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה:

6. רש"י שם

אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו - הרי הקרקע מתייפה מאליו.

באגם - שאין צריך ליפות.

בארעא דחבריה - לא איכפת ליה ליפות.

7. רמב"ם, שבת א

ה. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר.

ו. עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה.

8. טור אורח חיים סימן שלז

כל דבר שאינו מתכוין מותר הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ אבל כל פסיק רישיה ולא ימות פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותה אי אפשר שלא יעשה אסור...

9. בית יוסף שם

כל דבר שאינו מתכוין מותר וכו'. מסקנא דגמרא (שבת כב.) דהלכה כרבי שמעון דאמר הכי:

ומ"ש הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים. מסקנא דגמרא בפרק במה מדליקין (כט:) וכן דעת הרי"ף (ט:) והרא"ש (סי' ז) והרמב"ם (שבת פ"א ה"ה) שסתמו להיתר ולא חילקו בין גדולים לקטנים וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה יב:) והתרומה (סי' רנד ד"ה אמנם בעל) והרוקח (סי' נח) וכן דעת הגהות מיימון שכתבו בפרק א' (אות א) ונראה דאין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלן לקטנים ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ודלא כרא"מ שפסק דבקטנים אסור אפילו בעיליתא דשישא עכ"ל ונראה לי דטעמא דרא"מ משום דאפשר לטלטלם שלא בגרירה ועל כרחך לומר שגירסא אחרת היתה לו בגמרא דאילו לגירסא דידן הדבר ברור שאי אפשר לומר כן וגירסא דידן עיקר וכמו שהסכימו הפוסקים וכתב הרוקח (שם) אבל גדולות מאד אסור דהוי פסיק רישיה ואסרינן אפילו בעיליתא דשישא: בסוף פרק כירה (מו:) אמרינן דכל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי רבי שמעון לכתחלה כלומר גרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא וכי אמרינן בפרק כלל גדול (עג:) דחופר תולדה (דדש) [דחורש] הוא וחייב הני מילי במרא וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא:

ומ"ש רבינו אבל כל פסיק רישיה אסור וכו'. הכי אמרינן בכמה דוכתי מהם ריש פרק הבונה (קג.) אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות:

10. שו"ע או"ח שלז

דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר לרבץ הבית, כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק.

ב. פסיק רישא דלא ניחא ליה

11. תוספות, שבת קג.

לא צריכא דעביד בארעא דחבריה - פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואע"פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות א"נ על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי"ט משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פסיק רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא יתירתא אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה.

12. שבת קיא.

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב הלכה כרבי שמעון למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא בההיא אפילו רבי שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

13. בית יוסף אורח חיים סימן שכ

חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום הנקב וכו'. בסוף פרק שמנה שרצים (קיא.) אמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ופירש רש"י דהיינו בגד שכורכין בברזא של חבית אסור להדוקה בנקב משום סחיטה ואמרינן בגמרא דאפילו רבי שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר מודה בהא דאסור משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות וכתב הר"ן (מא. ד"ה אבל) אבל רבי נתן בעל הערוך (ערך סבר) כתב שאי אפשר שתהא הך מסוכרייא בדפנה של חבית דאי הכי אף על גב דהוי פסיק רישיה כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה בכי האי גוונא לא מודה רבי שמעון אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה ולפיכך פירש דהאי מסוכרייא היינו סתימת הנקב של מעלה דומיא דההיא דאמרינן בפרק תולין (קמא.) לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור שהוא נהנה בסחיטתו אבל ברזי הדפנות שאינו נהנה בסחיטתן שרי להדוקינהו כלומר שאין כלי תחתיה לקבל היין הנופל והוא הולך לאיבוד והביא כמה ראיות והר"ן דחאם ובסוף כתב ולפיכך כיון דדחינו ראיות הללו אפשר לפרש הך מסוכרייא שהיא ברזא בדופן החבית: ובריש פרק הבונה (קג.) תנו רבנן התולש עולשין וכו' אם לייפות הקרקע כל שהן אטו כל הני לאו ליפות הקרקע נינהו כלומר הרי הקרקע מתייפה מאליו ואוקמה אביי כגון דלא מכוין ופריך והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחבריה כלומר דלא איכפת ליה לייפות וכתבו שם התוספות (ד"ה לא צריכא) והרא"ש (סי' א) דממקום זה וממקומות אחרים למד בעל הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחלה ואפילו איסורא דרבנן ליכא ועל פי זה התיר להסיר פקק החבית אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זו שהיין נופל לארץ מותר והם דחו דבריו וסתרו ראיותיו והעלו דאף על גב דלא מיחייב חטאת איסורא מיהא איכא ועוד הביאו התוספות מחלוקת זה בריש כתובות (ו. ד"ה האי) ובפרק אמר להם הממונה (יומא לה. דיבור ראשון) והמרדכי הביאו בפרק תולין (סי' תכח) וכתב שר"י אסר בכל ענין אפילו אם נופל לאיבוד דנהי דאיסורא דאורייתא ליכא מכל מקום איסורא דרבנן איכא: וסמ"ג (לאוין סה יג.) והתרומה (סי' רמד) כתבו מחלוקת זה ודבריהם נוטים לדברי האוסרים והרב המגיד כתבו בפרק א' (ה"ו) ולא הכריע ורבינו ירוחם הביאו בחלק י"ד (ני"ב פז.) ובסוף הדברים כתב וזה לשונו ולפי דברי בעל הערוך מה שנהגו שחבית פקוקה הנקב שלה בפשתן ומסירין הפקק ליקח ממנו יין ונוהגים בו היתר אפילו שאי אפשר שלא יסחוט בשעה שנוטלו או שמחזירו מאחר שאינו מתכוין נכון הם עושים ולפי שאר המפרשים אסור ובכל הארצות שעברתי בהם נוהגין בו היתר עכ"ל.

(בביאור מחלוקת הערוך ורוב הראשונים ראו עוד בסוף שבת קיא. "החושש במתניו... ולא ימות", תוס' שם בד"ה "האי מסוכרייתא" והרן מא. בדפי הריף ד"ה אבל.)

14. שו"ע או"ח שכ:יח

חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור.

15. רמב"ם, שבת י:יז

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.

16. מגיד משנה שם

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה וכו'. ברייתא הובאה סוף האורג (שם ק"ו) אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר חדא וכו' ואידך המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור. וראיתי מי שהקשה על רבינו שפסק בשני אלו מותר כאן ובסוף פרק זה שהרי בפרק ח' שרצים שנינו הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור ובגמרא מאן תנא א"ר יהודה אמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא מאן תנא א"ר יהודה אמר רב ר"ש היא. איכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' מאן תנא אר"י אמר רב ר"ש היא ע"כ. ואחר שרבינו פסק בפרק ראשון כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה למה לא חייב באלו כשם שחייב למטה בפרק זה בצד שלא לצורך ושלשתן השוו בגמרא שהם כר"ש בדוקא. ונ"ל בתירוץ זה שרבינו ז"ל סבור שאין הלכה אלא כלישנא קמא ששנו הא דאר"י אמר רב על משנתנו דהצד שלא לצורך אבל אינך אפילו לר"י אתיין ויעיד ע"ז דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר ואיהו הוא דפסק כר"י וכמ"ש פרק ראשון והטעם שהפסת המורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב משום בונה. וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה, א"נ דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות וכ"כ קצת המפרשים ז"ל בלשון הזה. ודעת רבינו האי ובעל ההלכות כדברי רבינו בהיתר שני אלו ועיקר. בספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שצריכה לגופה כי מלאכה שצריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ"נ דעת הר"ם שכתב רמשים המזיקים וכו' עכ"ל:

17. חידושי ר' חיים הלוי (סולובייצ'יק) שם

ז"ל המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב וכו' ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר עכ"ל.

ובהכ"ה ז"ל רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן וכו' מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עכ"ל. ובמגיד משנה שם הקשה מהא דאיתא בשבת דף ק"ז ע"ב איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור, מאן תנא אמר ר' יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אמר ר' יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"א שם דמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה א"כ איך פסק בהנך תרתי דמפיס מורסא וצידת נחש דמותר כשאינו מתכוין לעשות לה פה או לצוד, עיי"ש בדברי המ"מ.

והנה בשבת דף ג' [ע"א] קאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא, וכבר הקשו שם התוס' בשם בה"ג דהרי שמואל בעצמו פוסק בדף מ"ב שם דמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה ואיך שרי להו למפיס מורסא וצידת נחש משום צערא כיון דהוי מלאכה גמורה מד"ת.

והנראה לומר בזה, דהנה באמת במפיס מורסא דהיתרה הוא כשאינו מתכוין לעשות לה פה רק להוציא ממנה ליחה, וכדתנן כן להדיא במתני' דאם לעשות לה פה חייב ורק אם כוונתו הוא להוציא ממנה הליחה בלבד אז הוא דשרי, וא"כ הא נמצא דהוי באמת דבר שאינו מתכוין דפטור בשבת לכו"ע, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, אכן הרי דעת הערוך היא דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, הובא בתוס' שבת דף ק"ג ועוד בכמה דוכתי, וכן בהך דצידת נחש לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן עכ"ל. וא"כ הא נמצא דאינו מתכוין כלל לצוד רק להציל עצמו בלבד, וא"כ הא הוי דבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דפטור בשבת לכו"ע לדעת הערוך. אלא דלפ"ז צ"ע הסוגיא דתלי להו בדין מלאכה שאין צריכה לגופה והא הוי דבר שאינו מתכוין, דבשבת מותר מן התורה לכו"ע, וצ"ע.

והנה בכריתות דף כ' [ע"א] ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת רשב"א אומר משום ר"א בר' צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן ות"ק סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין פטור ור"א בר' צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין חייב, ובתוס' שם הקשו דהרי הא דדבר שאינו מתכוין אסור בשבת הוא רק מדרבנן ואיך קאמר הכא דחייב שתים, ותירצו דאיירי בגוונא דהוי פסיק רישיה, ואי משום דבר שאינו מתכוין באמת היה חייב הכא משום מבעיר לכו"ע דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה דחייב, אלא דכיון דאין צריך לההבערה א"כ הא הוי מלאכה שאין צריכה לגופה ותליא בפלוגתא דר"ש ור"י במלאכה שאין צריכה לגופה אם חייבין עליה אם לא, ולפ"ז הא נמצא דלאו דוקא נקט הכא הגמ' לשון דבר שאינו מתכוין ופירושו הוא באמת מלאכה שאין צריכה לגופה. אכן יעו"ש ברמב"ם בפ"ז משגגות הי"ב שפסק בהך דהחותה גחלים בשבת דרק אם נתכוין לכבות ולהבעיר הוא דחייב שתים, הא אם הובערו מאליהן אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דהרמב"ם הרי פסק דמלאכה שאין צריכה לגופה חייבין עליה, ושמע מינה דמפרש להסוגיא כפשטה דתליא בפלוגתא דדבר שאינו מתכוין, וכיון דקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר משום הכי הוא דפסק הרמב"ם דאינו חייב שתים רק אם נתכוין לכבות ולהבעיר, ולפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתה.

ונראה לומר, דהנה הא דדבר שאינו מתכוין אינו אסור רק מדרבנן גבי שבת לכו"ע, כמבואר בתוס' יומא דף ל"ד [ע"ב ד"ה הני] ועוד בכמה דוכתי, הא הוי הטעם בזה משום דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת וכשאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת, אבל עיקר הפלוגתא דדבר שאינו מתכוין בכל התורה כולה אי מותר או אסור הוא זה באמת בעיקר הד"ת, ומאן דאסר דבר שאינו מתכוין ס"ל דאסור מן התורה, וכמבואר להדיא בשבת דף קל"ג [ע"א] גבי קציצת בהרת דלמ"ד דבר שאינו מתכוין אסור אסור מד"ת, וכדמוקי ליה להקרא כן עיי"ש בהסוגיא, אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן מטעמא אחרינא משום דלא הוי מלאכת מחשבת, ושני דינים הם, דין דבר שאינו מתכוין של כל התורה, ודין מלאכת מחשבת דשבת. והן נראה דהנך שני דינים חלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דבדין דבר שאינו מתכוין העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בודאי שיעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, מ"מ תלוי בכוונתו אם מתכוין לזה אם לא, וכמבואר להדיא בפסחים דף כ"ה [ע"ב] איתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כו"ע לא פליגי דאסור, הרי דאע"ג שיודע בודאי שמגיע לו ההנאה מ"מ אם מתכוין אסור ואם אינו מתכוין שרי, ועיין בתוס' שם שכתבו דאיירי היכא דלא הוי פסיק רישיה, אכן הר"ן בפ' גיד הנשה חולק על זה וס"ל דאיסור הנאה שאני וחשוב דבר שאינו מתכוין גם בפסיק רישיה, וכן הוא דעת הרמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות הי"ב שפסק בסתמא דהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ולא קא מיכוין שרי, ומדסתם הדברים ש"מ דגם בפסיק רישיה מותר. אכן אע"ג דאיסור הנאה שאני מ"מ מדתלי לה הגמ' בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין ש"מ מיהא דהדין דדבר שאינו מתכוין בניחותא דידיה וכוונתו תליא מילתא, וכדחזינן דאע"ג דבאה לו ההנאה ודאי מ"מ כל שאינו מכוין להנאה הוי בכלל דבר שאינו מתכוין, משא"כ בדין מלאכת מחשבת אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המלאכה, וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת שיעשה את המלאכה בדעת ומחשבה, וכדמצינו בכריתות דף י"ט [ע"ב] דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובב"ק דף כ"ו [ע"ב] היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובכל הני לא נעשית המלאכה בדעתו כלל, והיינו משום דזהו עיקר הפירוש דמלאכת מחשבת שהמלאכה תהא נעשית במחשבה ודעת, וא"כ הכא נמי היכא דאינו מתכוין דלא חשיבא מלאכת מחשבת ג"כ עיקר דינו הוא משום דלא נעשית המלאכה בדעתו כלל, אבל לא דכוונתו בעינן שיכוין לזה.

ולפ"ז נראה בפסיק רישיה דמבואר בגמ' דמודה בזה ר"ש דחייב, דדעת הערוך בזה דהיינו דווקא בניחא ליה, חלוק בזה דין מלאכת מחשבת מדין דבר שאינו מתכוין, דבדין דבר שאינו מתכוין של כל התורה כולה, דעיקר דינו הוא שיהא רצונו וכוונתו לזה, שם הוא דתלוי בניחא ליה, ואי לאו הכי נהי דהוי פסיק רישיה והאיסור יעשה בבירור, אבל מ"מ כל דלא ניחא ליה מתכוין מיהא לא הוי, והוי בכלל דבר שאינו מתכוין דמותר, אבל בדין מלאכת מחשבת דלא בעינן כלל רצונו וכוונתו, אלא שתעשה המלאכה בדעתו ומחשבתו, א"כ אין דינו תלוי כלל בניחא ליה, כי אם דכל דהוי פסיק רישיה והמלאכה ידועה לו שמוכרחת להעשות מיקרי נעשית המלאכה בדעתו והויא בכלל מלאכת מחשבת. ולפ"ז נמצא, דדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דלא ניחא ליה לדעת הערוך גם שבת דינה כמו כל התורה כולה, ולר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור מד"ת בכל התורה כולה גם בשבת אסור וחייבין עליו, כיון דהרי היא בכלל מלאכת מחשבת, ורק דין דבר שאינו מתכוין ביה. ומעתה מתישבא היטב הסוגיא דכריתות בנתכוין לכבות והובערו מאליהן דאיתא שם דלר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור חיובי מחייב, ולא קשה תו מה דבשבת דבר שאין מתכוין גם לר"י אינו אסור אלא מדרבנן, דהכא שאני כיון דהוי פסיק רישיה א"כ שפיר הוי בכלל מלאכת מחשבת ואע"ג דלא ניחא ליה, ורק דין דבר שאינו מתכוין של כל התורה דתלוי בניחותא דידיה ומחשבתו וכוונתו, לזה הוא דמהני הך דלא ניחא ליה שיהא בכלל דבר שאינו מתכוין, וזהו דתלי לה הגמ' בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, דלר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור גם חיובי מחייב, ורק לר"ש הוא דמיפטר, ומיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק בנתכוין לכבות והובערו מאליהן דפטור ואע"ג דבמלאכה שאין צריכה לגופה חיובי מחייב, כיון דהכא לאו מלאכה שאין צריכה לגופה היא, ורק דהוי דבר שאינו מתכוין וכהסוגיא דכריתות, ובדבר שאינו מתכוין הא קי"ל כר"ש דשרי וכמבואר בשבת דף צ"ה [ע"א], וכ"ש דמיפטר.

ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דמתיר שמואל מפיס מורסא וצידת נחש, וכמו שכתבנו למעלה משום דהוי בכלל דבר שאינו מתכוין כלל, דהפסיק רישיה שבזה הא הוי לא ניחא ליה, ושמואל לטעמיה דס"ל בזבחים דף צ"א [ע"ב] דדבר שאינו מתכוין גם בכל התורה כולה מותר, וגם בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, וכמבואר בערוך בביאור הסוגיא דזבחים שם, והא דתלי לה הסוגיא דשבת דף ק"ז [ע"א] בדין מלאכה שאין צריכה לגופה, היינו משום דהתם הרי רב הוא דקאמר לה דס"ל בשבת דף מ"ב [ע"א] דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה איכא גם חיובא גם בשבת וכמבואר בהסוגיא דכריתות שהבאנו, ולא מיפטר רק מטעמא דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה, והרמב"ם דדעתו כדעת הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוי בכלל דבר שאינו מתכוין דקי"ל דמותר בכל התורה כולה, וכדמוכח כן מדבריו בפ"ז משגגות שהבאנו, על כן שפיר פסק כשמואל דמפיס מורסא וצידת נחש מותרין לכתחילה.

ג. לא איכפת ליה הוי כלא ניחא ליה

18. ביאור הלכה שכ:יח

דלא ניחא ליה - הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע"ה ד"ה טפי מהא דשבת ק"ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:

ד. היתר פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן

19. שו"ת יביע אומר חלק ה - אורח חיים סימן כז:א

בתוספות שבת (קג) הביאו סברת בעל הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחלה בשבת, ודחו כל ראיותיו שי"ל דאיסורא מדרבנן מיהא איכא, וסיימו: ובפרק לולב הגזול (לג:) גבי הא דתניא אין ממעטין ביו"ט, משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין, ופריך והא קא מתקן מנא, ומשני, הב"ע כגון שליקטן לאכילה, וס"ל כר"ש אבוה דדבר שאינו מתכוין מותר. והא אביי ורבא דאמרי תרייהו /תרוייהו/ מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי. משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פ"ר. וליכא למימר דכיון דאית ליה הושענא אחריתי אינו מתקן כלום, דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כאבוה דדשא"מ מותר, מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה. עכ"ל. מוכח להדיא מד' התוס' שאפילו אם לא נסבור כדעת הערוך, מ"מ בדרבנן מיהא יש להתיר פ"ר דלא ניח"ל.